17.6.77
חג ותבוסה - כאחד
כל פתיחת כנסת חדשה לאחר בחירות היא מאורע חגיגי, ובייחוד לחברי כנסת חדשים, לנשותיהם, הוריהם, הילדים, וגם לוותיקים הרוצים לראות בעיניים מי נשאר, והמברכים זה את זה:
העיקר שזוכים להתראות...
ובכל זאת, במרוצת השנים, היו "הפתיחות" לשיגרה.
"התשיעית", זו שנפתחה השבוע, היה בה משהו מ"בכורה", שונה ואחר מכל שידענו. היה מתח מוחשי. היו חג ותבוסה כאחד. שמחה וצער.
אם דימיתי, או כך הווה, אפילו השומרים הממונים על שער של פולומבו נהגו אחרת. מזה עמדו על דעתם ולא הניחו לאיש להיכנס מבלי שתהיה לו הזמנה לבנה, בנוסף על כרטיס הקבע, ומזה חששו להפריז בעקשותם שמא זה מישהו חשוב, מאנשי שלומם של היורשים. ו"היורשים" – הם עמדו ליד השער, בענווה שלמדו אותה כל שנות המדינה והמדינה בדרך, ואפילו חברי כנסת חדשים עמדו בתור, עד שהשוער נרעש והסביר שבשבילם יש מבוא אחר...
אותה תחושה ליוותה אותנו עד הכניסה לבניין, כשמזה ומזה עומדים חיילי שוקולדה, ואולי משמר הכנסת המתורגל מאוד, וחצוצרות בידיהם. וילדים קטנים עם דגלונים לנופף בהם. ואחר כך לשיר.
במזנון שלבש חג מצאנו רק קומץ מאנשי "המערך". ישבו וראשיהם בתוך צלחותיהם. עד שהכריזו כי הח"כים מתבקשים להיכנס לאולם המליאה, ועוד מעט קט יוחל בטקס, המשיך שר האוצר, יהושע רבינוביץ לשבת ליד שולחנו, כמו לדחות את טקס הגט, עוד מעט קט...
"ארליך אינו גאון גדול ממנו," זרק עיתונאי בכיר הידוע בדעותיו השמאליות.
"אתה תתפלא," השיב ח"כ מ"המערך". "ישבתי איתו בוועדות. האיש אינו מבוטל. נוסף לכך הם בונים על פלומין."
"נחיה ונראה..."
"אם נחיה..."
*
המזנון התרוקן כליל. הטקס באולם המליאה החל. הח"כים מ"הליכוד" חגיגיים כמו גבהו, פניהם חיוורות מריגשה. כמו אישה שהלכה אחרי אהוב לבה, וזה נשא לו אחרת, שניהלה ביתו, ילדה לו ילדים, ישבה לצידו כאשתו האוהבת-אותו-לנצח, ופתאום, כמעט בבלותה יודעת עדנה. יודעת מכובדות הבאה עם ההכרה, עם החופה והקידושין. שוב לא תהיה שביל צדדי, שוב לא תהיה ניזונה מפירורים.
אולי משום כך נראו כל חברי "הליכוד" כחתנים שעם ישראל בחר בהם, ואילו אנשי השלטון המובס – כהגר המגורשת למדבר האופוזיציה.
טקס השבעת "התשיעית" היה בו חג המכובדות, תחושת גודל השעה, כמו שמעו את משק כנפי ההיסטוריה; ממד ממלכתיות האופייני לאנשי "הליכוד", ובייחוד כך לאנשי "חרות" ולבגין בראשם. כמעט נדהמתי כאשר נשמע ההימנון הלאומי ולא "ביתר..."
לבד מאריאל שרון, יגאל הורביץ, משה שמיר ודוד לוי שלבשו חולצות פתוחות כמו בפלמ"ח וכיאה למעמד להסתדרות, לבשו כל אנשי "הליכוד" חליפות, חולצות בוהקות, עניבות קשורות כיאה. היו בתספורת רעננה ומגולחים למשעי. נשותיהם בשמלות שבת. הילדים – ילדים למופת. אולם המליאה כרע תחת עומס האורחים ביציעים, שכמעט אינו זכור להם. המשפחות פלשו גם ליציע העיתונאים, ופלא כיצד הצליחו אלה לדווח ולצלם ממקומם הצר כקופסת סרדינים.
