15.1.65
מחזה קטן
רשמה מפי עקת בית תל אביבית עפרה אליגון
כל השיגעון האילתי הזה התחיל ביום גשם שוטף. עצבות שכנה בבית. הכל היה רטוב וקר. נדמה – אפילו הבתים רעדו מקור. הבתים המסכנים שלנו שרק ימות הקיץ יפים להם (כשיש מזגן אוויר...) והחורף הופך את כולם למעילי גשם סופגי גשם. ולא ברור היכן קר יותר, בבית, בחוץ? – והכבסים על החבל.
אך, הכבסים הללו!
אמרה לי השכנה: "מרים, אל תכבסי. אמרו ברדיו שיירד גשם."
"נה" – אמרתי לה – "אמרו ברדיו..."
"מילא רדיו שמדיו" – אמרה השכנה – "אבל הרגל שלי כואבת והגב נשבר. אני אומרת לך, החזאי הפרטי שלי אף פעם לא טועה."
"הפרטי שלך, מה?"
"מה זה חשוב אל תכבסי אני אומרת לך. את תכבסי ותראי שיירד גשם וכולם יידעו שבעלך אינו אוהב אותך. חה, חה, חה."
"חה, חה, חה" צחקתי איתה. לה קל לצחוק. בטח, היא לא יודעת מה שאני יודעת. לוא ידעה איך הוא נכנס הביתה וכבר מן המפתן צועק "אוכל!", איך הוא תוקע את אפו בתוך העיתון. "כדי לא לראות אותי אינו רואה אפילו מה שנכנס לפיו."
"מוטקה, לנירה נשברה שן" – אני אומרת.
"אה?..."
"אמרתי שלנירה נשברה שן."
"מה?"
"פה אני פשוט מרגישה שאתפוצץ. שאצעק ככה שכל הרחוב ישמע. אבל מי יצעק – אני? אני יודעת רק לבכות. מילא – אני בוכה – אתה לא אוהב אותי. מילא, אבל מה פשעו הבנות. איזה אבא, תגיד לי, אינו נרעש כשמספרים לו שלבתו נשברה שן."
"אבל מיריצ'קה, למה את בוכה. למה לא סיפרת לי. מתי נשברה השן לניריצ'קה?"
"וכי מה אני מנסה לספר לך כל הזמן. מיריצ'קה, ניריצ'קה. אתה לא אוהב אותנו. לא אכפת לך עלינו."
"מה עם השן של נירה, לכל הרוחות. ספרי כבר."
"אהה. אתה כבר מתחיל עם קללות. לא מוטקה. לא אצלי. אנחנו אנשים תרבותיים, אנחנו. אצלנו זה יילך הרבה יותר פשוט ובשקט. בשקט בשקט. לא רוצה אותי אני מוכנה לתת לך גט בכל רגע שתרצה. אני לא רוצה ממך שום דבר. אני אחזור לאמא..."
"אלוהים אדירים. האישה שלי השתגעה. כל הארץ השתגעה. כמעט ונגמרה פרשה אחת וכבר פרשה חדשה. משוגעים. כל העולם משוגע. מה את רוצה מחיי."
"מה אני רוצה מחייך. אתה עוד שואל" – לקחתי אותו ביד וסחבתי אותו לחלון – "הבט."
בחוץ ירד מבול. ובתוך המבול תלוייה כל הכביסה שלי אפורה ממים ואבק.
"כבר שלושה ימים זה מתנופף כמו דגל. שרה אמרה לי אל תכבסי כי יירד גשם, וכולם יגידו שהבעל שלך לא אוהב אותך. נותנת בידי סוכריה היא לועזית. אמרה שכואב לה הראומטיזם שלה. אבל אפילו לא אמרה, ואפילו הייתי מכבסת ביום חמסין, היה יורד גשם. כי אתה לא אוהב אותי!"
הוא צחק... ואמר לי שאני מותק. שכל הנשים אותו הדבר. מלומדות, בורות, גברות, עוזרות. נשים נשארות נשים. "את מזכירה לי את סיפורה של עפרה, על נעלי התורה של רותי..."
"מותק, שמותק. אחרי שבע שנים של נישואים אתה כבר אפילו לא מרים את העיניים להביט עלי, ולא פלא. מה יש לראות אחרי שלוש לידות, וכבסים, ושטיפת רצפות, ובישול, ודאגות, ומחלות ילדים, והדחת כלים. עזוב, אתה מכאיב לי."
