1.11.68
עד התשעה בספטמבר, הוא ה"לייבור-דיי" – ישנה ניו-יורק את שנת העלפון המסורתית שלה בתוך החום הלוהט והבלתי נסבל. כל אימת שהיית מבקש להתקשר עם מישהו – היו עונים לך – "סורי, הוא לא בעיר, ישוב לאחר ה'לייבור-דיי'". אותו יום גורלי נגמר הקיץ הרשמי, גם אם החום נמשך, ומתחיל הסתיו, מתחילה גם שנת הלימודים בבתי-הספר העממיים והתיכוניים, כולם חוזרים העירה ממגורי הקיץ – גם אלה שאין להם ילדים.
ה"לייבור דיי" הוא אות לחזרה לתנאי עבודה רגילים. במשרדים, בבתי החרושת, בתיאטרון. בלבוש הסתווי ובאותו יום התחילה גם ההצגה הגדולה של המורים. הייתי אומרת, הטרגדיה הגדולה של המורים, של החינוך בניו-יורק רבתי, של העם כולו. זוהי טרגדיה אמריקנית, ועוד יותר מזאת טרגדיה יהודית, אולי אחת הקשות שידעה היהדות בעולם הנאור, במה שאנו קוראים תפוצה ולא גולה.
שביתות מורים תמיד עוררו בי כעס, תמיד חשבתי שזה לגיטימי בהחלט להיאבק על זכויות, העלאת משכורת וכו' אך לא חשבתי שזה צודק ובוודאי אין זה חינוכי, שהסובלים ממלחמת המורים על תנאיהם הסוציאליים יהיו ילדים. אפשר ואפשר למצוא דרכים אחרות, חינוכיות יותר, מתאימות יותר לנושאי תרבות, שהם המורים, מאשר להשתמש במניעת תורה כשוט.
כל אהדתי היתה נתונה, אפוא, לתלמידים ולהורים הדורשים פתיחת בתי הספר, והלב היהודי שלי המה אהבה טבעית למיעוט הכושי המקופח, החי בהארלם, ולפורטוריקנים מ"סיפור הפרברים" החיים ב"ספניש הארלם", שהם הגרועים באיזורי המגורים, סלאמס במלוא מובן המילה, בתים רעועים, מלוכלכים, רחובות מעופשים (אם כי ניו-יורק כולה מצטיינת ברחובותיה המזוהמים). איך מעיזים מורים לסגור את שערי בתי-הספר אחרי חודשי קיץ נוראים של התגוללות ברחובות ההם, כשההורים חוזרים לעבודתם והמבוגרים המסתובבים ברחובות ברובם שיכורים אם מיי"ש ואם מסמים. על מה בעצם נאבקים המורים. משכורתם אינה רעה, מורה מתחיל בעל תואר ב.א. משתכר 6,650 אלף דולר לשנה. לאחר 14 שנות עבודה ישתכר 13,750 אלף דולר, תמורת 9 חודשי הוראה (חודשיים חופש וחוד חופשת כריסטמס ופסחא). חמישה ימי עבודה בשבוע וחופשות בכל החגים היהודיים והנוצרים, בהם בתי הספר בניו-יורק סגורים באופן רשמי. אז מה – חשבתי – אם ההורים מבקשים לעשות דצנטרליזציה של ההוראה. אז מה אם הם מבקשים שכל אזור ואזור בעיר יתעניין בתכנית הלימודים שלו. שוועד ההורים יתערב בתכנית הלימודים ובהרכב המורים. טבעי הוא, שבניו-יורק רבת הלאומים, שבה חיים עד היום בגטאות – תשמור כל קהילה על צביון משלה. הרי אצלנו מתברכים בוועד הורים פעיל. עושים הכול כדי להפעילו. המורים שלנו שואפים לעשות את ההורים לשותפים פעילים בתכנית הלימודים וביצועה. הרי ההוראה אינה נגמרת בין כתלי בית-הספר ואם אין המשך לה בבית, אם אין ההורה מתעניין בעבודת הבית של התלמיד – הדבר רע מאוד ומחבל. לא כן? כנראה שהסתדרות המורים, שבראשה מכהן מר אלברט שנקר (יהודי) מתנגדת לדצנטרליזציה משום שהם פוחדים לאבד לא רק פרסטיז'ה אלא כוח. ולא מלחמה על עקרונות החינוך עומדת נגד עיניהם אלא מלחמה על שלטון.
