26.8.66
"מה עוד יש לנו למכירה?"
"וול, ארבע כורסאות ברוקאד אלה לא. את השולחנות איננו מוכרים. לא ישלמו את מחירם. אשתי קנתה אותם ב'הארודס'. את יודעת מה זה 'הארודס'? יש אנשים שזה לא אומר להם כלום. אבל מי שיודע יודע. זה בית מסחר ענקי שיש בו הכל מכל העולם, והמובחר שבכל העולם. מלכת בריטניה קונה שם..."
*
האיש מחליק על שערו הקיפודי המכסיף בכף יד מעודנת ועייפה. כאילו רצה למחות משהו מבחיל שדבק בו. האישה מכנסת את גזרתה הקטנה אל תוך כורסה גדולה, מאותן של ברוקאד, נועצת סיגריה הנתונה בפיפית ארוכה בין שפתיה ואת עיניה מצמידה לתקרה, כאומרת:
"לא אכפת לי."
אבל אכפת לה, כנראה, מאוד. מין חיוורון היסטרי שפוך על פניה הרוגעות, והאיפור הכבד שעל עיניה אינו מצליח לכסות על מסגרות אדומות-שחורות של בכי.
"שטיחים אינך מעוניינת?" היא שואלת ועיניה אינן משות מן התקרה. "אולי את מכירה מישהו המעוניין בשטיח פרסי משובח? על השטיחים או מורידים 30 אחוז ממחירם."
"ובשביל כל הדברים האחרים, אנו מבקשים 50 אחוז ממחירם באנגליה, צרפת או באיטליה," מוסיף הבעל. "אספנו אותם אחד אחד. אשתי אוהבת דברים יפים. וזה בלי חישוב הוצאות משלוח, אריזה, מכס."
"הדברים חדשים. רק לפני שנה וחצי באנו. בעצם רק לפני שבעה חודשים הוצאנו אותם מן הארגזים, כי חיכינו שהבית ייגמר."
ועיני בעלי הבית נודדות סביב הקירות עמוסי התמונות, כחובקות את מה שיכול היה להיות להם בית ולא חדרים ריקים משלווה, מלאים רהיטים, שטיחים, סירים, כלי מטה ותקוות רמוסות, ומסיבות חנוכת-בית שלא עמדו במבחן המציאות.
"אתם אינכם צריכים עליה כשלנו. אתם צריכים רק עליה של מקרים סוציאליים."
"למה אתה אומר כך?!" אני קופצת בתוך כיסאי. "מחפשת-המציאות" שבי, שכל העת מאוד לא נוח לה בבית זה, ושכל הזמן כמו מסמיקה ממבוכה, מסתלקת לקרן זווית, ומחלקה שלמה של "קליטת עליה" מתייצבת בתוכי.
*
בעל הבית נושם לרווחה. הוא ציפה לוויכוח. יש לו צורך להתריס, ואולי להצטדק.
"על הרהיטים נדבר אחרי כן," הוא מחייך. "שבי גברתי. ואיזה משקה אוכל להציע לך?"
"ג'יימס," אומרת האישה הקטנה מתוך מעמקי הכורסה הגדולה. "ג'יימס, אולי נברר קודם במה מעוניינת הגברת, ואחר כך נעבור לוויכוח..." תמיד זה נגמר כך, כמו אומר קולה העייף.
"מחלקת-הקליטה" דום. רשות הדיבור ל"שוק המציאות": "אני מעוניינת ב'לאווצ'ר'."
"יפה, מה? אגב, את הראשונה ששאלת. היו פה כבר הרבה מאוד אנשים. אף אחד לא שאל עליו. אפילו לא ידעו מה זה."
והוא עומד לו שם, מין כיסא-כורסא-ספה, מרופד בכתונת פסים, קליל, גנדרני, מדיף ריח של גבירה בקרינולינה. יוצא דופן הוא בכל הבית, בכל הארץ הזו שלנו, הנתונה בהלם בהלה וקמטי דאגה. עומדת הכורסה-ספא-כיסא, כמו מישהו חי שהוצא למכירה בשוק עבדים.
מתביישים לשאול למחירה.
"דבר אחד אני מבטיחה לכם," אני שומעת את עצמי מגמגמת. "אם אקנה אותה ואתם תשנו מדעתכם ותחליטו להישאר בארץ, אחזיר לכם אותה, בשמחה."