והבעל הזה שלי תופס אותי חזק בעורפי:
"אהה, הקטנה שלי אוהבת, הקטנה שלי מקנאה."
"עזוב, אתה מכאיב לי." בחיי שהרגשתי שהיתה לו הנאה להכאיב לי. יותר משרצה לתת לי נשיקה רצה להכאיב לי. אבל בעניינים כאלה אף פעם לא יכולים להיות בטוחים, ולא צריך להרגיז, שמא טועים. וכך אני עומדת ודמעות נדחקות לעיני ובאוזנים רועש לי ואני שומעת מרחוק מרחוק מלים של דבש.
"מיריצ'קה את צודקת. מאז התחתנו, רק פעם אחת יצאנו לחופש. זה היה בירח הדבש שלנו, כשנסענו לחמישה ימים לנהריה. ועוד פעם נסעת לנווה האם, או איך קוראים לזה, כשנולדה תרצה'לה, זוכרת? את עייפה. יש לי חופש וסידרו לנו איזה סידור השנה לאילת. סעי את ואני אשאר עם הילדים, ויהיה חופש גם לך וגם לי. לך יהיה חופש מהילדים, לי יהיה חופש עם הילדים."
"אבל, יהיה לך קשה."
"לא יהיה לי קשה. אף פעם לא נשארתי איתם לבד. אני רוצה את ההרגשה שאני קרוב להם באמת מעין אמא-אבא ולא רק קרוב מדרגה שניה."
חשד נורא התעורר בלבי. מה הוא זומם. אבל אז הבטתי בעיניו, וראיתי אותן מחייכות כמו בימים ההם, כשרק התחתנו. באותם הימים שהיה אומר לי: "העולם כל כך גדול ואת כל כך קטנה. אם לא אגן עליך את עוד תלכי לאיבוד, יקירתי. תמיד אגן עליך, קטנתי" – היה אומר ושתי זרועותיו היו סביבי כמו חומה גדולה. כמו מבצר.
*
עוד הגשם יורד במבול והאיש שלי מלווה אותי למטוס. פתאום נדחקו לי דמעות לעינים. אני מתביישת להגיד אבל זו הפעם הראשונה שאני במטוס, עומדת לטוס כמו גברת חשובה.
יושבת אני במטוס "ארקיע" וצעירה נאה, קוראים לה דיילת, בלונדינית עם שיער ארוך וגוף של בובה ובקול מתוק מציעה:
"שהגברת תואיל להדק את החגורה, אנחנו עוד מעט ממריאים."
וכיוון שהיא רואה שאיני מבינה כלל לאיזו חגורה היא מתכוונת, ונורא לא נעים לי. לא נעים לי שכל העולם יידע שעוד אף פעם לא טסתי באווירון, ושזו טיסת הבתולים שלי (לטיסה אני מתכוונת); היא מודיעה לי אגב חיטוט בכיסא שלי:
"תמיד מתבלבלים כשמגיעים לחגורה. יש אנשים שמתרגשים עם כל טיסה כאילו טסו בפעם הראשונה" – היא מודיעה לי וכבר מטפלת בפסאז'יר שלידי.
אני יושבת ליד החלון ומביטה החוצה. והחוץ הזה, גוש של גשם אחד גדול. לא רואים את שדה התעופה, לא רואים את צריף ההמתנה, הכל אפור. ובתוך האפרוריות הזו הרטובה עומדות שלוש דמויות קטנות, אפורות, ספוגות מים ועצובות ומנופפות בידיים.
"תיקח מהר את הילדים הביתה, הם עוד יצטננו" – אני צועקת. אבל הם לא שומעים אותי כי האווירון מטרטר נורא, האור מעל לתא הקפיטן דולק אדום ואיזו אי מנוחה איומה משתלטת בלבי.
מה הייתי צריכה כל זה. אוי לי, מי טס בגשם כזה?! אני רוצה לרדת. הצילו, הצילו!
ואני לא יכולה לזוז. אני קשורה לכיסא. הבושה שמה מחנק לגרוני – כמו שכותבים בספרים.
ככה זה כשנשים הן טיפשות. מה היה חסר לי. איזה שד דחף אותי לעשות כביסה ולשמוע את שרה המשוגעת אומרת שבעלי אינו אוהב אותי ולכן יירד גשם וכולם יידעו. מי בכלל מאמין בשטויות כאלה. הבעל כן אוהב, הבעל לא אוהב... הנה אני עומדת לאבד את חיי. איזו חשיבות יש לאהבה מול סכנת חיים.
