11.7.60
| לפני שבועות אחדים מופיעות אצלי ארבע ילדות חנניות, ומודיעות לי שהן קוראות באופן קבוע את "בינינו" ויש להן "סיפור" בשבילי. "אבל," אומרת הבלונדית שבחבורה, "אנחנו נורא מבקשות אותך שתשני את השמות שלנו ואיך אנחנו נראות, ומאיזה בית ספר אנחנו, ומאיזה עיר ובכלל, מפני שהמנהלת שלנו נורא תיעלב וראש העיר יכול עוד לקבל עונש ממחלקת החינוך, וזה בוודאי לא מגיע לו..." "אז אולי מוטב שלא תספרוּ לי?" אמרתי. הילדות מביטות זו בזו. אני משאירה אותן לבדן לצרכי התייעצות, מזמינה אותן לשבת ויוצאת להביא להן משקאות. הן החליטו לא לספר, אומרות הן לי. שותות את המיץ, אומרות יפה תודה ומבקשות סליחה על ההטרדה. למחרתו מופיעה שוב הרביעה. הן חשבו ושקלו והחליטו שיש בסיפורן עניין ציבורי(!) א) משום שזה רע מאוד שהגדולים שוכחים איך זה היה כשהם היו קטנים. ב) שטיולי בית ספר צריכים להיות כלולים בחינוך חינם, או לפחות להיות שווים לכל נפש; ג) הן שכחו מה כלול בג', אבל ייזכרו במשך הסיפור. והן חוזרות על בקשתן שאני אבלבל את הסיפור כך, שאיש לא יוכל להכיר במי מדובר. פתחה וסיפרה הקטנה שבחבורה, ששערה מסולסל ושפתה עברית-תימנית מסולסלת: "אז זה היה ככה. המורה אמר לנו, ככה מאמצע השנה, שנעשה טיול גדול של שלושה ימים ושזה יעלה 12 לירות לילד ושנתחיל לאסוף את הכסף. כשהגענו כמעט לסוף השנה, אז ראינו פתאום שאין לנו כסף. זה היה ככה חודשים לפני הסוף. איזה עשרים וחמש-שלושים ילדים הביאו את הכסף המלא ואיזה עשרים, עשרים וחמש, - רק חמש לירות, שתי לירות, שמונה לירות – וגם כלום. אז החלטנו, ועד הכיתה שהילדים שכן הביאו את כל הכסף יביאו גם בשביל החברים שלא הביאו..." "החלטתם שהורי הילדים האמידים ישלמו בשביל אלה שלא שילמו?" "מה פתאום!" אומרת השמנמונת והגוצה שבחבורה – אנחנו לא יכולים להחליט בשביל ההורים. אנחנו החלטנו לעבוד ולהרוויח את הכסף. אז אספנו בקבוקים בבית ואצל השכנים, אבל זה לא הלך קל. אספנו עיתונים, פעמיים בשבוע היינו נפגשים אחרי בית הספר, כל פעם עשרה ילדים, לפעמים עשרים, מתחלקים לקבוצות ויוצאים לאסוף עיתונים. אחר כך היינו נפגשים במקום אחד, אורזים לחבילות של קילו ומוכרים לחנוונים, אבל אחרי כמה חודשים של עבודה אספנו מכל העיתונים סך הכל איזה חמש וחצי לירות. ועוֹד איזה שלוש לירות היו לנו מחלוקת פרחים, וגם מכרנו עצים בשביל ל"ג בעומר ועוד איזה דברים – נו, ויחד לא היה לנו מספיק. ופתאום בא המורה אומר שאם לא נביא את כל הכסף עד מחר, אז שנשכח את טיול סוף השנה. וזה אחרי כל העמל שלנו... "יש לנו בת אחת שאביה הוא ראש ועד הפועלים, נורא חשוב, אז היא אמרה שנלך במשלחת לוועד הפועל. אבל אחרת אמרה שמוטב ללכת לראש העיר..." קיצורו של דבר, ארבע הגיבורות שלנו הופיעו במשרדי העירייה בשעה שפועל הניקיון סיים את שטיפת הרצפות. סיפרו לו את העניין כולו, ראשון ראשון ואחרון אחרון, הזקן התיישב על הדלי והילדות סביבו, וחיפשו עצה. "אני