28.9.66
מזה חודשים אחדים מנסה עלי להזמין אותנו לבוא ולבקר בכפרו. "איזה כפר, יופי של כבר יש לנו. איזה נוף ואיזה עצים! ותאנים – ככה! כל אחד כמו אגרוף. וגבינה – גבינה של כבשים כמו שאין באף כפר ערבי. והשמן שלנו – יש ו שם לזית, שלנו. ירוק כזה עם ריח כזה – כמו אודיקולון."
"נבוא למסיק," הבטחנו לו.
"זה עוד הרבה זמן. ואני רוצה שתראי הבית שלי. והאישה שלי תבשל יעני, דברים כאלה שעוד אף פעם לא אכלת, מכניסים לפה וזה ככה כמו עסיס. והשקדים שלנו – כמו ביצים והצמר שלנו – יא, איזה צמר שיש לנו!"
"נבוא לגז," הבטחנו לו.
"שו, גז. זה עוד הרבה זמן. יש לנו בחורות בכפר. בחיי, כאלה בחורות אין בכל ישראל. גם לא בירדן יש להן לחיים כמו תפוחים. ושערות מו צמר כבשים בלונד צהוב. ועור פנים כמו שמן זית."
"ומה יש להן כמו תאנים?"
עלי מניד בראשו ואינו יודע אם להיעלב בשם בחורות הכר ואם לצחוק. וכיוון שאינו יודע נחפז הוא להשקיע עצמו במקצצת הדשא האוטומטית. בררר. בררר רוטנת המקצצה מטה לחמו של "עלי קוצץ הדשא" שבשכונה. אחת לשבועיים בא הוא לעשות את המלאכה – ולקצוץ את הדשאים אשר לפתחי הבתים ובגינות הקטנות, כדי שבעלי הבית, אלא הגננים של שבת, יוכלו להתפאר בתפארת גנם.
"נבוא לחתונה. נבוא לכפר כשתהיה חתונה."
"בשבת יש חתונה," בישר עלי לאחר יומים, מיוזע כולו. תמיד יוצא לו לעבוד בחום עד שהוא מגיע מן הוואדי. ככה זה. יוצא בארבע בבוקר, ועד שבא אוטובוס ועד שזז ועד שמגיעים כבר שבע-שמונה. חיים קשים חיים קשים מאוד. ובארבע אחר הצהריים שוב לכביש ולנוסע בחזרה הביתה. רצה לקחת חדר לשלוש פעמים בשבוע, בשבילו ובשביל הילדים, אבל לא רוצים להשכיר לערבי. מה לעשות. ובכפר אין עבודה ורוצים להתקדם בחיים. בן אדם מוכרח להתקדם בחיים.
"עלי, בשבת קשה להגיע לוואדי. המכונית קצת..."
"מתקלקלת..." מסיים עלי את המשפט במקומנו ומושך את עינו בעזרת אצבעו, לאות "למי מספרים סיפורים." גם על זה חשב: כל יום שישי, הוא והחברים שלו לוקחים מכונית בשכירות, לוכסוס של מכונית, ונוסעים יעני, כמו אפנדים. "כל הפועלים משלנו עושים להם פעם בשבוע כזו שבת של לורדים אז בשבת אבוא לקחת אתכם לראות חתונה, משהו ספציאל."
בין כה וכה החלטנו שלא ניתן לעלי להטריח עצמו מן הוואדי בחזרה לתל אביב, על מנת לחזור לוואדי, אך עד שהגענו לכפר, כבר היתה השמש במחצית השנייה של טיולה בשמים.
"עכשיו באים! עכשיו הפסקה של החתונה," נד בצער עלי.
וחתונה זה ככה:
"מתחילים בשמונה בבוקר ככה, עד שתים-עשרה-אחת, אחר כך עושים הפסקה בשביל לנוח, לרחוץ פנים, להשכיב הילדים הקטנים, לעשות יופי – וכה, בשעה שתיים יֵלך החתן לקחת את הכלה מן הבית שלה אל הבית שלו. אתם הפסדתם הכי יפה. אבל לא נורא. עכשיו גם כן יהיה יפה וגם בשבוע הבא יש חתונה. כל שבוע יש חתונה בכפר ערבי. יש זמן, לא עובדים. ותוכלו לראות את החתונה בשלם. מן ההתחלה עד הסוף, אז בשביל לראות מן ההתחלה באים ביום שישי בערב ונמים בכפר וקמים עם שחר..."
כל הנאום הזה ניתן על הכביש. למן השעה 6 בבוקר, כבר עמד אחד הבנים של עלי וציפה לאורחים מתל אביב, שיבואו לחגוג את החתונה של בן כפרם. ויש לשער מה גדול היה צערו של הנער, שעה שראה את כפרו חוגג והוא עומד במורד שעם הכביש הראשי, רחוק מן הכפר, ומצפה לאורחים "היאהוד" שש שעות תמימות ואף יותר מכן. ואחרי כן – מה רבה האכזבה.