לפתע ראיתי את כל חיי מול עיני. ראיתי אותם וידעתי שמה שחשוב באמת זה שהלב ימשיך לפעום, שעל השולחן יהיה לחם וכאשר גשם יורד – שיהיה גג מעל. אפילו רטוב.
מימיני ומשמאלי, לפני ואחרי, ישבו בחורים צעירים עם עורפים של שוורים, עם ידיים שעירות ועיניים שקטות מחייכות. קראו עיתונים כאילו כלום. והיו כאלה שהשעינו ראשיהם לאחור ועצמו עיניים ופיהקו מלוא פיהם. שרועים כמו בבוסתן אביהם. והיו כאלה, איזה שניים שלושה, שהביטו בי ישר בפרצוף ואחד הוציא קצה לשונו והעביר אותה אט אט על שפתיו, מלמעלה למטה, סביב, סביב, כמו שמלקקים שפתיים לאחר אכילת דבר מתוק.
"את מרגישה לא טוב?" שאלה הדיילת.
"מי אמר שהיא מרגישה לא טוב" – השיב הלקקן והושיט לי חפיסת סיגריות.
"אסור לעשן" – אמרתי לו."
רק בזמן ההמראה, עכשיו כבר מותר."
איזה טמבל. מרוב פחד הפסדתי את הרגע הכי יפה. הוא הרגע שמתנתקים בו מן האדמה והופכים לציפור כנף. כך אמר מוטקה, מוטקה היקר שלי. עכשיו הוא לוקח את הילדות ורץ אתן הביתה. ומחליף להן בגדים, ויתן להן אוכל ו... איך העזתי לחשוב שאהבה אינה חשובה ורק צרכים יומיומיים חשובים. איזה מותקלאך הם הילדים שלי. איזה מותק הבעל המתוק שלי. איך לקח על עצמו את עול הבית ונתן לי את החופשה שלו. הוא אמר לי: "סעי מותק. מן הרגע שאת נוסעת שכחי הכל. היי חופשית, תהני, תאכלי, תשני, רקדי – כל מה שאת רוצה, בובלה. כל מה שמתחשק לך, כמעט" – קרץ בעינו.
*
"ובכן מה בדבר סיגריה, גברתי?" – הושיט ידו "הזאב" – "לא מתחשק לך לעשן?"
הושטתי ידי, ונטלתי אחת. הוא התכופף לפנים והדליק אותה במין אינטימיות אלגנטית. נשמתי את עשנה פנימה. הראש הסתחרר לי וילדי ובעלי סובבו, סביב, סביב. והכביסה על החבל, רטובה להבהיל, הסתובבה. הסתובבה.
"הסתכלי למטה – רואים את אשדוד" – אמר השכן. הבטתי למטה ושם לרגלי, כמו רכבת צעצועים, רצה כל הארץ. ומכוניות רצו, ובתים נעלמו – רטובים, יבשים, וכולם סובבים כמו סביבונים.
הרמתי ראשי ופרצתי בצחוק.
"תענוג לטוס איתם" – אמר שכני. "גשם כזה. מבול כזה – ואיזו טיסה חלקה. המריאו ולא הרגישו כלום."
ברגע זה ממש נתן המטוס נתירה.
"זה כלום" – הודיע לי השכן.
"אני יודעת, אני יודעת" – אמרתי לו נוסח אחד שנולד במטוס.
מישהו התחיל לשיר: "הי דרומה לאילת."
"אין מה לשיר. כבר הגענו. להדק את החגורות, לכבות את הסיגריות..."
"באיזה מלון הגברת מתאכסנת" – שאל "הזאב" ושוב העביר את קצה לשונו על שפתיו.
חייכתי, אחד מאותם חיוכים שכבר שכחתי לחייך אותם מזמן.
בחוץ חיכה יום קיץ מלא שמש – והרים צבעוניים, חובקים בתוך ים של כסף, המטוס הנמיך טוס, התנדנד קצת, ואני הייתי שיכורה מן היופי הזה שבא לשכון בלב אחרי משא כבד של חיי יום יום.
ואיך שביליתי באילת – אספר בפעם הבאה, ברשותכם האדיבה.