יש לו ציפורים בראש?!

24.8.73
גוי שהתאהב בארץ ישראל ואינו יכול בלעדיה

הוא אינו אורח לרגע. במשך שמונה השנים האחרונות בא אלינו אחת עשרה פעמים! מגיע בכל מיני זמנים. אבל בייחוד בימות הקיץ הלוהטים. אז, כשכל ישראל נוסעת לשווייץ, או חולמת לנסוע לשם, אורז מקס רור משווייץ, צרור בגדים, שניים שלושה ספרים, נעלי התעמלות ונעלי "שבת" ונוסע לישראל. ולא סתם לישראל אלא לנגב, לערבה, לים המלח. 

"אך, אין עוד מקום כל כך יפה וטוב בעולם..."

בחור צעיר, בן עשרים ושמונה, גוי שהתאהב בארץ ישראל ואינו יכול בלעדיה. בא, הולך לקיבוץ, עובד בשדות מזריחת השמש ועד שקיעה, חודש, חודשיים, שלושה חודשים, גם ארבעה. מנסה להתקבל כחבר בקיבוץ, מסבירים לו שלא יוכלו לקבלו, כי לא יהודי הוא. מבין שאדם צריך גם לחפש תכלית בחיים, אורז את צרורו, את פניו וגופו שהשחימו בשמש לגון חום נחושת, את הרוח שבאה לטייל בשדות הלוהטים, את השדות הפתוחים עד קצה האופק, את הכותנה המלבינה, את החיטה המוריקה, את הריקוד בערבי שבתות ואת השיחות הטובות, ואת העקשות: 

"אתה לא יהודי ועל כן לא תוכל לשבת בינינו," וחוזר לשווייץ להיות בן אדם מסודר ככל בני האדם.

חודש, חודשיים, שלושה עובד במשרד יפה ומסודר, בבורסה בציריך, בניהול ספרים באיזה בית חרושת בינוני, בבנק, משתכר כמה אלפים יפים לחודש – כל פעם במקום עבודה חדש, כיוון שאת קודמו נטש כשנסע לישראל.

עיניו הכחולות כבר לא נראות מוזרות בתוך הפנים השזופים. השיזוף דהה. אך ככל שדוהה השיזוף גובר הגעגוע. אין לו אוויר לנשימה בין הכתלים. הנופים שלנו חוזרים ומציקים. "הבית צר והעיר זרה..." אוסף את הכסף שצבר, אורז את צרורו הקטן ושוב הוא כאן. בינינו.

*

פגשתי את מקס לראשונה לפני ארבע שנים. אמר: "אני רוצה להתיישב בישראל, בכפר. רוצה להיות חקלאי, מושבניק. האם יכול לא יהודי לקנות כאן אדמה ולעשות משק?"

זה היה לפני ארבע שנים, כאמור. והבחור בן העשרים וארבע נראה עוד צעיר מכפי גילו אז. חשבתי לי, ילד. זה יעבור לו... ובכלל. מה יעשה בחור בודד, חולמני ותמוה, עם הראש "הישר" שלו, בין עדת מפולפלים.

הבחור הלך להתעניין במשרד הפנים, במוסדות, בין ידידים וחזר בידים ריקות. אבל מאז הוא חוזר וחוזר הנה פעמיים בשנה ומבלה כאן את מרבית ימיו. בשל אותן נסיעות אלינו איבד את חבריו – וחי שם, בשווייצריה – כמו איזה פליט ועקור. את ביתו רואה הוא בקיבוץ נחל-עוז.

"אני מבין שהם אינם יכולים לקבל אותי כחבר. נחל-עוז הוא קיבוץ של צברים. פרט לאחד או שניים, אין חברים מן הגולה. אפילו הייתי יהודי לא הייתי יכול להתקבל. אני מבין. אבל אין זה מפחית במאומה מתשוקתי להתקבל כחבר, מאהבתי את המקום ואת האנשים, ומאכזבתי שאיני יכול לראות בו את ביתי ממש."