האישה נעלמת מן הסלון.
האיש משקיע את ראשו בתוך כפות ידיו ובודק בצורה קפדנית מרצפת גדולה המעוררת בו עניין אין-קץ.
ושקט.
מחוץ נשמעת חריקת בלמים. מכוניות נעצרות בזו אחר זו לפני הבית ומתוכן מתחילים לזרום אנשים בפרץ אדיר.
"ומה עוד יש לנו למכירה?" חוזר הפזמון. עוד סורקות שתי הקבוצות המתחרות את מכמני משפחת היורדים ("נא לקרוא לנו חוזרים") וכבר מופיעה קבוצה שלישית. יש שמתביישים לשאול למחיר, יש שבלי כל גינוני טקס חוזרים ומכריזים: "האו מאץ'". כמה הכורסה, כמה עולה המיטה, ומה ביחס לווילונות. וסדינים יש לכם. מפות שולחן, כלי כסף, צלחות, 'סרוויסים'?
שואלים באנגלית ומעירים בינם לבינם בעברית. "הוא השתגע. איזה מחירים הוא דורש. שיארוז ויקח את זה בחזרה, היורד הזה. עוד עסקים רוצה לעשות."
אחת הנשים מסתכלת מזווית עינה, במבט ערמומי. אותה לא יסדרו – אומרות העיניים. אחד, דומה לקיבוצניק-לשעבר, "מת" לקנות את הדברים של האנגלוסכסי ומעמיד פנים ש"זה לא שווה". כדי שהקונה המתחרה תסתלק. אבל לא היא! כל מה שהוא רוצה – גם היא רוצה.
"נלך," אומר "הקיבוצניק-לשעבר" לפתע וחוטף את יד אשתו העסוקה אותה עת בבדיקת הכוסות והספלים בתוך הארון אשר פתחה. היורד אמר שבקטנות עוסקת אשתו, וקרא לה: "מרי, קאם היר, מרי," אבל מרי לא באה. ובכן עשתה זאת לבדה.
"חוסר נימוס נורא," נדה בראשה "האישה-שאותה-אין-מסדרים," "כמה אתה רוצה בשביל ה'סרוויס' הזה והספלים והכוסות ליין?"
"על אלה יש לשאול את אשתי. אם אכן תרצה למכור אותם." "מרי, קאם היר." אבל מרי לא באה. הקונה המתלהבת הבטיחה לשוב ולחזור מחר. והלכה. סובבו בחדרים ובחדרי החדרים גם האחרים, הסתכלו, אמרו שיבואו מחר והלכו גם הם.
"אנא – הישארי. אני רוצה להסביר." ביקש משראה שגם אני אוספת ארנקי ומוכנה להבטיח שאשוב מחר ובלבד שאההי כבר מצדה השני של הדלת. "מרי, דו קאם, דה ליידי איז ליווינג," ואין קול.
*
"אני חוזר ומסביר לה – והיא אינה מבינה. אינני יכול להרשות לעצמי להישאר כאן יותר. הפסדתי כאן המון כסף. אין לי יותר מה להפסיד. נגמר לי הכסף. ואיני רואה שום עתיד. ניסיתי לגייס עוד הון. ויש לי מהלכים אצל אנשים עם כסף. כתבתי. יש עסק מצוין. צריך להשקיע 100 אלף דולר."
"לעסק?!" קיבלתי תשובה. "חלילה וחס. לעסק אף פרוטה שחוקה לא בישראל. זה גן ילדים כלכלי ולא מדינה. לתרומה – זה עניין אחר. כמה שתרצה. בשביל צעירים, בשביל זקנים." ואין אלה דיבורים. האיש הזה, שאני מדבר עליו תרם כבר מיליונים. הוא הפסיד פה הרבה כסף ולמד מן הניסיון. אבל יותר מן ההפסד הכספי מרגיזה השיטה: מילה אינה מילה, והבטחה אינה הבטחה. כל יום הוראות חדשות וחוקים חדשים, הסותרים זה את זה, המתחכמים ומערימים זה על זה. העם היהודי הוא עם של מעמד בינוני, של בעלי מלאכה קטנים החולמים להיות תעשיינים; של סוחרים זעירים וגדולים, של תלמידי חכמים. בכוח רוצים להפוך אותם לפועלים בעלי הכרה."
