7.5.76
יום העצמאות לערביים
טמבור, עוּד, אקורדיון וכינור מייבב; ראחאת לאקום, שקדים מסוכרים, בורמה, בקלאווה ועוד מיני מתוקים-מתוקים ומפולפלים-מפולפלים ושאר מעדנים נוסח ערב ונוסח אשכנז. דגלי לאום תכלת-לבן בצל עצי אשוח גבוהים, אירופים.
נוגים, מתמשכים, נשפכים הניגונים. מסתלסלים מן הגינה אל הרחוב. והרחוב ריק. יום הולדת העשרים ושמונה למדינת ישראל. פתח תקווה, חדרה ונצרת, מארחות את השכנים הערביים.
"יד לבנים" בפתח תקווה
היה חשש שהם לא יבואו, נכבדי ונבחרי הכפרים, העיירות, המועצות המקומיות. היו שסברו כי הגיעה העת לבטל את קבלות הפנים הרשמיות, שעורכת המדינה למיעוט היושב בתוכה. היו שהעירו בלצון שביחד עם ביטול תחרות הזמר הישראלי המאולץ, רצוי לבטל את "שמחת העצמאות" המאולצת של ערביי ישראל.
חלילה. יראו בזה חולשה!
למה?! הרי אפשר למצוא אלף אלפי תירוצים ואפילו צודקים. וכי איננו מצווים בחיסכון. וכי לא ביטלנו את החגיגות הגדולות ושאר מופעים ראוותניים ובעיקר את המצעד. ובכלל, שוב אין זה סוד שערביי ישראל הם מיעוט מקופח, שכבר חדל לדבר על כך בחדרי חדרים ויצא מזמן אל חוצות הארץ חוץ-לארץ. חטאנו ופשענו להם. חייבנו אותם ללמוד עברית, לקרוא את מנדלי ולשנן תנ"ך. קיפחנו אותם. לא עשינו די לגיבושם כמיעוט בעל ביטוי עצמי. גדל דור חדש שאינו מוכן לבוא וללחוץ על כך את היד. דור השואף להגדרה עצמית. הדור הישן הלך חלף לו. לא תקנה אותם יותר בטובות הנאה קטנות או גדולות.
וכך בינינו – יום האדמה האדום, והאחד במאי, והתסיסה שכל כך מרבים לדבר בה ולתאם את הצטלמותה בקרב ערביי השטחים וערביי ישראל, גל החבלות, ומיסטר תופיק זיאד עם נאום השיטנה שלו בנצרת, למה להידחק לשם. למה ליצור עוד מוקד ללבות בו יצרים?
וחשש פשוט, כאמור, שהקרואים לא יבואו. הימנעותם תתפרש כסטירת לחי מצלצלת. "מי צריך את כל ההצגה הזו?" – שאלתי את מר טולידנו, יועץ רה"מ לענייני ערבים. "הכל מגיע לנו" – הוספתי בכובד ראש ושקעתי במרה שחורה. משום כך מיהרתי אל שולחן הכיבודים המתוקים להמתיק את המרה.
איך מחסלים את כל "הדברים הטובים" שעל השולחנות הערוכים בגן היפה של "יד לבנים" (מקום קבלת הפנים למיעוט הערבי...) – היתה בעייתי הראשונה. בי נשבעתי לא לפתוח את פי אלא לדברי נועם, אך הנה לפני תפקיד לאומי ממדרגה ראשונה. ומי אני שאעמוד מנגד. כי אילו פנים יהיו למדינתי אם כל הכיבוד יישאר על השולחנות...
מי הוא ייחודי
צריך היה להזמין אורחים יהודים.
בשביל מה?
בשביל שימלאו את הגן. בשביל שלא יביישו את הכיבוד. בשביל הרושם.
רושם על מי?
על הטלוויזיה. אילו פנים יהיו לנו במסך ריק...
