ימיו הראשונים כראש ממשלה

28.2.69
לקום בוקר אחד, לא לשבת מאחורי השולחן המוכר-האינטימי עם מכשירי הטלפון הרבים, בחדר בו מתנוסס תצלום ראשו של בן-גוריון.

לשבת בחדרו של בן-גוריון, ליד שולחן ראש הממשלה. להיות ראש ממשלה!

מה קורה באותו יום ללב?...

הוא לא רצה בזאת. בכנות לא רצה להיות "יורש בחיים." אך כשזה קרה, ושאלו אותו – "נו, אשכול, איך אתה מרגיש?" השיב:

"איך ווייס. בישראל כשלא מצליחים, לא שולחים לסיביר, לא מעמידים לקיר. ננסה. מה כבר יכול לקרות... נלך לדגניה..."

למעשה, היום הראשון להיותו ראש ממשלה, נמשך למן ה-16 בחודש יוני ועד השלושים בו. ב-17, בישיבת הכנסת, הודיע שר האוצר לוי אשכול, ולא ראש הממשלה דויד בן-גוריון, על התפטרותו של בן-גוריון, שמסר אותה לממשלה יום קודם לכן, ושמשמעותה התפטרות הממשלה.

ביום השני, 24 בחודש, שבוע לאחר ההודעה בכנסת, הודיע יו"ר הכנסת, קדיש לוז כי קיבל מכתב מאת נשיא המדינה על התפטרות הממשלה בראשות בן-גוריון וכי הטיל את תפקיד הרכבת הממשלה החדשה על לוי אשכול. ובאותה ישיבה, לאחר שנפרד בצער מראש הממשלה דויד בן-גוריון והעריך את פועלו, הודיע אשכול על הרכב הממשלה (ממשלת המשך) ותוכניתה, והציג לפני הכנסת את חברי הממשלה החדשה. ("שר האוצר לוי אשכול יכהן כראש ממשלה ושר הביטחון; שר החינוך והתרבות אבא אבן – סגן רה"מ; זלמן ארן – שר החינוך והתרבות; שר המסחר והתעשיה פ. ספיר – יכהן גם כשר האוצר").

כל אלה התחוללו מחוץ למשרד ראש הממשלה. הרכבת הממשלה החדשה, הדיונים, המו"מ עם המפלגות שבקואליציה, הריצות והוויכוחים של "הצעירים" שדרשו תפקידים ואם לאו יתמרדו – כל אלה נעשו במשרד האוצר ובביתו של אשכול. באותו ששה עשר בחודש, לפני שהתחילה ישיבת הממשלה, טילפן אורי לובראני – שהיה מנהל לשכתו של בן-גוריון, וביקש מאשכול לבוא יותר מוקדם לישיבה. (בן-גוריון לא נהג לדבר בטלפון. בכל זמן כהונתו כראש הממשלה, אינם זוכרים העובדים בלשכתו שהעבירו אליו יותר מעשר שיחות... ואף זאת, כשלובראני או נבון – חלו). ואז הודיע לו בן-גוריון שהוא עומד להתפטר, וכי אשכול יבוא תחתיו. כשחזר אשכול מאותה ישיבת ממשלה – היה במצב רוח מרומם, כי באותה תקופה כבר נעשתה העבודה במשרד האוצר לשגרתית. הבעיות היו חוזרות על עצמן, ולא פעם נהג אשכול לכנות את הבעיות במספרים – כבאותה הלצה על קבוצת אנשים שישבה ביחד בבית סוהר, ומלאי הבדיחות אזל אצלה, והיו חוזרים על הישנות, וכדי לחסוך בזמן היו אומרים את מספרה. וגם היתה הרגשה לאשכול – שבן-גוריון עשה זאת ברוח טובה, ושהוא עייף ושלא כל כך איכפת לו ללכת.