"ואיך הם מתייחסים אליך?"

חיוך של נחת יהודית, של יידישע מאמע, עולה על פניו הגויים, התמימים כפני תינוק. "הם אוהבים אותי," בוחר הוא לומר אט אט בעברית זהירה וחדשה שלא צימחה עוד עלווה. בעברית מעשית, שימושית, הוא מספר על היחס המורכב שבינו לבין חברי נחל-עוז. אף פעם לא אמרו לו. אבל רואים בפנים. שומעים בצליל הקול. "הנה מקס בא, ברוך הבא! תבוא לבקר בחדר לשתות תה. הם מספרים בגאווה שאני כבר בא אליהם חמש פעמים. שגם אבא שלי בא לבקר. ואבא שלי, גם הוא עבד איתי בשדה. כן, יש חגיגה גדולה. רק יום אחד. אחר כך אני כמו כולם. שום דבר. אבל נותנים לי עבודה שאני אוהב. השקייה. ואני האחראי. ואני גאה.

"הם לא אומרים תודה. לא. אף פעם לא אומרים תודה. אבל אם אדם יש לו רגש, אז הוא מרגיש איך הם אומרים יותר ב'להתראות' כשנוסעים. או שמסדרים טיול לשארם-א-שייך בשביל אני אמרתי שאני רוצה לראות. בצחוק אמרתי, והם סידרו טיול בשביל מתנדבים. איזה טיול...

"יש עדינות בצבר. יש יופי. החברים של נחל-עוז הם אנשים נפלאים. בכלל, צברים הם נפלאים."

"באמת? ומה ביחס לדוקרנות, לקשיחות, לשחצנות – שמאשימים בה את הצברים, מה ביחס לחוסר הנימוס ולחספוס?"

*

מקס חושב בדרך כלל לאט לאט. עכשיו קופצות המילים בחיפזון, בלהט.

"הישראלי ארוגנטי?! בעיני מי?! משום שהמנטליות שונה מן המנטליות האירופית אין זאת אומרת שאדם הוא מחוספס, חסר נימוס, יהיר. אני רואה בצבר אדם טוב. ואני מכיר רבים, והתבוננתי בהם בעבודה, חייתי איתם, אכלתי איתם, רבתי איתם ושוחחתי איתם, אני לא רואה יוהרה, אני רואה Pride & dignity וזה שונה מאוד. יש הרגשה של Self confidence ששום דבר לא יזיז אותם. אדם יכול לשוחח עם בני תשע-עשרה שיחה של ממש. בן תשע-עשרה הוא מבוגר, חושב, יודע למען מה הוא חי ולמען מה הוא נלחם. ההורים שלהם רואים אולי שהם ילדים. אבל זר רואה יותר. מגלים לו יותר. הם יודעים לעבוד ואוהבים לעבוד ובצדק נטוע בהם רגש גאווה על הישגים. הם אינם צריכים לדבר על כך – המרחבים המוריקים באמצע השממה – מדברים יותר ומשכנעים יותר מכל דבר שייאמר או ייכתב. צבר צעיר מוכיח את עצמו כל יום וכל שעה, הלוואי ויכולתי לחיות צבר." בערך כך אומר מקס בעברית, אנגלית ובשפת הגוף.

אתה לא מגזים מעט? ומה ביחס לכל השאיפות שלך על שלום, לפציפיזם שעליו דיברת. לשנאת הצבא ומיליטאריזם?

"אני שונא צבא ושונא מיליטאריזם. אני שונא עריצות, ואיני מוכן לקבל פקודה. הייתי בצבא השווייצי, עשיתי את שרותי וכל רגע בו שנאתי ותיעבתי. מילטיאריזם. הוא אסון העולם, הוא תיעוב."

אז איך זה מתיישב עם רצונך לחיות בארץ של מלחמות וצבא?

