30.12.66
כשבאה, טבלו אותה שלוש פעמים במקווה. לימדוה – מבלי שהצליחה ללמוד – יהדות ודת ודיני אישות וכשרות. קראו לה רות וכל היתר, ואז זכתה לחופה שרב קידשה, לכוס ששוברה, לכתובה כתובה כדת וכדין, לשבע ברכות – ומכאן, כמובן – לבעל יהודי.
כתוצאה ישרה מכל הנ"ל נולד ילד יהודי ועוד ילדה. זוג מתוק מדבש.
אבל (תמיד יש איזה אבל) הזוג האוריגינלי, מוליד כל השמחות והקומפליקציות כולל הילדים, לא ליקק דבש זמן רב.
תחילה, זה היה נפלא. יותר מנפלא. היא היתה אישה בשיא פריחתה, עם הרבה עבר, שידעה להפוך אותו להווה ולהעניקו לבעלה הצעיר, בפזרנות בשלה. היא ידעה, ועוד איך ידעה, מה זה להיות אישה לבדה, אפילו יפהפיה. היא זכרה זאת כל רגע וכל דקה. בכל ארוחה שהגישה. בכל צלחת וסיר שהבריקה; בכל חולצה שגיהצה למען בעלה שלה מאוד; בכל קניה שקנתה הביתה. זכרה והיתה מתברכת. היתה "מרקידה" את חיי שניהם, שלה ושל הצבר הצעיר, בעלה, בחושים ובטמפרמנט של גויה בריאה. הוא טעם חיים עד תום, היום – לא מחר.
הם ידעו שהם אוהבים. כולם ידעו שהם אוהבים, וכולם היו באים, רצים לשם. כי כולם אוהבים אהבה אך לעולם אינם יודעים אותה, אלא כשזו חלפה והיתה לעבר.
*
אבל, כפי שכבר סיפרתי, היה אבל. הבעל היהודי, שמעולם לא ביקר בבית כנסת, ולא אמר תפילה או ברכה מימיו, פרט לאותו מעמד מתחת לחופה, עת ארש לו גיורת פרטית משלו להיות עזר כנגדו כל חייו – התחיל להרגיש "לא בבית". והכל התחיל בשל עץ אשוח. "Honey" (דבש), אמרה לו בוקר-אחד-של-שבת-קסומה-ורחומה, עת עמדה כבר השמש בחצי טיולה לערבית. הילדים נלקחו לסבא סבתא, ובבית עמד ריח חמין שהתחמם על פתילה. "Honey" אני שומעת פעמונים. ואני רואה אשוח עם המון פתיתי שלג. ואני רואה שמים שחורים, זרועים כוכבים, ו"סנטה קלאוס" בזקן לבן וכובע אדום, נושא שק מלא צעצועים..."
הוא ליטף פני אשתו הרכה ועיניה היו לחות. ונקף אותו מצפונו: איך היא, קמה, עזבה ארץ, והורים, וחברים, ובית ומנהגים. איך למדה, בראש הגויי כבד-המחשבה, אותיות עבריות מחוכמות. איך הכשירה בשר ואיך הכינה חמין בשביל הטאטע-מאמע שלו. איך טבלה באותו מקווה – ואיך עוד אמרה שזה נהדר ונפלא... והכל למענו.
*
"Honey" נלחצה אל הגומה שבכתף בעלה, שכה טוב להשקיע בה את הראש, ושכה מתגעגעים אליה. לו שאלו אותה, באותן שנים בהן נפרדה מעול בעלה הראשון למען תוכל לעשות חיים. ובהן שוטטה בעולם מנשף לנשף – מחיזור לחיזור, מהצלחה להצלחה, לו שאלוה למה היא רוצה להינשא שוב – היתה משיבה מבלי להרהר אפילו דקה:
"כדי שאוכל להניח את הראש על הכתף."
"Honey, אני רוצה עץ אשוח," בכתה בשקט-בשקט לתוך הכתף.
אז איך היה יכול להקשיח לבו ולסרב?