ואכן, חיש מהר התמלא הגן ועמך ישראל נראה טוב... התאושש כבר לגמרי מהלם המלחמה, מהלם הכלכלה, מתסביך הטיהורים, מגל הגילויים והמחדלים, מן הרזרבות המתדלדלות והאבטלה המצופה, וההגדרה או המחלוקת "מי הוא ייחודי". המחירים המאמירים לא נתנו אותותיהם בם וגם לא המסים הנוראים והפיחותים. ארץ ישראל הסובלת נראית טוב מאוד. אפילו יותר מדי טוב.
המסכנים, זקוקים לדיאטה עוד יותר ממני. ואכן, יש להם אופי והם עומדים מנגד. לא מתנפלים על השולחנות הערוכים, כמו בשנות השפע. יש פנאי. ולא ייאמן - - - יש נימוס...
עמד מר טולידנו ולחץ ידי הבאים. על ידו הממונה על המחוז, מר חיון. איש נשוא פנים ונעים הליכות, כמו פעם. בימי המנדט... וראש העיר מר פיינברג. וכמובן קציני משטרה, ודומני גם קציני צבא אחדים. עמדו ולחצו ידי הבאים, עם-ישראל-חי בחליפות קארדין תוצרת הארץ, חולצות חגיגיות תוצרת חוץ וחולצות פתוחות-צווארון ותלתלי חזה מסתלסלים. מי בבלורית ארוכה, בוהימית; מי בג'ינס ממין משובח. לקראת הסוף הגיע גם קומץ גברים מבוגרים חובשי כפיות. רווח ללבי.
היתה שמחה של אמת. שמחה של "אך פגישה, פגישה שכזאת." לא דיברו על שערי מטבע ומסים. כנראה בשל המעמד ידעו אחינו להתאפק. שמענו שיחות של ארץ ישראל יפה. על גידולי שדה, על תות שדה במיליונים של לירות, ואולי של דולרים. כן, כן. שישים וחמישה אחוז של כלל ייצוא התות מישראל, שלנו הוא.
של מי?
שלנו – השיב בעל הבלורית הבוהמית הגדולה ותלתלי החזה – שלנו בטירה...
לבד מבודדים – היה כל הקהל הרב, שמראה פניו טוב, שמדבר עברית רהוטה, שמצב רוחו טוב, וביתו יפה ושפע בו, שבא ואיחל בקול "חג שמח" – נכבדי ונבחרי המיעוט הערבי במשולש היושב בתוכנו וסובל.
וכך היה באולם החתונות בחדרה, שם הוכן כיבוד של חתונות יהודיות, כרגיל... בהבדל קל – ששם גם קם הממונה על המחוז, הד"ר אילתי, ונאם נאום קצר מלא פאתוס, נוסח ימי העליה השנייה והשלישית.
יד קשה
יבוא, או לא יבוא?
מי?
תופיק זיאד.
לא יהיה לו העוז לבוא אחרי הדברים שאמר.
לא יהיה לו העוז לא לבוא...
צריכים יד קשה. הנה בכפרנו היה השבת תופיק טובי. יה-בה-יה איזה ארס יצא מן הפה שלו. הוא שילהב את הנוער שמה כבר אותו נוער יודע. רבין צא, צא מן האדמה החופשית שלנו. וזה עוד כלום. אחר כך הנוער יצא כמו שיכור, כמו משוגע – לחש על האוזן איש נמוך קומה ונלהב. אנחנו – לא מבינים כבר כלום. כי בשביל דיבורים כאלה צריכים לעוף ראשים. ומה אנחנו רואים – חיוכים, צילומים בטלוויזיה, כיבודים... אתם צריכים לנהוג ביד קשה עם המסיתים, וצריך שהשלטון יהיה יותר טוב עם הנאמנים. אולי אתה יכול לעזור לי לסדר את שני הבנים של הבן-דודה שלי בבית הספר לרפואה...
ואני צריך היתר בנייה,
מיכסה מוגדלת למים...
רישיון לחנות סיטונית...