אגלה לכם בסודי סודות איפה גר ראש העיר ולכו אליו הביתה. זה הכי טוב. הפקידים פה יגרשו אתכם ולא תגיעו אליו אלא שכבר תהיו אמהות. בחיי!" "בלי לחכות רגע הלכנו אליו." ראש העיר ישן כנראה, צלצלנו וצלצלנו, אבל שום דבר לא צלצל בתוך הבית. אחר כך פתאום אבד לנו כל הבטחון, ונורא נבהלנו ממה שרצינו לעשות וכבר אמרנו לברוח כשתפס אותנו איש אחד ושאל "מה אתן עושות פה ילדות?" אז סיפרנו לו את הכל, ואז הוא אמר לנו שנרד אתו למטה למכונית, שיש לנו מזל גדול, שהוא הנהג של ראש העיר. וכשספרנו לו שמכל העיתונים היו לנו רק חמש וחצי לירות, אז פתאום ראינו שמתוך העיניים שלו מחייך אלינו ילד כמונו, וכבר לגמרי לא התביישנו וביקשנו שיעזור לנו." והוא הבטיח – וסיפר את כל העניין כולו לראש העיר, וזה קרא לילדות אליו. מעיניו הביט אליהן "משהו כזה טוב ופשוט, ששכחנו שהוא ראש העיר וסיפרנו לו הכל כאילו היה ילד." ראש העיר הזמין אותן לבוא למחרת לעירייה לקבל את הסכום שיחסר להן. הילדות המאושרות רצו לכל חברי הכיתה לבשר את הבשורה הגדולה. אלא שכאשר נודע העניין למנהלת, היא הודיעה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שזוהי קבצנות, שאיסוף כסף זה לא עניין של ילדים אלא של מבוגרים, ועליהן לכתוב מיד מכתב התנצלות לראש העיר, לגשת אליו בשעה הקבועה עם זר פרחים – ובזה תסתיים הפרשה. על עונש הולם היא עוד תחשוב. העסקניות הקטנות, חיוורות פנים ובבגדי-חג שלבשו מבעוד בוקר לכבוד השמחה והתהילה שחשבו לקצור, - צעדו מבויישות ועלובות למשרדי העירייה. בשעה הקבועה נתקבלה המשלחת הקטנה בחדרו של ראש העיר בכבוד. ראש העיר הציג אותן לפני חברי העירייה, והזמין אותן לשבת וציווה להביא את הצ'ק על חמישים ל"י מקופתו המיוחדת. "סליחה," אמרה הבלונדית הקטנה "בטרם תצווה להביא לנו את הצ'ק אנחנו מבקשות להתנצל לפניך במכתב זה." "מי הכתיב לכן את המכתב הזה," התרתח ראש העיר לאחר שקרא את תוכן המכתב. והוא הוציא את העט – מספרת הבלונדית, וחתם על הצ'ק וביקש כל פעם שיהיו לנו בעיות, שנבוא ישר אליו. ואז יצאנו בנצחון גדול ורצנו כל הדרך לכתה והספקנו עוד לתפוס את המורה וקצת מן התלמידים, והיה חג גדול, והמורה צחק. אבל המנהלת, שהלכנו להראות לה את הצ'ק בבית, כפי שאמר המורה, כעסה נורא, לקחה את הצ'ק ואמרה שאנחנו מביאות קלון עליה ושנתבייש לנו. והעיקר – שהכיתה שלנו כבר לא תטייל השנה. ואז יצאנו לחדר המדרגות ובכינו. פתאום קרה לנו שוב נס, בא בעלה של המנהלת וקרא לנו בחזרה והוא אמר למנהלת שזו ארץ דמוקרטית, זאת אומרת חופשית, ושהוא סוציאליסט והוא נגד כפייה, ושהיא תחזיר לנו את הצ'ק ודי – ולא תעניש ילדים. גם הבת של המנהלת הצטרפה ועמדה לצדנו ונהיה שם שמח... ועכשיו נזכרנו: ג) רצינו להביע תודה לראש העיר, לנהג שלו, לאיש ששוטף את הרצפות ובעיקר – לבעלה של המנהלת. בחיי, איך שהוא דיבר אליה! "אף אחד בבית הספר לא מעז לדבר כך, כולם רועדים. הוא ממש גיבור!" |