11.1.70
פעם היה רחוב הרצל, רחוב ראשי, חשוב. רחוב גביר. הבתים היו גבוהים, ובדירות למעלה גרה סולתה ושמנה של העיר, ובחנויות למטה אפשר היה לקנות הכל. בגד או נעל או מנורה או אריג שניקנו ברחוב הרצל, כאילו נקנו ב"שאנזאליזה" או ב"פובורג-סנט-הונורה".
אחר כך הלכה לה העיר והתפתחה צפונה ורחובות אחרים ירשו את חלונות הראווה לטעם הטוב – ובכל זאת נשאר רחוב הרצל רחוב. עד שבא הבית הגדול, "מגדל שלום" – ירש את כתר העיר, את בניין גימנסיה הרצליה.
וסתם את הגולל על הרחוב כולו.
הבתים הגבוהים של אתמול זוחלים כמו תולעים לרגלי המבנה הענק. סולתה ושמנה של העיר – כבר לא גרה בבתים הללו, ובחנויות למטה אמנם עוד אפשר לקנות הכל, אבל לא כמו בשאנאליזה...
*
כך אני נוסעת לי יום אחד בפרוזדור הצר והדחוס שהיה פעם רחוב ראשי, מלאת גאווה על הבניין הגדול, ומלאת צער על חנויות היהודים הקטנים. מתחשק לי לעבור מתחת לבית הזה, כמו באיזה מנהרה, אבל במחשבה שניה אני מחליטה שמוטב לפנות שמאלה, מקום שם עמד פעם בית אחד-העם, אחר כך לפנות ימינה ולרדת שבעה מדורי מרתפים לחניון הענק – כשלפתע מתחילה המכונית שלי לרקד סחור-סחור כמו סביבון. ואני מסתובבת ומסתובבת ואיני יכולה לחדול מן הסבוב. ואנשים רצים מכל עבר וגם שוטר מגיע ופוקד עלי לעצור ואיני יכולה.
זה לא חלום. זה קרה ממש, בצהרי יום אחד יפה.
"אמאלה אמאלה!" אני רוצה לצעוק.
"תפסיקי." פוקדת עלי אמי היושבת לידי, בקול מן הימים הטובים ההם, כשרחוב הרצל היה רחוב, "איזה מין חוכמות הן אלה?"
אינני יכולה – אני רוצה לומר לה. אבל כיוון שאני בת ממושמעת, ומאותה סיבה עדיין נתונה למרותה, ואך היא פוקדת משהו אני מצייתת לה, אני מנסה ולשוא. אולם גם המכונית שלי יודעת כיבוד אם מהו ונעצרת.
המון רב עומד סביבנו.
"מכות צריך לתת למשטרה הזו," צועק מישהו אל שוטר מבוהל המחזיק משדר בידיו. "מכות", אני אומר. זו אינה המכונה הראשונה שזה קרה לה. נשפך פה סולר לפני חצי שעה והוא לא עושה כלום.
"מה אני יכול לעשות?"
"תפסיק את התנועה ותזעיק מיד מכוניות עם חול. תזעיק את מכבי האש שישטפו את הכביש. עוד יקרה פה אסון..."
גברים טובים מטים שכם, מצווים לכבות את המכונה לשחרר את המעצור ולהכניס לניוטרל ומזיזים אותנו לשפת המדרכה.
*
אבל לעמוד שם אי אפשר. צריך לזוז. חייבים לזוז. אין פנאי לעצור בעיר הזאת.
וכך, כשידי מאובנות מרוב פחד והברכים מרקדות למרות רצוני לפי קצב של הצ'רצ'ילים כפול שבעים, זזים. וכי יש ברירה?
למרתפים של בניין "שלום" פחד לרדת כמו לקו ראשון של מלחמה. לעצור אי אפשר, כי אין מקום לחנות בו, ומאחור כבר צופרים. עד שמגיעים למגרש גדול, שהיה פעם הגן, ואולי חצר ההתעמלות של הגימנסיה. ואולי החצר של ביתו היפה של רופא הגימנסיה, הדוקטור כהן. ושם, מה יכול להיות טוב מזה? – שם ישנו מגרש פנוי לחנית מכוניות. נעצור לרגע. עד שנינפש.
כך חשבתי אני. אבל לא כך חשב השומר הטוב הממונה על המגרש היפה הזה. זינק מצריפו, אינני רוצה לומר כמו מה, ופקד: "החוצה!"
"רבי יהודי," התחלתי בקול דק."רבי יהודי," החרתה החזיקה אחרי אמי. "בתי מרגישה לא טוב. רק רגע!"
"לא טוב? שתלך לבית חולים," צרח השומר הטוב ועלה בכל גופו על חרטום המכונית ידיו דופקות על השימשה ופיו יורק אש. "לזוז, לזוז מכוניות צריכות להיכנס, מכוניות צריכות לצאת."
"פרא אדם, זוז!" פקדה אמי הטובה. "אנחנו חיים פה כל החיים שלנו. פה עמדה פעם גימנסיה הרצליה, והיה פה דוקטור מוסינזון, והיו פה אנשים, מי אתה בכלל שיצעק כך עלינו."
הוא נעצר לרגע, כתפיו כמו אמרו: אני פה חדש. אני צריך לדאוג למכוניות.
ואני אמרתי בלבי: זו עיר זו? זו מכונה.
זה לא היה קורה בימים ההם לפני שקם מגדל שלום.
בימים ההם שרחוב הרצל היה רחוב...
אגב, כשיצאנו משם, היה הכביש שטוף ומכוסה חול...