בית הבראה בנצרת
המידשאה הרחבה בבית ההבראה של מבטחים בנצרת, מתמלאה אורחים. הנה אנשי דת וכמורה בגלימות שחורות, באים גם הקאדים, באים אנשי דת דרוזים, אבל לבד מלובשי הגלימות וחובשי הכפיות הבודדים ותיירים אדומים משמש, לך דע מי הוא יהודי ומי הוא דרוזי, מוסלמי, בדווי, צ'רקסי...
טיפוס חדש גדל בארץ, טיפוס ארץ ישראלי. אותם פנים, אותם בגדים, אותו חיתוך דיבור. אפילו הב' המצחיקה שבאה במקום הפ'. כבר נעלמה. שכנינו, ובעיקר כך הצעירים, שוחים בשפתנו בעושר מילים, בהנאה, בפיוט ובסלנג. מצטטים את ביאליק ואת אלתרמן, מתבלים בשיר השירים, אוהבים צ'ולנט וגעפילטע פיש ואת בנות ישראל הכשרות...
עוול גדול עשינו לנוער היהודי שלא חייבנו אותו ללמוד ערבית, שלא חיבבנו עליו את הספרות והשירה הערבית, שלא לימדנו אותם את הקוראן – שלא עשינו לקירוב התרבויות וחברה דו-סטריים. כחרשים-אילמים אנו מתהלכים בין שכנינו הערביים, בלב לבו של קונטיננט ערבי גדול ושואלים: מה הוא אומר?!
מה הוא אומר?
הוא אומר שעניין הפקעת הקרקעות בגליל היה משגה. וגם – שהעיתוי לא היה נכון. שכבר היו דברים מעולם, כי הרי את כל הקרקע הפקיעו מן הערביים או קנו אותה מהם. אבל עושים זאת לאט לאט. לא מבשלים החרמה על אש קטנה במשך חמש-עשרה שנים! לא לוקחים אן-בלוק. הולכים ומדברים עם כל אחד. לאט. זה מקצוע. ויש אנשים שיודעים לעשות את זה. וזה גם לא מעליב את בעל הקרקע. יש מסורת בקנייה ומכירה... אלא, אם הממשלה עשתה את זה בכוונה. רצתה להוכיח שערביי ישראל יתנגדו להפקעה ואז יוכלו להגיד לאומות העולם: אתם רואים, אין לנו מספיק אדמה בתוך הגבולות הירוקים. אנחנו חייבים לספח את השטחים המוחזקים. ליישב אותם באנשי גוש אמונים.
הצעיר המתרגם לנו, הוא עורך דין מאחד הכפרים בגליל. הוא בחור צעיר, נאה, הדובר עברית רהוטה ואנגלית רהוטה וצרפתית. הוא צוחק להמצאתו של שכנו מרמי. כבר מזמן התחלתי להטיל ספק בגניוס היהודי, אומר העורך דין הצעיר הערבי. יותר מדי סופיסטיקציה בעם היהודי, אבל הוא איבד אותה כשהפך להיות רוב. למען הגניוס שלו מוטב לו לשוב וליהפך מיעוט...
מה זה גניוס? שואל הצ'רקסי.
משום שחדלנו להאמין בגניוס שלכם, איזו אגדה נופצה, וחדלנו להאמין גם בכוח שלכם. ואנחנו פוחדים. אנחנו ערביי ישראל פוחדים, חוששים לסמוך עליכם ועל כוחכם וחכמתכם וחייבים להשתלב באוריינטציה של האזור.
חוסר יד חזקה, גרוי יצרים בלי לעמוד על שלכם, הצורה בה טיפלו בהפקעות – זה חיבל בנו, נאמני המדינה - אומר צעיר משכיל דרוזי. אי-אפשר לקחת אדמה מאדם היושב עליה מעבד אותה ומתפרנס ממנה.
בטיח – אני משיבה לו. הנה לפני שבוע הייתי בכפר שכן לך. הלכנו לטייל בכפר היפה, שבתים יפים בו והשפע ניכר מכל חלון, מכל אדם. בריחות התבשילים, באנטנות הטלוויזיה, באורות הרבים עם ערב. נשים יפות וילדים מטופחים כנסיכים. ופרחים גדלים בגינות. אבל רק פרחים. ומשאית עוברת בכפר של "אנשי אדמה המעבדים את אדמתם" ומכריזה: בנדורה בטאטה, חיאר, בטינג'אן...