כשמורים מעיזים להשבית את כל בתי הספר שנפתחו לפני 6 שבועות, במשך חמישה שבועות – הרי זו שערוריה שאין דוגמתה והוכחה שאין הם ראויים להיות מורים.
כך סברתי.
המורה היהודיה משיקאגו
יום אחד, בדרכי משיקאגו לניו-יורק, פגשתי במטוס בעלמה צעירה שראתה אותי קוראה ספר עברי ובהתרגשות שאלה אם אני מישראל ומה נשמע אצלנו. היא ניסתה, אמרה, להתיישב בארץ, והיתה פעמים בישראל...
"ולמה לא נשארת? משהו לא היה בסדר, לא נהגו בך כשורה?" – שאלתי בטון של מי שיודע שאנחנו הישראליים אשמים תמיד. שאנחנו מתים לעליה ולא חוסכים עמל וכספים ואיננו יודעים לקלוט אותה, כאשר לבסוף מצליחים להעלותה.
היא צחקה. "להגיד לך את האמת? יכולתי למצוא עבודה ומצאתי חברה ואין עוד חיים יפים כמו בישראל לכל אדם ובייחוד ליהודי – אלא שלא מצאתי, איך אומרים בעברית – לא מצאתי חתן, ובחורה חייבת להתחתן. ולא רק אמא שלי אומרת כך..."
"ומה את עושה, כלומר, מה המקצוע שלך?"
"אני מורה"."
"מורה! איפה?"
"בבית ספר יסודי בהארלם. מורה לילדים כושים. בתי הספר ייפתחו כנראה מחר, השביתה נגמרת – ואני חוזרת. הורי גרים בשיקאגו".
"את באה משיקאגו כדי ללמד בבית ספר בהארלם? לא יכולת למצוא עבודה בשיקאגו?"
"יכולתי למצוא עבודה בשיקאגו – אבל לא בבית ספר לילדים כושים ואני אוהבת ללמד ילדים כושים. אני רואה בזה שליחות. למעשה ההוראה בבית ספר זה עולה לי יותר מאשר אני משתכרת. שכר הדירה הוא גבוה מאוד, 200 דולר, ולא הייתי צריכה לשלמו לו גרתי בבית, כך גם הכלכלה, השאר הולך למס הכנסה ולספרים וגם קשה מבחינה חברתית – והטיסות הביתה עולות בהון תועפות – אבל, איך אומרים בישראל – מסתדרים. אני אוהבת ללמד ילדים כושים. זהו אתגר; והם אסירי תודה כאלה, חמים. אבל עכשיו..." אמרה וקולה נבלע באנחה.
"מה עכשיו?"
"אני מתחילה לפקפק אם המאמץ היה כדאי. לא רוצים בנו – את יודעת ודאי".
עד מהרה הסתבר שבית הספר אשר היא מלמדת בו לא שבת. שחלק ניכר מן המורים המשיך בהוראה והמנהל פתח את השערים. היא שבתה. לא. אין זו מלחמה על תנאים ולא מלחמה על כוח. זוהי בעיה הרבה יותר מסובכת. למה לא אבוא ואבקר בבית הספר שלהם.
בית הספר ברחוב 145
במקום שם מגיע האוטובוס לתחנתו הסופית נמצא בית הספר העממי, שגאוות ניו-יורק עליו. זה בית ספר לדוגמה, סמוך לקולומביה יוניברסיטי ולניו-יורק קולג', והעובד בתיאום איתם. בתוך הארלם המוזנחת והעלובה עומד הוא מצוחצח, גדול, מרווח, מודרני ושקט במידה כזו – עד שלא ידענו אם פתוח הוא ואם סגור, שעה שהגענו לשעריו. לאחר מכן, בשעת ההפסקה, בחדר האוכל ובחצר, גם שם שרר שקט נעים עת שיחקו הילדים. והילדים – רובים כושים, לבושים יפה, מראה פניהם טוב – והם משתדלים כל העת לעורר את שימת לב המורים, לגעת בהם, לשאול שאלות, לספר סיפורים. אידיליה של ממש. מרבית המורים אנשים בגיל צעיר מאוד. בין עשרים וחמש – לשלושים וחמש ארבעים. בבית-ספר זה לומדים 1330 תלמידים, מחציתם דוברי ספרדית (פורטוריקנים, קובנים וכו') השאר ילדים שחורים. מלמדים שם 71 מורים, הרוב – כמו בכל העולם – מורות, אך 30 מהם הם מורים גברים והמנהל, מר פליכס ברמן, גאה על כך במיוחד.