למרות זאת היה לו חבל לוותר על תיק האוצר. ראה בכלכלה הישראלית את המפתח לניהול המדינה והבטחת עתידה. קרא אליו את ידידיו להתייעצויות וביניהם לארנון ולדולק הורביץ. אנשי המשרד התחילו לחפש ולברר באלו מדינות אחרות שמור תיק האוצר בידי ראש הממשלה – כדי לשכנע את היועצים. אולם לבסוף החליטו, ובעיקר לאור הניסיון שהיה לשרת, בעת כהונתו כראש ממשלה – שתיק הביטחון חייב להיות בידי ראש הממשלה. ואילו את תיק האוצר יתנו לספיר. וגם אז, כמו עתה, השיב ספיר שאינו רוצה בתיק האוצר – שיש לו שבעה מועמדים אחרים, מלבדו...

באותו יום שני, ה-17, בו מסר אשכול לכנסת על דבר התפטרותו של בן-גוריון, התקיימה ישיבת מזכירות מפא"י, ולאחריה – ביום השלישי – ישיבת מרכז המפלגה, בבית אלישבע בירושלים. למרות ההתחלה "ברוח טובה" והאיחולים מכל צד שיסיים את "מעשה המרכבה" חיש כדי למנוע סיבוכים, – התברר שהעניינים אינם כה פשוטים בשל האמביציות האישיות של מנהיגים שונים. שיעור מאלף כיצד מרכיב שר אוצר ממשלה, יכול לשמש יומנו מאותו יום.

בין 8–9 בבוקר – קריאת דואר והכתבת מכתבים;

9–9.30: שיחה עם משה דיין, המודיע כי אינו מוכן להיכנס לממשלה החדשה. הוא הסתתר מאחורי "נימוקים אישיים." הסביר כי בין השאר ברצונו להמשיך בלימודיו, שהופסקו עם כניסתו לממשלה. באותם ימים, כזכור, היה דיין שר החקלאות. בהתפטרותו הורגשה אכזבה על שהמפלגה לא מצאה אותו לראוי להיות שר הבטחון, עם התחולל שינויים בממשלה;

9.30–10: שיחה עם ארגוב וברקת על חלוקת התיקים;

10–11: הכנת התשובה לדיון בכנסת על מיזוג מס רכוש וקרן פיצויים;

11–1.30: השתתפות בדיון במרכז מפא"י בעניין הרכבת הממשלה;

1:30–3: ארוחת צהריים עם יוסף שווארץ, סגן נשיא הבונדס – בעניין מכירת אגרות חוב;

3–5: ישיבה עם פנחס ספיר ונציגי ההסתדרות בעניין שיתוף ההסתדרות בבעלויות של מפעלים תעשייתיים;

5–6: מתן תשובה בכנסת לדיון על מס רכוש;

6–6:30: פגישה עם נציגי תנועת המושבים התובעים את תיק החקלאות;

6:30–7: פגישה עם אבא אבן בעניין חילופי תפקידים שלו;

7–8: שמיעת דו"ח מפי ד. גולן, שחזר מבריסל על דיוני השוק המשותף;

8–8:30: פגישה עם ועדה קואליציונית המתאמת את העמדות עם המפלגות האחרות;

8:30–10: ארוחת ערב עם שמעון פרס במלון "עדן" בה דנו על תפקידו של פרס בממשלה החדשה, ורק אחרי כן באים הדיונים והוויכוחים, עד אור הבוקר, שלא נרשמו ביומן...

*

למעשה – התחיל בתפקיד שר בטחון לפני שהתחיל בתפקיד ראש ממשלה. ופעילותו הראשונה היתה לרדת לאחד הבסיסים בנגב ולמחרת היום הופיעו תצלומים של שר הביטחון החדש – הסוקר מסדר.

ביום השישי נסע לדגניה – לביתו, ושם שתו החברים לחייו של חברם ראש הממשלה, והאפט, ידידו של אשכול, הנעים זמירות ביידיש. והיה שמח... היתה זו האתנחתא האחת שידע...

