כבר אחרי חצות...

25.12.70
כבר אחרי חצות, ודודיק מרגיש לא טוב. כואב לו הלב, הוא אומר.

"החמור הזה," אומרת דרורה – בחיבה רכה. "החמור המטומטם הזה. כבר שבוע כואב לו הלב, כך הוא אומר, והוא שותק. תפסיק לעשן את הסיגריות, תפסיק. תפסיק להתרוצץ עם כל הדיילות, תפסיק."

"לא נעים לסרב," מצטדק דודיק ומלטף את הלב שמתחת לחולצה. "לא נעים לי לאכזב אותן. זו אומרת, בחייך, מחר אני מפליגה ואחזור רק בעוד שבוע... זו אומרת, יש עוד קצת מרק עצמות? אני משתגעת אחרי מרק העצמות שלך."

מרק העצמות הלזה הוא הנקודה הכי רגישה בגופו של דודיק. אפילו רגישה יותר מן הלב. זה פאר התפריט במסעדתו ועליו גאוותו.

"מחר בבוקר אצלצל לרופא ואקבע לך תור" – פוסקת דרורה.

הדיילות מרגישות עצמן מיותרות מאוד, ואליק תוקע עיניו בדודיק ושוכח את העצם בידו. "ואני אומר, לא מחר. הערב. כבר. לוקחים אותו לבית החולים. עם פרצוף אפור כזה לא מחכים למחר..."

"אבל כבר אחרי חצות..."

"זה הזמן הכי טוב."

"ובבית החולים שמח...!

בשביל לעשות רושם רצה אליק להוציא את חברנו על אלונקה. אך לזאת התנגד דודיק כמו ארי. מה פתאום. וכי אינו מסוגל ללכת על רגליו... אך כך זה עם בני אדם. רק עומדים בצלו של בית החולים, אפילו לילה ואין צל, מקבלים פיק ברכיים. מנמיכים את הקול, נשענים על זרועו של חבר, ולא עוברות דקות ספורות וכבר מצויה בינינו מחיצה, מזה אנחנו. ומזה הוא – החולה.

"מה אתם נדחקים כאן כולכם, מה?" – רוגש בחור צעיר בחלוק לבן.

"הבאנו חולה."

"מי החולה."

"הוא."

"אז אתם צאו מכאן. ואתה – היכנס."

*

בחדר ההמתנה רטוב מן הגשם שבחוץ, ורוח צוננת נושבת פנימה. על הספסלים יושבת אשה הרה, בעלה, חמותה, אמה ועוד שכנות אחדות. גבר במעיל עור מסובב מפתחות מכונית בידו, כמודיע – 'רק נהג'. נהג מונית. אין לו שייכות לכאן, מסתכל כל דקה בשעונו. מסתכל ומסובב מפתחות.

"ואני יושב כאן כמו גולם. תפסו אותי ברחוב. הכניסו לי בחור מטומטם עם עיניים מתגלגלות ואמרו סע! וכבר שעה אני יושב פה והם לא קיבלו אותו עוד. אפילו לא רשמו. ובסך הכל אני נהג שכיר."

"מה יש לו?"

"מה יש לו – סמים. יש לו סמים, אז אני אשם."

האשה ההרה קשובה למתרחש בתוכה, כחווה אם כל חי. לא כאן היא. אך לפתע חוזרות עיניה לראות את המתרחש גם בעולמנו, ותוקעת זוג עיניים מאשימות בנהג.

"מה את מביטה עלי ככה, מה? חושבת בטח שגם אני נרקומן. העיניים שלי קופצות החוצה, מה?! אבל זה לא מסמים. זה מעבודה, מעייפות, יעני. מתרוצץ כל היומשישי הזה בשביל לחטוף קצת פרנסה, אז עולה עלי נרקומן וגמרתי עם הפרנסה..."

"יכולת לא לקחת אותו. שכיר לא מוכרח..."

"לא מוכרח?!" נכנס לשיחה טיפוס חודש שזה אך הופיע עם שלושה ברנשים "מוכרח. שאל אותי. הנה אני - איך אני התגלגלתי הנה. נסעתי ביפו עם איזה זמרת, להביא אותה לעומאר-כיאם. כמו שאני מוריד אותה ולוקח ריוורס – צועקים לי "עצור!" ומכניסים לי את הילד הזה."

"איזה?"

"לא ראיתם? בחיי רואים אותו חושבים שהוא בן שלושה-עשרה. שכב על הארץ גמור לגמרי."

"למה שכב על הארץ?"

"למה שכב. הוא נרקומן שהחליט להפסיק. כבר איזה חודש לא לוקח, אמרו לי החברים שלו. אז הוא מקבל התכווצויות כאלה."