"כמה, מבין המורים שלך הם יהודים?"
לא ידע לענות. "בוודאי כמו בכל רשת החינוך, מבין כ-60 אלף מורים, כ-70% הם יהודים". נטל רשימת המורים והתחיל לספור. "לרר, אסטרייכר, אברמס, שוור, מרגלית, לוי... לפחות ארבעים" – אמר – "הם יהודים. איתי – ארבעים ואחד."
וכמה כושים: שוב התחלנו לספור: "ג'יימס, קרסון, בראון – כעשרים".
מר פליכס ברמן, יליד ניו-יורק, שאביו, שבא מגרודנה שבליטא, היה צבעי, והוא גדל בשנות ה"דיפרשן" – המשבר הגדול – וטעם, היטב טעם, חיים בגיטו ובסלאמס גרועים מאלה שבהם הוא מלמד היום, מבין, היטב מבין לליבם של תלמידיו והורי תלמידיו, החיים היום בתנאים שהוא היה חי בהם בימי נעוריו.
ומסיבה זו, הוא אומר, לא סגר את שערי בית הספר שלו. במובן ידוע הוציא את עצמו מכלל ציבור המורים. הפר את השביתה של הסתדרות המורים. תלמידיו קודמים לכל מאבק לזכויות איגוד מקצועי. הוא בעד דצנטרליזציה של רשת החינוך. הסתדרות המורים מעולם לא לחמה למען שינוי שיטת הלימודים – אלא תמיד לענייני המורה בתוך האיגוד המקצועי. מדוע לא יחליטו ההורים על גורל ילדיהם, על מה ילמדו ומי ילמד אותם. לו לא היו בעיות עם ועד ההורים. הוא אף מעסיק הורים במשכורת בכל מיני תפקידים של מקשרים בין הורים ובית הספר, בכל העניינים הסוציאליים, החברתיים, מטבח, הלבשה וכדומה. מורים שייבחרו על ידי ועד משותף של הורים וועדה פדגוגית – ידעו לכבד יותר את הצורך בהיענות לדרישות הבית. "אני חושב שטוב שהנהלת בית ספר שנבחרה על ידי הקהילה, תנהל ותרכיב את הרכב המורים. כלומר – המגמה של בית הספר צריכה להיקבע על ידי הקהילה ואילו הביצוע על ידי כוחות פדגוגיים. כלומר – אם ההנהלה הציבורית תחליט שצריך ללמד יותר תולדות העמים הכושיים – נלמד".
מה אומרים ההורים והמורים הכושים
אחר הצהרים נפגשתי עם טום ל. ביקש שלא אכתוב את שמו המלא כי הדבר יזיק לו. הוא מלמד תחת הנהלה יהודית ואינו רוצה להסתבך.