ילדה קטנה, ששערה נאסף בסרט ססגוני, התרוצצה בתוך הבית ופיה מלא שיר. ניקנה עץ ממשתלת הקרן-הקיימת, הבעל נסע הרחק ובחר ושקל והביא הביתה והחזיר. אחר כך התחיל תור של צעצועים ומתנות ועיטוף בנייר צבעוני, וצביעת ביצים שרוקנו. מעולם לא אכל כה הרבה חביתות, כמו בימים שלפני החג. ואפיה, והדבקת שרשראות והזזת רהיטים ותכנוני-תיכנונים... והכל נעשה במחתרת, עד כמה שהדבר ניתן, מפחד מה יאמרו הטאטע-מאמע, עת יבואו לשחק עם הנכדים.
"אבל הכריסטימס קארולס – מה רע בהם, זה בהחלט לגיטימי לשמוע את הקנטטות של באך, למשל, לא כן?"
"בה," היו אוטמים אוזניהם ההורים, מה את מנגנת שם כל הזמן. "ס'האט ניט קיין אידישען טעם..." אמרו ולא ידעו מה צדקו.
וכמובן אי-אפשר בעץ חג המולד בלי "כריסטמס פודינג", בלי תרנגול הודו ממולא, ובלי מתנות לכל הידידים, ובלי ידידים. וכשיש כל אלה, אי-אפשר בלי "פארטי".
כולם באו כאיש אחד. לבושים חגם עם תשורות באו. לאושרם של הילדים לא היה קץ עת פתחו את התשורות וההפתעות וביניהן כפה מקסימה מרוקמת כסף – שקנתה אמא בעצמה לשמח לב סבא-סבתא. שתו יין, הרבה יין חם שקוראים לו פונץ' – והוא הלך לראש הפונץ' הזה, והדליק עיניים ולחיים. באך השתפך בקולות מקהלות נפלאות והידידים, שאוהבי מוזיקה הם ומרבים לנסוע לקונצרטים באבו-גוש, ענו אחריהם אמן בשירה לוהטת והובא תרנגול הודו מעלה אדים, והבעל נתכבד ב"ניתוח" והצליח מאוד וכולם מחאו לו כף, באנגלית, כמובן.
והוא שמע את עצמו לפתע מקלל קללה עסיסית, טורק בדלת ונעלם.
הוא נדד בשדות. וגשם ירד, והיה לו רע ולא ידע למה. אחר כך נתרטב. ומשנרטב – נתבייש. אם כבר, אז כבר. למה היה צריך לביישה. למה היה צריך להרעיל את האווירה, להעליב אותה, ואת הידידים. צריך להיות בן אדם. צריך להיות נאור.
וכך, בעליבותו חזר הביתה.
איפה היית, Honey. הביטו מה רטוב הוא הבעל החמוד והשתוי שלי. איש לא הביט. על השולחן הגדול עד אימה, התגלגלו עצמות, ונתחי בשר טוב, ועוגות כריסטמס. היין החם היה כבר קר – והאינגליזים מפתח תקווה וראשון לציון ושאר בוהימה מדיזנגוף, שאיחרה לבוא ותפסה פה ושם נתח, או פולקה, או ביצה צבועה, שכחה לדבר אנגלית. ומשאזל מלאי תקליטי המיסות התחילו לשיר: "אוי, אוי, אוי, אוי, אוי". ו"יה-בם-בם" – ושאר מנגינות חסידיות.
ובמקום "סנטה קלאוס" נכנס הביתה "הדיבוק".
*
מאז עברו כבר הרבה שנים. הבעל הצעיר עזב את הגיורת הפרטית שלו, זו שהלכה אחריו באמת. נע ונד הוא מאז. נכרי בתוך ארצו שלו. כי אישה כמותה לא ימצא לעולם ולעולם יתגעגע אליה. אפילו לו רצה לשוב אליה לא ימצאנה. היא איננה. נותרה דמות רזה, שהזדקנה מאוד בטרם עת, שנאחזת בקורי זיכרונות. והיא דומה לקופסת פודרה צבעונית ריקה מפודרה מוזרה ושכוחה.
אך אחת לשנה היא צפה ועולה. והזמנות אוריגינליות, מלאות "אספרי" ותקווה, יוצאות אז אל הידידים משכבר הימים. ואלה מופיעים בערב הגדול, ועמהם, כן, גם הוא, אבי ילדיה! וכולם יחד שרים אז זמירות, סביב תרנגול-הודו-ממולא לפי כל כללי המסורת.