13.3.70
איזה סמים את לוקחת
היא נכנסה למרפאה וראשה מושפל קמעה. לבשה חצאית קצרצרה, מגפים עשויים מפלסטיק דק ונמתח, מבריקים ב"מראה הרטוב", כצו האופנה של פריס-נווה-שאנן.
השיער גלש סביב ודמה לפאה נכרית מקש. הרבה חמצן, הרבה חומר יישור... את הדמות המודרנית השלימו – חולצה שהגיעה כמעט לאורך החצאית הקצרה, וצעיף ארוך עד הברך.
"שבי-נא," אמר הרופא. והיא ישבה על קצה ישבנה משלבת רגל ברגל. הוציאה סיגריה וגילגלה אותה בין אצבעותיה בחוסר ביטחון. מותר לעשן, אסור? – אמרה התנועה.
הרופא הצית לה גפרור. נשמה עמוקות והסיטה עצמה לתוך הכיסא, תופסת כבר את כולו, שעה שהרופא הצית את הסיגריה שלה, הרימה היא את שערה שגלש לתוך עיניה וכיסה גם את שפתיה. ואז ראו שאפה נשרי, לא נאה במיוחד, ועומד בסתירה גמורה לשיער הפשתן. כמו עדות שקר.
"אף?" שאל הרופא.
"אף," אישרה הנערה. "רוצה אף סולד. זה יתאים לי? כך רוצה החבר שלי."
"עוד מעט נבדוק," אמר והוציא כרטיס.
"השם?..."
"עליזה כך וכך."
"הכתובת?"
"יפו, ופה ושם."
"הגיל?"
"תשע-עשרה."
"טלפון?"
"מה פתאום טלפון.
"איזה סמים את לוקחת?"
"חשיש."
"כמה זמן?"
"ככה, ארבע חמש שנים." עונה הנערה כלאחר יד ואילו אני כמעט נופלת מן הכיסא. ידידי הרופא הזמין אותי במיוחד, כדי שאשמע במו אזני.
"למה התחלת לעשן?"
"אני יודעת... זה טוב בשביל לשכוח את הצרות."
"איזה צרות יש לנערה חמודה כמוך. איזה צרות יש לנערה בת, בת כמה היית כאשר התחלת?"
"הייתי בת ארבע-עשרה. אולי חמש-עשרה."
"אז איזה צרות היו לך אז?"
"היו לי. עשו לי את המוות בבית. כשלוקחים סמים, לא אכפת כשצועקים בבית כשחוזרים מאוחר."
"מה זה נותן לך?"
"מה זה נותן לי? זה עושה לא אכפת וזה עושה שמח על הנשמה. זה עושה טוב. וזה עושה את המין משהו יוצא מן הכלל. שום דבר לא אכפת. אני לא רציתי להיות עם החבר שלי, אז הוא נתן לי. לא רציתי אז הוא אמר לי תראי שזה יהיה לך טוב ותהיי משוחררת. אז עכשיו אני משוחררת. לא. אני כבר לא איתו. והוא עזב אותי אפשר להגיד. אין דבר. איפה אני עובדת? פה ושם. ממה אני חיה. מה זה חשוב. חיים. כמה עולה לעשות את האף? כן, יש לי. החבר שלי יתן לי. כן. אני אשלם לפני הניתוח. זאת אומרת – הוא ישלם. בטח. אני מבינה. על אחת כמוני אי אפשר לסמוך. בטח. אני מבינה. למה אני צריכה להתפשט. אני רוצה לנתח רק את האף, מה זה חשוב הגב. אתה רוצה לראות איזה עור יש לי. בבקשה. אני יכולה להראות. זה לא חשוב. בבקשה. אני לא תימניה. הייתי באילת. ונשזפתי. לא. כלומר, לא עבדתי שם בדיוק. הייתי הרבה בשמש. על שפת הים. נשזפתי הרבה. חי-חי. באמת? יש לי גב יפה. מתי אני יכולה לבוא לניתוח? אני צריכה מהר. אני ממהרת. החבר שלי רוצה שזה יהיה גמור לפני חודש אפריל, אז מתחילה עונת התיירות הוא אומר. מה הקשר בין האף שלי לעונת התיירות? הוא מסדר לי עבודה באיזה בית מלון באילת. כך הוא אומר. אני יכולה לבוא בשבוע הבא ביום חמישי. רגע אני ארשום לי. באותו יום ל-ק-חת כ-דור ב-בוקר ו-כ-דור ב-ערב. ו-לא ל-א-כול. ל-קחת את ה-כדור ה-צ-הוב ב-בו-קר. רגע. לא כל כך מהר. אני רושמת."
"למה את רושמת? לא תזכרי?"
"אני זוכרת. אבל בשביל להיות יותר בטוחה מוטב לרשום. נכון?"
"במה עובד החבר שלי של עכשיו? הוא היה מסגר, אבל היה צריך לקום מוקדם. אז עכשיו הוא דייג. אפשר כל היום לישון ולדוג כל הלילה. איך שמתחשק. בטח שהוא לוקח. כולם לוקחים. זה טוב בשביל הצרות. אם הצלקות מתרפאות אצלי מהר. כן – מהר מאוד. ובכלל אין לי צלקות. מה יש לי כאן ליד כף היד. זה כלום. באמת זה כלום. נו טוב. אז פעם, זה נגמר לי. רציתי לצאת מזה. לא היה לי לאן ללכת. נגמר לי החשק, כמו שאומרים, לחיות, אז ניסיתי וניסיתי להפסיק מזה ולא יכולתי אז פעם, כשנשבר לי אז חתכתי. נו טוב. זה כבר עבר מזמן. אני לא חותכת יותר. כן, אז מתי לבוא? אהה. ביום חמישי. לקחת כדורים? איזה כדורים? אלה שרשמתי? מה, אני רשמתי?... אהה, סליחה. שכחתי. לא, אני לא שוכחת. רק לפעמים."