26.5.61
לא פעם אני מחליטה, שנמאס לי להיות המזכירה הקטנה של החיים. נגמר. אתלוש את סיפורי מן המציאות. אביא הרפתקאות מעניינות יותר מאשר יודעים להמציא החיים המשומשים שלנו. מה יש? לציירים מותר ליצור נופים חדשים ושמשות חדשות ואנשים אחרים – ולי אסור?!
קחו, למשל, את המקרה של הגברת פ'.
ובכן, הגברת פ' היא ידידה שלי, כפי שקוראים בימינו לסוג היחסים הקיים בינינו. כשקורה לי לפתע איזה ערב פנוי, ואין מה לעשות בו, אפשר לצלצל לגברת פ' והיא מוכנה ומזומנה ללכת לקולנוע. תמיד. כי הגברת פ' פנויה תמיד. היא פנויה מאוד מאוד. מאז נולדה (וזה כבר מזמן).
למה? בחיי שאין לי מושג. עד לפני ימים אחדים מוכנה הייתי להישבע שזהו צחוק הגורל בעצמו. מוכנה הייתי להישבע, שאם לא צחוק-הגורל, אז לפחות אהבה לוהטת וגורלית, או אולי ירושה עצומה שתילקח ממנה באם תיענה לאיזה גבר ותינשא לו. כי עד כמה שראו עיני ועיני כל ידידי, לא חסרה הגברת פ' דבר וחצי דבר וכל אביזריה אתה ובמצב טוב. למה לא נישאה הגברת פ', כשסתם אנשים המשתייכים למין נקבה יש להם "תכלית" וילדים ושתי מחרוזות פנינים ויומרות ולעתים, אפילו מכונית, בעל פקיד-בכיר וכיוצא בכל אלה. ואז באו החיים עצמם ופתרו את החידה בסמל. ויפה פתרו.
ערב אחד, בטרם סינימה, ניגשתי אליה וחיכיתי עד אשר תתלבש. היא בוחרת בקפדנות את שמלתה ואת המעיל, ארנק תואם וכסיות והכל יפה מאוד, אבל.
"יפה?" – היא שואלת ומתבוננת אל בבואתה שבראי.
"יפה מאוד, אבל."
"אבל מה?"
"חסר תבלין" – נפלט מפי, לפני שהספקתי לחשוב פעמיים. ומייד אני, כמובן, גם מצטערת. "באמת יפה מאוד. את פשוט בובה."
הגברת פ' מוציאה בקבוקון של בושם. "מיס דיור" – היא אומרת בגאווה. בזהירות היא מסירה את סוגרו המבריק המתברג, סותמת צווארו בזרת והופכת אותו באותה תנועה גנדרנית-נשיית על אצבעה. אחר כך היא מקרבת את אצבעה אל מאחורי תנוך-האוזן. ושוב אותה תנועת-היפוך ושוב אותה לטיפת-טיפה מאחורי האוזן.
"זה מה שהיה חסר, הה?"
אני אינני משגיחה בשינוי הרב שחל בהופעתה – אבל, מסכימה כמובן.
"פארפום נהדר" – אומרת היא – "אמנם יקר מאוד, לעומת זאת חסכוני מאוד – היא כמו מצטדקת לפני. – בכלל, יש לי שיגעון לבשמים. הנה את 'מיס דיור' יש לי כבר עשר שנים, והבקבוק מלא. תמיד כדאי לקנות את המשובח" – אומרת היא ומגישה גם לי את הבקבוקון.
אף אני פותחת בזהירות את הבקבוק, אף אני הופכת את הבקבוק בתנועה זריזה-זעירה, אף אני יודעת את ה"קונץ" של תנוך-האוזן. אבל מה? אינני מרגישה דבר וחצי דבר. כלום. ואז אני חוזרת על אותה תנועה ממש, קצובות ובטוחות – ולא כלום. ואז אני מתבוננת היטב לתוך הבקבוק ומה אני רואה? הבקבוק הקטן חתום. ציפוי הניילון הדק לא הוסר ממנו.
לפתע הבינותי דברים רבים. את קולה המתון, את מזגה הפושר, את התה הדומה לו ואת עוגותיה הנייטראליות. שנים יוצאת אישה זו לרחוב ונושאת עמה בגאווה אשליה של טעם וריח. היא אינה יכולה להתבסם מפריחת תפוחי הזהב, ולא להשתכר משיקוי האביב, היא עיוורת לריחות ולטעמים.
הלהגיד לה?
"הבושם נפלא" – אמרתי לה וידי רעדה קמעה. פעם, כשהיא לא תשגיח בדבר, אנקב את פי הבקבוק הקטן.
לך תתחרה בחיים.