הוא בן 28, בעל תואר אקדמי, לובש חולצה אפריקנית וקמע של "שלום" של ההיפיס על צווארו. הוא נעים מאוד, תרבותי, מסובך. נשוי לאשה כושית ושהוא עומד להתגרש ממנה, כי התאהב בנערה לבנה. יהודיה. והוא חי עמה בוילג'. מכאן אבין – הוא אומר – שאין לו כל טינה ליהודים. להיפך. הוא חסיד של יהודים. הוא מעריץ אותם. את תרבותם, את השכלתם, את התאווה שלהם להקנות השכלה לבניהם. אבל, היה מייעץ ליהודים שירפו מן הילדים הכושים. שיסתלקו מבתי הספר שלהם. "אני מדבר אתך גלויות כי את ישראלית – וזה דבר אחר לגמרי מלהיות יהודיה ניו-יורקית, יהודיה גלותית" – הבטיח לי. "אני מאשים את המורה היהודי המלמד בבתי ספר כושיים במניעת קידום הנוער שלנו. היהודים אינם מבינים את בעיות הילדים שלנו. הם באים מן האזורים היפים; מקווינס, מלונג איילנד, ללמד בסביבה שאין להם עמה ולא כלום. רק סלידה. הם אינם משתדלים. הם עצלים. הם זקנים ושיטות הלימודים שלהם מיושנות. ילדים שחורים שווים לילדים לבנים, בכל המובנים. והם 55 אחוז מכלל התלמידים בבתי הספר היסודיים ובגימנסיות. כיצד תסבירי את העובדה שרק מעטים מאוד מגיעים לאוניברסיטאות? מה את חושבת – שהמוח שלנו הוא שונה. המורים שלנו הם שונים? מי את חושבת הוא מורה בבית ספר שלנו. כל אחד יוכל להיות מורה. למשל, רוג'רס, זה שהציג אותי בפניך – הוא אצלנו מורה למלאכה. את יודעת כיצד הגיע להוראה? בואי ואספר לך. הוא היה גרז'ניק. ויום אחד בא אליו אדם לתקן את מכוניתו. והוא עשה עבודה יפה. ותוך כדי כך התידדו השניים, והגרז'ניק סיפר ללקוח שלו שנמאס לו לעבוד בגרז', כיוון שאין לו עם מי לעבוד. שאם הוא רוצה להוציא עבודה יפה עליו לעבוד לבד וזה נורא. אמר לו אותו לקוח מדוע אינך נהיה מורה. אמר הגרז'ניק: 'השתגעת – מה לי ולהוראה?' אמר הלקוח – שום דבר פרט לזה שאתה נחמד ואני מנהל בית ספר ואני רוצה לעזור לך. שלח לו טפסים, הבחור מילא אותם, עבר איזושהי בחינה – והיום הוא מורה. ואגב – אחד המורים היהודיים הכי טובים שאני מכיר. אותו לא אציע לפטר..." (אגב, רוג'רס אישר את סיפור התקבלותו לבית הספר...).
"רוב רובם של המורים בבתי הספר הכושיים הם יהודים. את יודעת. ובכן – מי אשם בפיגורו של הכושי. אתם. היהודים. סליחה. היהודים. לא אתם. כי הרי אתם ישראליים, וזה, כפי שאמרתי, דבר אחר. ושמעתי שאצלכם לומדים הרבה תלמידים כושים באוניברסיטאות ומתקדמים מאוד... אנחנו רוצים במורים כושים לתלמידים כושים, וזו זכותנו לבחור לעצמנו את המורים. אז מה עושה הסתדרות המורים, ההסתדרות היהודית הזו – משביתה את הלימודים בכל בתי הספר. שוב הוכחה שינצלו כל צעד כדי שאנחנו נישאר לא רק שחורים אלא במחשך".
אגב, זו לא רק דעתו הפרטית. זוהי הפילוסופיה הכושית במאבק זה. "מה אומרת הבחורה היהודיה שאתה גר עמה על התיאוריות שלך" – שאלתי.
"היא עוזרת לי. היא מבינה".
"האם אינך חושב שהדרישה שלך גזענית. שאתה מוציא משפט עויין, מטיל אשמה קולקטיבית על עם שלם בשל שיקולים אחרים לגמרי. האם אינך חושב שהעם היהודי, למוד נסיון חיי גטו, עם בעל מסורת ותרבות ארוכת ימים – יכול לתת יותר לתלמיד מאשר מורה טרי. האין זה נכון שזה לוקח יותר מדור אחד כדי לעשות אדם תרבותי באמת? האם אינך חושב שאתה קורבן להסתה גזענית פרועה. ראה, לאן תגיעו – היום תרצו מורים כושים לתלמידים כושים. מחר תרצו משטרה כושית לאזורים כושים; מחרתיים תרצו צבא נפרד. במקום שיבוא מפגש עמים, במקום שתהיה אינטגרציה תרבותית, כלכלית, חברתית – תבוא הפרדה גמורה. נערה לבנה שוב לא תלך לגור עם בחור כושי. היא לא תכיר אותו ולא תוקיר אותו. לא לקידום האדם הכושי והפיכתו לאדם – שווה לכל אדם אחר – אתה שואף כנראה. אלא לשמירת הכושי ככושי ואת הלבן כלבן – ואין שום גשר ביניהם. מה לדעתך צריך לעשות במורים הכושים המלמדים בבתי ספר לבנים ובאוניברסיטאות. לזרוק אותם? איך היית זועק לשמים וצועק הפליה גזעית?!