הנער מתנדנד על רגליו כשיכור. שפתיו נפוחות מאוד, ומפיו הפעור נוזל ריר. לבוש הוא במכנסים צרים כמו שני קשי מיץ. חולצה-סוודר תכלת תקועה לתוך המכנסיים המגיעם בקושי למקום שם הרגל מתחברת אל הגוף. את "הטואליטה" משלימות נעלים שחורות קטנות עם "שפיץ" ועקב קצת גבוה. תומך בו ספק חבר ספק חברה. מי יידע. יצא ישר מאיזה ז'ורנאל אופנה. הכל בצבע בז' רך, השיער הארוך עוטר את הראש הנאה בעטרה חיננית. על האצבעות שתי טבעות, ובפרק היד צמיד זהב עדין. מן הצוואר משתלשל קמע. ועוד אחד מצוי אתם, מבוגר יותר, עם שיער מסולסל וסיגריה נצחית בפה. לאלה הניחו להיכנס פנימה – לממלכת "העזרה הראשונה". כולם סבו סביב שולחן הרופא – איזה בחור צעיר בחלוק לבן ובלורית ארוכה. "מה יש לך?" שאל נציג הבריאות.

הנער עם השפתים הנפוחות מרכין ראשו אל השולחן, מגלגל עיניו מעלה וספק מתעלף ספק נרדם. החבר מוציא ממחטה עדינה, מרטיב אותה במי ברז ומגיש לשפתיו של הנער-הילד. האחרון מרים את ראשו, מחייך, תופס בידו של הידיד ותוך כדי כך נרדם שנית.

"מוכרחים לקחת אותם" – מסביר הנהג החדש שהביא את השלישיה. זה לפי האטיקה של הנהגים. שאל אותי. אני גם הייתי סדרן מוניות. אם לא לוקחים מקרים כאלה מביישים את המקצוע וגם הולכים לקלאבוש. אוף, כמה לא כדאי להיות עכשיו נהג מונית. צריך לסבול את כל הלכלוך של המדינה הזאת ואחר כך מקבלים יריקה בפרצוף. תראה, תביא את הילד הביתה ואבא שלו יכניס לך בפרצוף. לא כסף. את האגרוף. ראה... הו-הו..."

הילד, שהוא נרקומן לשעבר. מתעורר, מבקש שיודיעו להורים שלו. לא צריך, עונה קול בעל אוטוריטה מאי שם. עוד מעט יילך הביתה. אין לנו מה לעשות לו. גברת בחלוק לבן ו"מכשיר האזנה של רופאים" בכיסה מרימה את פניו של הילד, שואלת משהו מחזירה את הפרצופון והולכת.

*

"כבר אחת ושלושים, כמה זמן עוד נשב פה?"

גיורא, שבעל תושיה הוא, נדחק פנימה. מוצא את דודיק. "מה נשמע?" שואל אותו. "לא יודע," אומר דודיק. 

"רוצה לחזור הביתה?"

"מוכן. אבל כבר רשמו אותי."

"בוא נסתלק."

"לא נעים. וגם מעניין פה מאוד." אומר דודיק.

"אדוני," אנו פונים לצעיר בלבוש רופא. "מה קורה פה. כמה זמן נחכה. אולי כדאי ללכת הביתה?"

"מה אתם נכנסים פנימה. החוצה!"

"אבל הבאנו חולה."

"מי פה החולה?"מראים לו.

"אהה!" נזכר הרופא והולך. לפתע נזכר: "ואתם החוצה!"

"לא הולכים!" אנחנו תופסים עוז.

"תיכף נטפל בו. שלחנו להביא את הא-קה-גה. תאמרו לחבר שלכם שיתפשט וישכב על המיטה."

מפשיטים את דודיק. משכיבים אותו על המיטה קר לו, אין במה לכסות. סוגרים את הווילונות סביב. מן הפרוזדור מגיעות גניחות נוראות. זקן, כנראה מיוצאי פרס, מובל באלונקה-מיטה, הביאו אותו באמבולנס ומכאן תפס ביטחון והוא גונח בקול גדול, כמו שמגיע לחולה גדול. "וי וי אני הולך למות!", הוא צועק בפרסית ומתרגם לעברית וקהל של קרובים הולך אחרי מיטתו ובוכה. "הוא הולך למות!"

בחדר העזרה הראשונה תופסים אותו מיד ומתחילים לטפל בו. אנחנו מתים מקנאה. לוא הופענו גם אנו ככה עם החולה שלנו כבר מזמן היה מקבל טיפול. מי יודע מה יהיה עם דודיק שלנו, מי יודע אם ההמתנה הזו בחדר צונן בלי בגדים עליונים לא תוסיף על חולשת הלב גם דלקת ריאות הגונה.