"זה הכל. כל כך מעט אנשים. רק שמונה. ואנחנו חשבנו שתבואו עשרים אנשים." והראש נע באי-שביעות רצון.
רק משהתחילו להגיע לשולחן התבשילים שהכינה האישה הבינונו למה נצטער. שמונה ילדים לעלי, שש בנות גם ושני נים, הבנים הם המבוגרים שבין הילדים ושערם שחור. הבנות – בהירות שער כולן. ואין זה נכון שעברו פה האינגליזים. גם הבנים היו לבנים והשחירו. אבל לילדות כבר דואגים שלא יקרה כאסון הזה, ואחת לשבוע רוחצים את שערן המתולתל מאוד במי חמצן.
באו גם כל בני הדודים והדודות, הסתדרו בשורה ארוכה וצעדו אל השולחן הערוך עם צלחות קערות, ומגשים ענקים. תבשילים שונים ומגוונים של בשר ועוף, וכל ירק שבעונה, אורז לבן לבן, שכל גרגר משלו עצמאי לתפארת, ומשקאות, ופיתות שנאפו לבד ופירות ואגוזים – מספיק לגדוד של זללנים.
מן החדר בו יושבים מתמשכת מרפסת גדולה. וממנה נשקף הכפר כולו, לבן וצח כמו עדר כבשים שנצמד אל מורדות גבעה. מונח הכפר כולו כצעצוע בכף היד, כי ביתו של עלי, נישא ומורם מכל הכפר. "קוצץ הדשא" הצנוע והר????, הבא ממרחקים לעמוד יום יום ?????? הקטנות, הוא איש גדול בכפר וגביר של ממש. בבחירות הבאות אינשאללה, ירוץ ברשימה למועצה המקומית ואולי אפילו לכנסת. למה לא. ביתו אשר עם ההר, שנבנה ????? גדול ויפה ומרווח. אמנם טרם הרכיבו את הרצפות. אבל עלי כבר שילם אלפים לירות בשביל מרצפות ????? כהות כמו בוילות שראה ????? גן, וגם חרסינה צבעונית כבר הזמין ורהיטים הזמין אצל "דניש אינטריורס", הכל חדש חדש. בשביל הבית של עלי, כי רק פעם בחיים בונים בית נכון? וכל הכפר בנה בתים חדשים לתפארת, זאת אומרים כל בני הדודים שלו. ולקחו להם נשים ויש להם ילדים, ושני בני דודים לקחו להם נשים יהודיות מחיפה, ?????? כמו יהודים ויש להם תקליטים בעברית.
בהתחלה היו עניינים. לא רצו את היהודיות בכפר. המשפחה היתה מתביישת נורא. "מה זה? מתחתנים עם אישה רק בשבילך? בטח שאצת, 'יאהודיה' עם עינים כחולות וככה, עם דיבור יפה והכל, זה יותר נעים בשביל הבחור. אבל מתחתנים גם בשביל המשפחה, וגם בשביל הכפר וגם בשביל הילדים. איזה ילדים זה יהיה אחר כך. ילדים עם צרות. לא יהודים ולא ערבים."
והיו צרות עם ההורים של הבנות היהודיות. האבות, עשו להם כמו הלוויה. אבל האימהות היו באות ובוכות ובוכות. עכשיו נולדו להם ילדים וגם הסבתות היהודיות וגם הסבים באים ומשחקים ואומרים "בובלה, בובלה, יא חביבי". פעם בעברית ופעם בערבית. ופעם ביידיש. אומרים יש חמשת אלפים בחורות יהודיות בכפרים הערבים, אומרים."
"גם אני אקח אחת יהודיה," מודיע הבן הבכור של עלי. ועלי מרים יד מזהירה, שחוזרת בה באמצע הדרך ומגרדת את בלוריתו המתחילה להכסיף כלשהו. "למה לא," הוא מחייך בנימוס כפוי.
"מהר, יאללה, זה התחיל," נוטלים חיש ידיים ורצים. דרך חצרות וגדרי אבן מדלגים.
"את הכביש הזה בנינו, לבד. לא על חשבון הממשלה ולא בעזרה שלה," מספר עלי בגאווה. וגם את המים הבאנו על חשבוננו, לא מקורות. והכל מוכן לטלפון וגם לחשמל – אבל אין. והכל הכפר שלנו" רעד-צליל מתלווה לגאווה. צליל של תוכחה.
"ומסים אתה משלמים – עלי?"
"כהה," הוא מחייך כמצטדק. "כמה שיכולים."