"בואי, לא נדבר בהכללה" – הציע איש שיחי השחור שנערתו לבנה. "אני אומר לך שמזכיר האיגוד המקצועי של המורים, מיסטר שנקר, הוא אויב העם הזה ולא אנחנו – הדורשים הפרדה. הוא פוחד לאבד את השפעתו, פוחד שלא יהיה המלך השליט היחיד המחליט מי ילמד, והוא מנצל את העניין הפעוט של ה"אוּשן היל ברונסוויל" כסוס טרויאני. היו שם תשעה-עשר מורים שלא התאימו ללמד בבית הספר שמרבית תלמידיו כושים ופורטוריקנים והוחלט להעבירם לבתי ספר אחרים – לא לפטר אותם. האם בגלל זה צריך להשבית לימודים בתשעים בתי-ספר. בית ספר זה הוא ניסיון ראשון של הנהלה קהילתית. פה קבור הכלב. אם הניסיון יצליח – הוא יצליח רק בהרכב מורים מתאים – ואז תתפרק האימפריה של אלברט שנקר שלכם. הוא מוכרח להילחם ולעשות הכול כדי למנוע את הצלחת הניסיון – את מבינה".
"שמעת על בית הספר ברחוב 145" – שאלתי. "בית ספר לדוגמה. בית ספר טוב – נכון? בית ספר שהמנהל יהודי, רוב המורים יהודים ואין ביניהם קשישים, בית ספר שמשתף פעולה עם ועד ההורים וההנהלה המקומית".
הוא הביט בי מן הצד וחייך חיוך קטן ארסי. "אם הוא כזה מנהל טוב, למה לא לקחו אותו לבית ספר לבן? ובכלל – הביררת איפה הוא גר – אני אגיד לך – בלונג איילנד. את הילדים שלו אין הוא שולח לבית הספר בהארלם, שלא יתקלקלו... אם את בידידות עמו יעצי לו שיפנה את המקום למי שבאמת איכפת לו ובאמת ראוי – לכושי".
כי טוב בעיני ההורה
שוחחתי לאחר מכן עם מורות אחדות, יהודיות וכושיות, על העיקרון הזה של הנהלת בתי ספר קהילתיים, בשיתוף מלא עם ההורים, וכאן נגול אספקט שלא חשבתי עליו קודם. לא. אין הן שובעות נחת מן הרעיון החדש הזה ואין הן חושבות אותו לבריא. מה קורה כאן – אין הן תופסות. וגם המורות הכושיות סברו שבעצם כל העניין אינו נובע מדאגת ההורים לחינוך טוב יותר לילדיהם. "לא איכפת להם", אמרו. אינם מתעניינים בילדים והם מאושרים להיפטר מהם לשעות רבות ככל היותר. אמנם פה ושם מוצאים הורים שמתעניינים – אלא שהם בטלים בששים בהשוואה לאדישות וחוסר העניין שמגלה ההורה הכושי וגם הפורטוריקני הנלחם על קיום משפחה והתאקלמות בארץ חדשה, וככל שהוא עני יותר מוליד יותר ילדים. זהו עניין פוליטי שמנהל אותו אחד הצ'ט, אחד ששואף להיות המנהיג של הכושים בארצות הברית והשונא יהודים ומפרסם מאמרים עוקצניים ואנטישמיים. הוא שמונה להיות מנהל בית הסטודנט ב"קולומביה", ופוטר בהתערבות יהודית.
