16.8.63
לאיציק שלגוני, לא חסר דבר מעולם. וכי מה היה חסר לו?! היתה לו אישה טובה (ועדיין יש לו – עד מאה ועשרים), ילדים חמודים, חצופים קצת יתר על המידה, אך הילדים היפים ביותר בעולם כולו, לפי עדות הסבתא שלהם והדודה יהודית. והן באמת אובייקטיביות. דירה של שני חדרים וחצי, פלוס פינת אוכל וארון קיר די גדול, ותריסול שהוכנס לפני שנה, ואפילו דוד שמש.
בערב שבת היו משחקים קלפים. במוצאי שבת היו הולכים לסינמה בשלושה זוגות קבועים ואחר כך שותים קפה אצל גביע בדיזנגוף. בשבת בבוקר היה איציק נסחב עם צאצאיו לים הרצליה, במכונית משא דחוסה, מחייך בכיוון אל הים. העיקר שהאישה הקטנה תספיק לישון פעם בשבוע עד עשר בבוקר. נשבע שזו השבת האחרונה שהוא מוציא את אפו מחוץ לביתו, אלא אם תהיה לו מכונית משלו בשובו.
אז מה רוצה אלוהים? נותן לו פיצויים מגרמניה. אז מה עושה בן אדם שלא חסר לו דבר בעולם, כשהוא מקבל פיצויים מגרמניה? קונה לו פולקסוואגן. ומה קורה כשקונים את מכונית האויב – חדלים ללכת. וכשחדלים ללכת...
כשחדלים ללכת זה רע.
אבא נהיה נהג. מובילים לבית הספר, מבית הספר לקולנוע, לחוג ריקודי-עם, לתופרת, לשוק. מוביל ומוביל ומוביל. ומשמין ומשמין ומשמין.
"זה נורא, זה נורא" – אמר החייט כשמדד את היקפו למכנסים חדשים.
"זה איום ונורא" – הודיע הרופא ופסק דיאטה. "אף פרוסת לחם אחת – אתה שומע."
"וכך, לאיציק שלגוני, שלא חסר דבר בעולם, חסרה לפתע פרוסת לחם מרוחה בחמאה, עם דג מלוח ריחני ופלח של בצל במרינד. הוא ראה אותם בחלומו. הוא היה מרטיב את שפתיו בקצה לשונו – למראה הסנדביצ'ים הקטנים בלילות שבת.
"אל תלך למקומות שזוללים בהם" – פקד הרופא.
"קלפים של יום שישי – מה זוללים שם כבר..."
"קלפים!" – נזדעק הרופא – "יושב בן אדם, עם כרס כשלך – שלוש, ארבע, חמש שעות במקום אחד! אסור קלפים. תלך. תצעד! ביום שישי קח את אשתך וטיילו ברגל. מתל אביב לרמת גן, מרמת גן לתל אביב."
האישה לא רצתה ללכת. והאישה גם לא רצתה לוותר על מנהג חיים תמימים. ובכן, היה איציק מסיע אותה לרמת גן, לבת-ים. היה מעמיד את המכונית ליד בית הידידים והולך ברגל בחזרה לביתו – עושה אחורה פנה וצועד בחזרה למשחק הקלפים של אשתו. שם היה מקבל כוס תה בלי סוכר, נוטל את אשתו הקטנה עמו ומסיעה לביתו.
כולם הסכימו, פה אחד, שאיציק השתגע. לעשות עשרה קילומטרים בלילה. כל לילה. וללא תועלת. הכרס כאילו הלכה וגדלה.
הוא זולל בדרך – אמרו אנשים רעים. – נו, מה נלאה אתכם בסיפורים? דיאטה מכל מין, כל כדורי ההרזיה שבעולם, התעמלות כאן, התעמלות שם, שום דבר לא הועיל. מדי חודש בחודשו היה החייט מרחיב את המכנסיים. איציק היה צוחק לעצמו בסלחנות ומספר בדיחה.
זהו. זה לא אכפת לו. שום דבר לא אכפת לו. יש לו חדוות חיים כזו. יש לו אישה שאינה יורדת לחייו. כאן טמון הכלב...
*
והנה עבר שבוע ועברו שבועיים ואיציק לא פקד את ידידיו שהיה מציב כמטרה לסוף טיול לילי. ומשעבר חודש – התחילו לדאוג והלכו לראות מה קרה. לא שהצטערו במיוחד על שחדל להוציאם ממטותיהם בחצות הלילה. אבל, אינכם יודעים, כיוון שמתרגלים לצרה, היא חסרה לנו משום מה.
וראו זה פלא, איציק חדש עמד לפניהם. אחד בעל פיגורה שנער בן שש עשרה היה מתגאה בה. אבל מה שלא מצא חן בעיני הידידים – הוא העצב והעייפות בעיניו של איציק, והמכנסים שהיו תלויים עליו כזכר לחורבן.
זו הפעם הראשונה שאני נוכחת במו עיני שדיאטה והליכה ברגל – הועילו.
"איזה הליכה ברגל" – רטן איציק. "יש לנו אורחים מאמריקה!"