אבל גדולתו של הזקן ארכה אולי דקה, אולי דקותיים. הכניסו אותו לחדר צדדי, מאחורי הקיר, משם אי אפשר היה להשקיף ולדעת מה נשמע ואת כל הקרובים גרשו החוצה אל חדר ההמתנה עם הדלת הפתוחה, הרוח והגשם. ואלה, שלמודי ניסיון הם לקחו את רגליהם בידיהם ונסתלקו.

וכך נמשכה התהלוכה של קשי-הלילות. הגיע גם הסקוטי מרחוב דיזנגוף. הגיע בזמר קטן פתר איזה חשבונות מתמטיים, ביקש שיטפלו בו – אמרו לו תשוב בפעם אחרת. עכשיו כבר מאוחר. והוא הלך לנדוד ברחובות... "פעם שירת איתי במשטרה," תרם נהג. "אני, כמו שאתם רואים אותי הייתי פעם שוטר. ולסקוטי הזה היתה פרוטקציה, והוא בא ורצה להיות שוטר עם מדים. זה היה החלום שלו בחיים. בשביל זה עלה לארץ ישראל. להיות שוטר במדינת היהודים. אמרו לו טוב. אתה יכול לעבוד אצלנו. אבל מדים לא רצו לתת. והוא – מה הוא רצה? רק מדים. בשביל החלום הזה עלה. אבל לא נתנו לו. מאז מפעם לפעם, כשלא היה לו מה לאכול היה בא למשטרה והיו נותנים לו לעשות חשבונות במקום לתת אותם למכונת חישוב. היה מחבר, מחלק, מכפיל – במהירות של אי-בי-אם. ואיזה בחור צעיר וגבוה היה. ואיזה יפה. אבל מטומטם. מה אפשר לעשות. עכשיו איזה זקן, מה? בקושי הכרתי אותו..."

*

וכבר שתים וחצי. הילד הנרקומן מתעורר ונרדם. החבר שלו מלטף את ראשו, הנהג מסובב את המפתחות באיום נורא. האשה ההרה תופסת את כרסה וצועקת "אוי". אמה קופצת על רגליה: "דוקטור, דוקטור, היא כבר פעם ילדה בחוץ והילד שלה מת. דוקטור, דוקטור!"

החמות מחייכת חיוך לעגני ונדה בראשה בשלילה. הבת ההרה צוחקת פתאום. "היה לי נדמה."

"אולי נחזור הביתה?" – מציע הבעל.

"ומחר תקח טקסי חדש! כבר נשב..." אומרת החמות. ויושבים.

מן החדר השני, שלא ניתן להציץ לתוכו, נשמעת גניחה בפרסית בלי תרגום. מתחילה בהלה. כל לובשי הלבן נעלמים לשם. אנחנו רצים לדודיק שלנו. 

"הוא מת!" יוצא מן החדר ההוא מי שהרשו לו לשבת ליד הזקן. הוא רץ אל הטלפון הציבורי.

"אבא מת!" הוא מודיע בקול חלול. "פשוט מת. פתאום."

"למה אתם מחכים – מסתער אליק. לחדר השני – שגם החבר שלנו ימות. מה קורה פה. אנחנו כבר שעתיים פה. הבאנו בן אדם עם מקרה לב. אמרתם לו להתפשט. ואפילו עוד לא ניגשתם אליו."

"רגע, רגע. אנחנו צריכים להציל את הזקן."

"כוסות רוח למת?!..."

תופסים את הרופאה. "מה עם החבר שלנו?"

"שלחנו להביא את הא-קה-גה. לא מוצאים אותו."

"מה זאת אומרת לא מוצאים."

"אחר כך, אחר כך" וגם היא מסתערת על לבו של הזקן שביקש בכל לשון ידועה לו להודיע שהוא הולך למות ואיש לא האמין לו והוא מת. סתם ככה. פתאום.

היה זה גיורא שמצא את ה"א-קה-גה". עמדה שם בצד, ליד איזו מיטה. שכוחה ומאוד נעלבת עמדה מכונת האמת של הלב. הביאו אותה. עשו בה מה שעשו לדודיק ופסקו. יישאר כאן. אסור לו לזוז. "במקרים כאלה צריך להיזהר. בחור צעיר..."

*

הלכנו משם בשעה שלוש בערך. הנרקומן הקטן עדיין היה ספק מתעלף ספק נרדם. הנהגים סובבו במפתחותיהם, האשה ההרה חיכתה לבוא החסידה ביחד עם כל המשפחה. 

לקראת הבוקר, החוויר קצת השלט המאיר "עזרה ראשונה".

"צריך היה לכבות אותו בכלל," סבר גיורא. "צריך היה לכתוב פה 'עזרה אחרונה...'."