27.4.73
יש לנו אורחת לרגע – ישראלית שהגיעה מ - - - גואם.
יודעים היכן זה?
ובכן, זהו האי הקטן אשר בו התחבא העריק היפני במשך עשרים וחמש שנים, ולא ידע שהמלחמה נגמרה ולא ידעו שהוא מתחבא שם.
ומי האורחת?
בחורה ששמה נוגה. שנולדה וגדלה בכרם התימנים. ואך גדלה מעט ראתה שהארץ קטנה עליה ויצאה ללמוד בעולם הגדול ונשארה בו.
פריז, לונדון, רומא, ניו יורק, סן פרנסיסקו, מדריד, קופנהאגן, קאן – שמות גדולים מתגלגלים על לשונה במהירות של תחנות אוטובוסים של קו ארבע.
נוגה נדדה פה ונדדה שם. קשרה קשרים "לא נורמליים" בחברה הנוצצת הבינלאומית. ואם מישהו היה צריך לקשר ספרותי, קולנועי, עיתונאי, פוליטי – ומצא את כתובתה של נוגה – היא כבר ידעה להתיר את הקשר למענו. הרבה יותר מאשר ידעה לעשות זאת למען עצמה. כך נדמה לי. מין ג'וסף ג'י במהדורה נשיית עם יופי וחן תימני ברוטב אירופי. קוקטייל בעל טעם מיוחד במינו, שאם ידעת לבלוע את הלגימה הראשונה והשנייה והתרגלת לטעם הלווי ול"האנג-אובר" של יום המחרת – נהפכת לחסיד שלו...
היה קשה לבלוע אותה. תוצר עצמי מרכב מתאוות חיים ועייפות. עדינות דקה וולגריות. הרפתקנות ויישוב הדעת. חוסר כל בלמים וזהירות ב"סיבובים". מקוריות עטופה בהרבה פלקטים. מראיה כשל נערה בת עשרים, השקפת חיים כשל אישה שהיתה כבר פעם זקנה ויודעת להעריך את מתת הנעורים ושאין מבזבזים אותה על נערים. כאילו באו לה הנעורים אחרי בלותה. "כל מה שרוצים להשיג, צריך להזדרז ולהשיגו עכשיו. אחר כך מאוחר, מהר מאוד..." וה"אחר כך" הוא כזה, כאילו כבר נתנסתה בו.
מה עושה ישראלית בגואם?
במקומות המטורפים ביותר תמצאו ישראליות, ועל פי הרוב מאותה סיבה. איש.
בהונג קונג פגשה נוגה באיש בהיר וגבוה וחיוור, אמריקני מן ההרים שהאישה היפה והשחורה מצאה חן בעיניו התכולות-אפורות. לקח אותה עמו לאי. ומאז אי-אפשר היה לו לחיות בלעדיה ולהפך. נסע אחריה לרומא – והשניים נישאו. הבדלי גזע ודת לא היו חשובים. אזרחי העולם הגדול. רק אחרי החתונה נתגלה, שהאמריקני מגואם אינו אלא יהודי.
מושב זקנים
משנודע לנו שהיא כאן, משהו זע בתוכנו. אנחנו נמנים עם אלה שנוגה האירה להם פנים ב"גולה". יש לה ספר אורחים בביתה שממדיו כממדי בבא קמא או בבא מציעא. ובו נרשמו בכתב ידם כל גדולי האומה. תזכירו איזה שם שתרצו – כן – גם הוא רשום בספר אורחיה. וכתוב שם, "ידידה יקירה, תני רק הזדמנות להחזיר לך על מידת הכנסת האורחים שלך. ביתי – ביתך..."
אבל מי כמונו מכיר אותנו. להזמין עם כל הלב שעה שאנו מתארחים אצל מישהו, זה דבר אחד. לבצע - - - זה כבר עניין אחר. ובייחוד בימים טרופים אלה, של סוף עשרים וחמש שנות המדינה.
ראשית, זקנו בעשרים וחמש שנים טובות וכל האנסמבל השתנה מאוד. יש ילדים שיחיו – ואין עוזרת. יש מכונית – נכון; אבל אין כבישים פנויים להסיע עליהם. הבן-זוג עסוק בהבטחת מקומו בחברה, ורוצים או לא רוצים, מוכרחים לעסוק בפוליטיקה בזויה עם הבחירות המתקרבות; הבת-זוג עסוקה בצער גידול בנים מזה ובצער גידול הורים מזה, ובמאבק תמידי של אגירה אנטי-אינפלציונית. צריך לעזור לבת למצוא חתן, ולבן לצאת מהסתבכות נישואים – בקיצור, למי מכל ה"מי הוא מי" שהתארחו אצלה ונהנו מקשריה יש פנאי וכוח וסבלנות לקיים מצוות הכנסת אורחים? עצם המחשבה מפתה לקום ולנסוע ולהתארח בחו"ל עד יעבור זעם. זקנו, ובייחוד הנשמה הזדקנה.
עד כמה צדקנו בחששותינו נוכחנו כאשר הגענו לצפת. כמובן נסענו לשם עם האורחת והבעל. והבעל החדש הביט עליה בארץ התנ"ך כיאה שיסתכלו באחת מארבע האימהות, ואסף את כל כוחות נפשו לשאת חן בעיני הידידים הנפלאים והחשובים בארץ הקודש, שרעייתו החמודה עתידה להציגו לפניהם.
בצפת, היתה גאה, כל האמנים הם חברים שלי, ידידים קרובים שלי.
מכולם לא היה איש. רק הבתים. סליחה, זוג אחד היה – אבל היה עייף. רצה לישון. בשעה תשע היו לא רק "הידידים" מתים מעייפות, כל צפת קרסה תחתיה. רובע האמנים – הפתיון למשיכת תיירים – היה חשוך. הבתים שהיו פעם פתוחים לתיירים וטיילים ואשר שופצו גם בהרבה כסף לאומי – סגורים ומסוגרים על מנעול ובריח. אי-אפשר לדפוק על דלת ולהיכנס – כמו פעם. צריך לטלפן. וכשמטלפנים מקבלים קול מנסר ורועד מזיקנה או לא כלום.
עשרים וחמש שנים זוהי תקופה ארוכה. ואנשים מזדקנים, לא באשמתם. אבל כשקריה מזדקנת משום שאין לה דור ממשיכים – משהו מעמיד בשאלה את הכדאיות ואת הנחיצות ואת עצם הרשות למסירת מבנים והענקת זכויות בכורח לאמנים שאינם יודעים לדאוג להתפתחות ולדור ממשיכים והופכים קריה שנועדה להיות קרית ציירים, למושב זקנים.
וכמושב זקנים – הקריה אינה נוחה ביותר...
בכל אופן – להבא טוב יהיה אם הדואגים להקמת קריות אמנותיות ילמדו לקח ויבטיחו רוטציה... חשבנו.