ביום הראשון – שלושים בחודש יוני – נכנס אשכול למשרדו החדש – לחדרו של בן-גוריון וישב ליד השולחן. בשעה שמונה הלך להיפרד מאנשי משרד האוצר ובשעה תשע נסע במכונית, למשרד ראש הממשלה הסמוך. ובין הזמנים טרחו אנשיו לאסוף קצת אינפורמציה עליו בשביל העיתונות הישראלית, בשביל הסוכנויות הזרות שצרו על המשרד. ותמוה היה כמה מעט ידעו על תולדות חייו האישיים, אף כי אהב לספר על ביתו. אולם, העבודה הקדחתנית בה היה נתון כל ימיו, נעשה גם לביוגרפיה אישית. יום שלם ישבו על ראשו של אשכול בביתו וסחטו ממנו זיכרונות. והוא שקע בהם, וסיפר עליהם בגעגועים, ובהרבה הומור. אהב את בית אביו, את העיירה, את המסורת, את הזמירות. היה נוהג לספר על אנשים שנפגש בהם בדרך חייו, כאילו השומע הכיר אותם גם הוא. ואכן, ידע לספר. והדמויות היו צומחות וחיות – דמויות יהודיות כאלה. דמויות של שלום עליכם.

ואותו יום של "כתיבת הביוגרפיה" – התקיימה ועידת מפד"ל ואשכול הוזמן לברך אותה כראש ממשלה – ורצה לעשות זאת – אך לא הספיק לרדת.

לא פעם לא הספיק להגיע בזמן – אם כי ידע להקפיד לדייק. בלחץ עבודה כשלו לא תמיד ניתן הדבר... פעם, בהיותו עוד שר האוצר, נתבקשו חברי הכנסת להגיע מהר לצורך הצבעה מסוימת. הוא הגיע באיחור מה – ואחת הפקידות אמרה לו שאיחר. ההצבעה כבר נגמרה.

"חבל" – אמר – "הגעתי לחינם."

צחקה הפקידה והעירה אוזנו שאין אומרים "לחינם." חינם זה רק במקרה של ענייני כספים. במקרה כזה צריך לומר "לשווא." "את חושבת כך" – תהה אשכול.

לאחר כשבוע קיבלה אותה פקידה פתק ממנו ובו כתוב: "חביבה. לא צדקת. כתוב במקורות 'אהבת חינם', 'שנאת חינם' – אז זה לא רק עניין של כסף, נכון?"

באותו שלושים לחודש. בשעה תשע, ציפו לו בפתח הכניסה למשרדו טדי קולק, שהיה מנהל משרד ראש הממשלה אצל בן-גוריון, ואורי לובראני, שהיה מנהל לשכתו – ושאשכול השאירם על כנם. עמו בא שלמה אמיר, שהיה מנהל לשכתו כשר האוצר – והאווירה היתה "ככה." בשעה עשר כבר התחילה ישיבת הממשלה.

קדמה לאותו יום ראשון קבלת פנים ביום ששי ב"גן השושנים" בקריה, בה הציג בן-גוריון את ראש הממשלה ושר הביטחון החדש, והשניים מצולמים כשידו של בן-גוריון על כתף אשכול...

*

משרד ראש הממשלה לבש צורה חדשה. קודם כל חוברו טלפונים אחדים – ושוב לא צריך היה להתקשר תחילה אל נבון. המזכירה היתה מקבלת את הטלפונים, קובעת פגישות, מעבירה. הטלפון היה חלק מגופו של אשכול. הוא אהב להשתמש בו והרבה להשתמש בו. "זה קשר נפלא. אתה ישנו בכל מקום" היה אומר. היו נכנסים ויוצאים אנשים לרוב, גם לא בענייני ממשלה. אוזנו היתה קשובה לבעיות אישיות של אנשים ואהב לעזור, בלי גינוני טקס. היה מרים שפופרת לדיקן האוניברסיטה כדי לטפל בעניינו של איזה בן של אלמנה, מסדר שיכון להורים של זמרת צעירה, שאשתו מרים התפעלה משירתה ומצאה שהורי הנערה חיים בתנאים קשים. היה לעתים עובר על הוראות המטכ"ל בענייני נוהג ודרגות ומתקשר עם קצינים שלא באמצעות הבכירים, וכך גם עם פקידים – וחדרו היה תמיד מלא באנשים שבאו והלכו. עשן סיגריות, כסאות לא סדורים, בדלים, ספלי קפה ריקים. המזכירה היתה אצה לחדר לסדרו קמעה. לפני בוא "המשלחת" השנייה, ובאחת הפעמים – סיפרו כאשר עשתה זאת בפעם המי יודע, נכנסה לחדר ומצאה אותו מסודר.

"כבר סידרתי בעצמי..." – אמר ראש הממשלה.