"את נתת את התשובה. זו ארץ של מלחמות. פה אין ברֵרה. זו שאלה של חיים או מוות. איך את בכלל יכולה להשוות צבא לשם צבא, לשם תירגול וכתפיות עם כוכבים, ושולטים ונשלטים, לעומת צבא של הגנת חיים. בישראל יש צבא מחוסר ברֵרה. היחסים בתוך הצבא הם כמו בין חברים. אני יודע זאת לא רק מסיפורי החברים שלי בנחל-עוז, אני ראיתי איך בא מפקד הנח"ל, איך ישבו סביבו בחיבה, באמון הדדי, המפקד בא כמו אבא. אני עמדתי מרחוק וראיתי הכל. בשווייץ, מביט על חייל קצין קטן, כמו שמביטים על חתיכת לכלוך. רק בישראל קוראים לקצינים ולמפקדים בשמות חיבה, מנו, דדו, אריק... זה אומר משהו. אני הייתי אומר משהו. לא שהישראלים הם מיליטאריסטים. הצבא הוא אזרחי. זהו!"

"עשו לך שטיפת מוח בנחל עוז?"

"סליחה?"

"מקס, לו הרשו לך להתיישב בארץ, היית מתגייס לצבא?"

"בטח. הייתי רואה את זאת לעצמי לכבוד. אם אני רוצה לחיות פה, אני לא צריך להתחבא מאחורי הגב של אחרים, נכון?"

"מה אמרו לך, באילו תנאים יכול לא יהודי להתיישב בארץ?"

"הוא צריך להתגייר, או להתחתן עם בחורה יהודיה."

"מוכן להתחתן עם בחורה יהודיה?"

"או – כן."

"ולהתגייר?"

"לא."

"למה? אתה מוכן לקשור את חייך וגורלך בישראל, להתחתן עם ישראלית להקים משפחה יהודית, אז מה אכפת כבר להתגייר וגמרנו."

"אינני רוצה להתגייר וגמרנו. כי זה לא יהיה ישר. אינני אדם דתי. אני מאמין בתורתו של איינשטיין. אינני רוצה לשקר. אני רוצה ללכת ישר. להיות שלם עם עצמי. איזו דת אחליף, דת שאין לי. אבל לא רק מסיבה זאת. מסיבה אחרת לגמרי איני מוכן להתגייר. זה נראה לי פתרון קל מדי. זה נראה לי לקפוץ על עגלה לא לי. זה נראה לי לבוא אל המוכן. כדי להיות יהודי צריך לעבור סבל רב. סבל שמזכך את הנשמה. להיות יהודי זו מסורת ארוכה, זה דורות של תמצית ואמונה וויתורים וקרבנות. לא נעשים יהודים על ידי ניתוח קטן ותפילה שלומדים על פה. אני רוצה לחיות בישראל כאזרח ישראל שהרוויח זאת, ושעוד ירוויח זאת בעבודה, במסירות, בהישגים. הילדים שלי יהיו יהודים מכוח אמם ומכוח זה שייוולדו כאן. אני עוד לא ראוי. ועוד – לא רוצה להיות יהודי כאמצעי, כהתחכמות, כתכסיס הגירה - מבינה..."

"מקס, תגיד את האמת, האם אינך נעלב, או נגיד, האם אינך תמה על כך שדווקא יהודים, שסבלו כה הרבה, שתמיד תבעו רשות לשבת בניכר כאזרחים שווים, אינם מאפשרים להעניק זכויות ללא יהודים – שאותן דרשו לעצמם?"

*

מקס שוקע באחד ההרהורים הארוכים שלו. "אל תגידי לי כמו שאומרים לי לפעמים כאן חברי בנחל-עוז, אל תגידי לי 'יש לו ציפורים בראש'. אין לי ציפורים בראש. יש לי שם מחשבות, ואהבה לישראל, ואני מקווה לחיות כאן כאזרח רצוי, מאוד מקווה ומתפלל לכך, אבל אני מבין, אף כי עוד לא התבוללתי מספיק אני מבין, שליהודים אולי עוד מוקדם למצוא פתרונות ללא יהודים. ואני אחכה."