ברור, משיבים העומדים סביבנו. לא כדאי להתעסק בקטנות. אם מתעסקים בחקלאות אז רק בחקלאות גדולה – מסחרית. אתם לימדתם אותנו כך... ובכלל – משתלם יותר לעבוד ב"זרועות הביטחון...".
הוא בא!
כתב גלי צה"ל סגר את החנות והלך. אודיע – אמר שתופיק זיאד לא בא. אחרי דקות אחדות, לקראת הסוף, הוא הופיע בלווית פמליה גדולה וחיוך גדול. ההופעה היתה מרשימה ועברה כמו רוח גם בדשא.
זה היה רגע דרמטי – סיפרו אנשים אחרי כן. אני החמצתיו. ישבתי בכיסא נוח מאחורי הבניין, ומן ההר – ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת... הושט ידך וגע בו, בעמק המוריק עשוי מעשה ריקמה של שטיח עשיר וחי צומח.
זה היה כמו בסינימה – סיפרו אנשים. היועץ ישב ולא זע ממקומו, כפי שעשו בבוא נכבדים אחרים. ואילו ראש עיריית נצרת העוין, צעד לו לאט, ועל הגבעה של בית ההבראה היהודי, מתנוססים דגלי הלאום, ותזמורת קטנה מנגנת, ואזרחים מחייכים נושאים על כתף רובים. מישהו יועץ ליועץ לא ללחוץ את ידו של ראש העיר המסית. אבל טולידנו הושיט יד ליד המושטת. ואותה לחיצת יד היתה כעין אקט מדיני, שכל העם עומד מסביב ורואה, מנתח, מסיק מסקנות...
היה שקט. והתנהלה שם שיחה שכאילו נכתבה לצרכי הצגה. השניים דיברו בנועם ובנימוס – דברים קשים. היועץ שואל למה בדיוק התכוון ראש העיר באומרו שיפנו למדינה אחרת... ואילו זיאד משיב – אמרתי בלצון. בהומור, הוא אומר בכובד ראש. והקהל מקשיב, כמו בסרטים על המזרח התיכון שם ישבו זקני העם בשער – והעם סביב...
מן המקום בו ישבנו ושרנו שבחים לארץ ישראל נראתה קבלת הפנים יפה במיוחד. כאן היה גם הקהל מגוון וחגיגי ונוסף לו חן – בשל התוספת הנשית. נשים מישובים יהודיים באזור, ונשות נכבדים ערביים פה ושם, ובאו גם בדווים עם אחיותיהם, והיתה שם אחת, מלכת יופי ממש.
הסתובב שם גם גיורא זייד, חוגג בתוך עמו וידידו בנפש הבדווי – ואנשים מקיבוצים, ממושבות, שאם יאמרו להם לשוב לארץ מוצאם, מה יעשו והם כבר דור שישי בארץ. וכן שני רבנים מעפולה. אחד צעיר – רב אשכנזי, אחד מבוגר – הרב הספרדי. מהלכים בכבוד הדדי, אינם משים זה מזה, הדורים ושקטים כמו אב ובנו.
באתם להוכיח נוכחות – אנו שואלים.
באנו לשמוח. מישהו צריך להיות כאן השמח בשמחת המדינה באמת...
איש צעיר שבא ועמד לידנו, חייך לתוך שפמו.
תגיד לי – אני פונה אליו – תגיד את האמת, טוב לך בישראל?
לא. – הוא משיב – לא טוב לי. מצוין לי. באופן פרטי.
באופן כללי – מזופת לי. לא יכולים להיות כל הזמן בתל אביב או בחיפה. צריכים לשוב גם לכפר. וביחד, אני חושב, שביחד לא טוב לנו משהו. ועוד זה באופנה שיהיו בעיות. זה באופנה להתאונן, להשמיץ, לעשות בעיות. כמו אצלכם...
חג שמח, ותבואו לבקר...