בכוח, 'מכניסים להם לראש' פרמיות ונורמות ותנאים סוציאליים ואיגודים מקצועיים. ואלה שלא מצליחים לצקת אותם לתבניות סוציאליסטיות ולעשות מהם פועלים או 'מקרים סוציאליים' נתמכים – אני מתכוון למעמד הבינוני שנאחז בשיניו ובציפורניו לחיות לפי טבעו ומזגו – עם אלה מתנהגים השלטונות בשיטותיהם וחוקיהם, כמו שמתנהגות הממשלות הגויות שרוצות ל'סדר' את היהודי. היהודי הקטן והבינוני הוא בגלות במדינת היהודים."
ותוך שהוא נושא את נאומו חזרה האישה, נתכנסה בתוך כורסה, שוב הוציאה סיגריה, נעצה אותה בפיפית ארוכה ותחבה אותה בין שפתיה ואת עיניה תלתה בתקרה "ג'יימס, שוב אתה מתחיל להצטדק. הגברת שאלה כמה אתה רוצה בשביל ה'לאווצ'ר'?"
*
"יס דיר. כמה, אמרנו, הוא עלה לנו? וכפי שאמרתי, קחי למשל את חוקי הקרקעות. באיזה מקום שהוא, כתבו בספרי הקודש, אמרו לי, שאדם שקונה ד' אמות מאדמת ישראל, קונה לו חלק בעולם הבא. בישראל של היום, אדם שקונה לו חלקת אדמה קונה גיהינום. קניתי אדמה, ועכשיו, איני יכול למכור אותה. קניתי אותה לפני שש שנים, באחד הביקורים שלי, כשבאתי מאנגליה. עכשיו יש לה כזה חוב של מסים, שהוא לא יכסה את המחיר שאוכל להשיג. סתם גוזלים, סתם מלאימים. אז שיגידו כך, ועל הכל מספרים תיכף: ביטחון. אבל לצרכי כל מיני הוצאות של האנשים אשר בחלונות הגבוהים – לא מספרים ביטחון. כשהם מוציאים ומבזבזים את הכסף הנאסף בדם – זה לא נקרא רמת-חיים גבוהה מעל ליכולת."
"ג'יימס למען השם, די כבר. הגברת באה לקנות אצלך 'לאווצ'ר'. היא אינה הממשלה. היא אינה הכתובת הנכונה. ולך אין רשות לדבר. לא מוצא חן בעיניך הרי שאנו חוזרים."
"אל תצטערי, בובה, נשוב. כשנהיה פנסיונרים והמשכורת תגיע קבע משם. בעצם, מה אני רוצה? הריני יורד. אבל כואב לי. לפי חוק השבות, זו הארץ של כל היהודים בעולם. והמושג היהודי, איכשהו אינו מתיישב עם הממשלה של מדינת היהודים."
"ג'יימס," יד קטנה וקשה ירדה על ידית הכורסה בתוקף. ואותו רגע נשמע צלצול בדלת. בעל הבית ירד לפתוח, והאישה הרכינה ראשה ולחשה לי: "את חושבת שהוא לא צודק? אך אני, איכשהו איני יכולה להסכים עמו בנוכחותו. אני ישראלית אני, כמעט ילידת הארץ, והוא בכל זאת זר. אפילו מח"לניק. אנגלי נשאר אנגלי, אפילו הוא יהודי."
לחדר נכנסה סידרה חדש של קוני מציאות. היה שם חבר מועצה, וחבר כנסת עם אשתו והיתה שחקנית תיאטרון, והיא מיד צנחה לתוך ה"לאווצ'ר" והכריזה שהיא מוכרחה לקנות אותו. אמנם זה לא שימושי, למה הוא כבר יכול לשמש? לא לשבת ולא לשכב ובוודאי ובוודאי שאינו יפה לפונקציה שעל שמה הוא נקרא.
לא. ה"לאווצ'ר" בהחלט אינו עונה לדרישות האהבה המהירה בת זמננו. היא שייכת לתקופת הרומנטיקה בה נשקו ידיים... אבל היא פשוט "מוכרחה" אותה לסטודיה שלה.