עלי חולם לקנות את החלקה שמעבר לכביש הפנימי, הפונה לחזית ביתו והמסתיימת בוואדי. 30 אלף לירות רוצה בשביל הדונם, הממזר. מספר הוא. ואני אתן לו. מה יש. אעבוד עוד שנה. רוצה הוא בחלקה זו, כי רכישה מחמולה אחרת, הרי זה כמו כיבשו, וגדולה אמיתית. לא אדמה שירש מאביו ואבי אביו, ולא אדמה שקנה מדודו או ן דודו, ושהיתה פעם של הסבא, אלא חלקה חדשה לחלוטין וגם השכן יודע שביחד עם החלקה מוכר הוא חלק מגאוות המשפחה. ואת זה אין מוכרים בזול. "רק עץ התאנה הגדול שווה את הכסף," מסביר הבן. ויותר משרוצה הוא להסביר רוצה הוא כי ישמע אביו וישתכנע. וכך, בבוא היום, כאשר יקנה לעצמו אישה, יוכל לקנות אחת טובה ויפה וממשפחה טובה, כי על החלקה ההיא, החדשה, יהיה ביתו.
"מהר, מהר! הם כבר התחילו לצעוד."
רצים. אך תהלוכת החתונה המזמרת דרכה אצה לה. עתה משבא החתן לקחת את כלתו, לקחת אותה בידה ורץ עמה. אמנם צעדיהם היו מדודים ושקולים והתנהלו אט אט, כביכול, אך הרף עין ונעלמה הכלה שהיתה לבושה בלבן מכף רגל ועד ראש, והחתן שהחזיק בזרועה שהיה לבוש בחליפה אירופית אפורה חדישה ושהחזיק בידו את קצה הזר שנשא הזוג מעל ראשיהם. והיה זה זר פרחים ססגוני ונהדר.
"לא סתם פרחים," הסביר עלי הגנן. "קנינו אותם בחנות של כלי בית. מצוינים ונפלאים ועשויים מפלסטיק. לא דוהים."
הספקנו לראות את השביס של שמלת הכלה הלבנה, עמוד אבק שהקים ההמון, והזוג נעלם בבית. כל הכפר עמד סביב הבית בן שתי הקומות, שבנה אבי החתן לבנו, ומי ששיחק לו מזלו מצא מקום מוצל, מתחת לעמודו של הבית החדש הזה.
"עוד קצת יקנו מכונית וזה יהיה החניון," הסבירו. "ויש כסף בשיל המכונית כי המילה לא עלתה כלום."
"וכמה עולה כלה?"
"עכשיו אפשר להשיג בשלושת אלפים. עכשיו קשה עם כסף, יש מיתון," הסביר אחד מבני הדוד הרבים של עלי. "כשהיה פרוספריטי והיתה עבודה בבנין אי אפשר היה להשיג כלה שהיא משהו בפחות מששת אלפים לירות."
למה הכלה הזו לא עלתה בכסף? היא לא משובחה?"
"חלילה, היא מצוינת. אבל זה היה הזדמנות. היא היתה כבר צריכה להתחתן. ואין לה אבא ואין לה אמא והיא התגדלה בבית שלהם, עד שהבן נהיה גדול ואמר שהוא רוצה אותה אז לקחו את הזדמנות וחיתנו אותה. כי היה בחור אחד רצה אותה, אבל הדוד שלה לא רוצה כסף. אז יותר טוב שיקח אותה הבן שלו. נכון?"
הסכמנו בכל לבנו.
עלי, שנצטער כי הפסדנו את טקס החתונה בשנייה, עלה במדרגות אל השומר שישב בחצי הדרך במדרגות ושמר שאיש לא יכנס ואיש לא מחדר ההתייחדות אליו עלה ?????
אבל עלי הוא איש גדול בכפרו היאהוד, הם בכל זאת יאהוד ו???? לקבל אותם כמו אפנדים. מה לעשות וכך מבלי לדעת למה ומדוע, אנו מוצאים את עצמנו עולים במדרגות, עוברים על פני השומר, ואנו באולם רחב ידיים.
ועומדת כלה, כבר יחפה, מאופרת בשכבות פודרה ושאר קשקושים לבושה בשמלת חופה פאריזאית ממש, כולה מלמלה דקה ותחרה מסרטים לבנים הינומה מקסימה לראשה יורדת מזר פרחים לבנים הקלועים לכובע, כסיות ארונות וזר מסורתי וקטן בידיה של פרחים חיים. עומדת גדולה, ענקית, דומה כאילו עמדה על פדסטאל. נראית היא כבת 26-28 שהשתדלה מאוד לשמור על נעוריה, ולידה – נער כבן 13, 14, עדין וילדותי שטרם גדלה לחתימת זקן. כן, זהו החתן. הזדמנות, בלי כסף, היתה בתוך הבית, לא ????? לאחר. וכי מה אין לזו שי ??????? שבגלל זה כדאי להוציא ?????? עפות ולהסתכן במי יודע ????? משפחה. את זו לפחות ????? היותה פעוטה. לחינם ?????