איך מתבטאת השיטה החדשה, של פיקוח ההורים על המורים, הלכה למעשה – הוא עניין אחר לגמרי. "מה אגיד לך" – אמרה מורה אחת, שגם לה הבטחתי אלף הבטחות לא לפרסם את שמה – "מה אגיד לך. תארי לעצמך שאת מלמדת ילד. לא חשוב איזה. לבן, שחור, ושיש לך מה להעיר להורה שלו ביחס להתנהגותו ביחס למידת הכנת השעורים שלו, לצורת לבושו וניקיונו – ואת חייבת לנצור את לשונך כי עתידך ומשרתך תלויים בהורה זה. אם תגידי שהבן שלהם מפגר, אינו מקשיב, אינו מספיק לקלוט את החומר או משהו כזה – יראו בזה עלבון אישי להם. כי הרי כל ילד הוא הגאון של אמו ואביו. יש ואני רוצה להסביר משהו לתלמיד והוא אינו מקשיב. אני רוצה להושיט את ידי ולנגוע בכתפו, כדי ליצור קונטקט עמו, אפילו ללטף את לחיו אני פוחדת. לנזוף? חס וחלילה. כי ילך הביתה ויספר לאמו שהמורה מקפחת אותו, שמישהו אחר הוא המפונק שלה ושהיא מכה אותו. לא ישתדלו לברר. הילד – הלא אינו משקר לעולם. וההורה יראה בזה מיד הפליה, רצון לשמור את הילד כמפגר. לטיפה היא מכה. אני פוחדת להעיר הערה קטנה ביותר – ולא רק מחשש שיפטרו אותי אלא מבחינה גופנית ממש. אני פוחדת מנקמה. ואיך אפשר ללמד בתנאים כאלה. כשאני צריכה להגיע לערב הורים בבית הספר, שיני נוקשות כמו בקדחת. מהסביבה. מההורים. איך אפשר להגיע להישגים בתנאים כאלה.
"שאלת אותי קודם אם הייתי בוחרת בהוראה. קשה לי לענות על כך. דבר אחד אוכל לומר – לו היתה לי אחות צעירה שהיתה מבקשת לה מקצוע – הייתי מונעת ממנה את מקצוע ההוראה בכל תוקף ובייחוד את ההוראה בבתי ספר כושיים. לא רק שאינך מקבלת תודה המגיעה לכל מורה על מאמציו, לא כל שכן באזורים מסוכנים כמו הארלם – אלא שאת זוכה לבוז, מתייחסים אליך כמו לפועלת שאינה מוציאה מספיק תוצרת, מתייחסים אליך כאל פולשת לרשות לא לה. הייתי מתפטרת – אחרי 10 שנות עבודה אין זה קל – אבל אני אוהבת את הילדים הכושים – כפי שאמרתי – ואיני חושבת שנאה להעניש אותם בשל הסתות של הוריהם. אני גם מאמינה בחופש האדם, בכך שאנשים הם שווים. אני רוצה לעזור לאומה המסכנה הזו שלנו להתגבר, למנוע את השואה המתקרבת. אני חייבת להאמין שהיהגיון יגבר. אסור לי לנטוש ולחזק על ידי כך את המחבלים בארצי – בארצות הברית של אמריקה".
סיפור קטן ולקח בצדו
עד כאן דברי מורה כושית – ואילו מורה יהודיה הוסיפה סיפור קטן – כדי לחזק את המניעים האמיתיים שמאחורי הטרגדיה האמריקנית:
"הנה" – סיפרה – "הארלם היתה פעם אזור יהודי, כידוע. ומשום כך מצויים הרבה בתי חולים יהודיים באזור זה. בתי חולים המתקיימים מתרומות יהודיות, שנבנו בכספי היהודים – ולא מכספי המדינה. אחד מהם הוא בית החולים "הר סיני" הידוע. והנה, בשל התנאים המיוחדים, ובשל הרווחה היחסית, עוקרים היהודים ממקום מגוריהם כשהיד משגת ועוברים לאזורים אחרים. כך שבהארלם כמעט לא גרים כיום יותר יהודים, אבל בתי החולים היהודיים נשארו והם מתקיימים מן הקרנות היהודיות. ורוב רובם של החולים – תושבי הארלם, כושים ופורטוריקנים. אחד מידידיה העובד בבית חולים זה כמנהל מעבדה בא בוקר אחד לעבוד ומצא שני כושים רעולי פנים עם אקדחים שלופים. "לא רוצים רופאים יהודיים שיטפלו בחולים כושים. הסתלק מכאן אם חייך יקרים לך. זהו בית חולים כושי ואל תנשל רופאים כושיים"...