"מה עוד יש לכם למכור?"
"הבית," אומרת בשלווה רבה בעלת הבית.
"אכן, בשבילו באנו," אומר חלק אחר בסידרה.
מסתדרת שורה ארוכה של כל מי שנמצא בדירה ומצטרפים אליה עוד קונים שהגיעו זה עתה, ובראש צועדת בעלת הבית: "את חדר הכניסה ראיתם. מכאן עוברים להול ומן ההול לחדר האוכל, הפתוח וגם סגור – אל הסלון. לסלון יש שלושה צדדים וחצי, כלומר, ארבעה כיווני אוויר, והוא יכול לארח בקלות 60-50 איש. מן הסלון יש כניסה למטבח, והנה הבאר לארוחת בוקר, שני פריז'ידרים, כיריים ענקיות לבישול ולאפיה, גרילר, ארונות, מדיח כלים אוטומטי ועוד הרבה דברים אוטומטיים. מכאן חדר עבודה לאישה, מתפרה ומכבסה ומגהצה עם חדר איחסון, כמו שצריך.
"נגמר האגף הזה ועוברים לאגף השינה. שום דבר מיוחד. שלושה חדרי שינה, הול מחבר קטן ולצערי רק אמבטיה אחת. זה באמת משנה. כמה אנשים אתם? שלושה? כמונו. זה אידיאלי. בשביל שלושה זה מספיק בהחלט. אבל במקרה של אמרג'נסי יש גם חדרי שירות למטה, בכניסה. וכן ישנה גינה גדולה ומטופחת.
האנשים הסתכלו, בדקו. לא שאלו למחיר. הדירה יפה מאוד, קבעו. אבל – לא בשבילם. היא קטנה מדי בשבילם. הם רגילים ליותר שטח מחיה. הם חוזרים עכשיו משירות חוץ. הבעל היה נספח איזשהו. הבית הזה קטן לשלושה.
"בכל זאת, מר ג'יימס, (סלח לי שאיני קוראה לך בשם משפחתך, והשם אינו חשוב. יש רבים כמוך. די לעלעל בעיתון ולעיין במודעות...) מה עוד פסול מצאת בישראל, לבד מהמצב הכלכלי שהוא קצת ירוד עכשיו, שבגללו אורזים חפצים ותקוות, והזדמנות של השתתפות בניית מולדת בדור הראשון לגאולה, ועתיד של בן?"
*
"כלכלה רקובה שמנסים לרפא אותה בתרופות אליל, היא הרבה יותר מכסף. מעורב פה אי-צדק, טמטום, חוסר שיטה, אי-כיבוד זכויות אזרח, סילוף דמות וערמומיות באיצטלה של תמימות. וזה חמור מאוד. אבל זה ניתן עוד לרפא בשינוי משטר. אלא שאיני רואה שבזמן מן הזמנים ישנו פה את המשטר ועד שיישנו – מי יודע אם אהיה בין החיים. אינני אדם צעיר היכול לומר "נחיה ונראה". אין לי "נחיה ונראה". יש לי "נראה ונחיה" אולי אני חייב להבטיח את עתידו של בני, אך אני חייב לחיות את מה שניתן לי לחיות. זה לא אגואיזם. זוהי בגרות. יש לי חוצפה לרצות לחיות לפי מיטב הבנתי, ובמקום ששם קל לי יותר לחיות. כי איני מאמין שתינתן לי עוד הזדמנות אחת.
אגב, ראית כי בין אלה שבאו הנה קודם היה גם חבר כנסת אחד. וחבר מועצה אחד. הם לא שאלו למה אני יורד. אנשים אלה, נבחרי ציבור, אף פעם אינם שואלים למה, הם כבר יודעים. הכל. ביחס לעליה, ביחס לירידה, ביחס לאכזבה, ביחס לתיקון דרך. הם אינם שואלים למה. הם שאלו 'כמה?' השמת לב?"
*
"השמת לב איזה מין טיפוס אפל הוא היהודי הזה, איזה סוחר ממולח," שאל אותי, כעבור ימים אחדים, אחד מעובדי הציבור שפגשתי שם, בבית הנמכר.
"מי? למי אתה מתכוון?"
"ליורד הזה שבביתו נפגשנו. בעצם, רובם כאלה."