איש מחברי הכנסת הישנה, מימין ומשמאל, לא ויתר על זכותו להוכיח נוכחות ב"תשיעית", האחרונה ל"מערך" והראשונה ל"ליכוד". סוף פסוק לכל קודמותיה. והוא מתבטא גם בצורת הישיבה. לפתע מוצא את עצמו השמאל יושב באמצע. יושב אבל באמצע. אבל גם פה יש פנים חדשות, ומשום כך שמחות וחגיגיות. כמו למשל תמר אשל ("מערך") שוויתרה על תפקיד מזכירת מועצת הפועלות, שבהשפעתה הוסבה ל"נעמת".
למען חברי הכנסת לשעבר לא נמצאו ספסלים, והם יושבים בירכתי האולם, ממלאים אותו עד אפס מקום, על כיסאות נוספים. ונעים לראות את יעקב מרידור, הטרוד עכשיו בחידוש ימיה כקדם של האימפריה הימית שבנה, מפסיק עבודתו ומגיע במיוחד לכבוד המאורע מארצות הברית. לא צריך להציג את יעקב מרידור, אבל אולי כדאי להזכיר שהיה זה מרידור אשר קם ומסר את מקומו כמפקד אצ"ל לבגין, כאשר זה הגיע ארצה ב"צבא אנדרס" של פולין החופשית... על ראש שניהם (חי או מת) היה קבוע פרס של הממשלה המנדטורית. שניהם היו במחתרת שנים רבות, גם בגלל הישוב היהודי המאורגן. עכשיו רואה מרידור את רעו כאח לו – מרכיב את ממשלת ישראל.
לידו יושב המשורר אורי צבי גרינברג, מי שהיה חבר הכנסת הראשונה מטעם "חרות" ומי שהוכר כיום כמשורר לאומי ששיריו נכללים בלימודי חובה...
מאחוריהם חתנו של מרידור יוסף קרמרמן, ח"כ מטעם "הליכוד" עד כנסת זו. האיש שהיה גזבר "חרות" משך שנים רבות ונשא על גבו את חובותיה לבל תפשוט את הרגל. הוא איש עסקים מן הגדולים בארץ, העומד בראש קונצרנים ענקיים, ש"לא היה לו ראש" אליהם משום שהיה עסוק במימון המפלגה...
הוא "ירש" את הגזברות מחותנו, אבל ירש ממנו עוד משהו. בימים היפים שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי, היה קרמרמן מועמד להיות שר, אך הוא פינה מקומו לעזר וייצמן והביא אותו ל"ליכוד" מהצבא. הוא מתאים לתפקיד יותר – אמר אז במלוא הענווה. ובאותה ענווה הוא בא להשתתף בשמחת מפלגתו, למרות העוול הציבורי שמפלגתו לא מנעה ממנו.
*
רואים גם את דב יוסף הזכור לנו לטוב-לרע מימי הצנע. ורואים גם את בדר ואת קרגמן, שהם ח"כים (מיל') שישבו בכנסת הרבה הרבה שנים והטביעו את חותמם בהרבה חוקים והחלטות גורליות, והם שותים עד תום את הכוס המרה של פרישה עם גיל. כאילו לא צריכים אתכם עוד. יש יותר צעירים... והגיל אינו יודע הבדלי מפלגות. התחושה זהה. אם כי ודאי טוב יותר להיות בימים אלה בדר מאשר קרגמן.
שולחן הממשלה מלא, לבד מכיסאות המפד"ל שהוצאו מן הממשלה ב"תמרון המחוכם" של רבין, שגרם להקדמת הבחירות ולקיצור ימיה של הממשלה ושריה. מה עובר בלבו של רבין? מה מסתתר מאחורי פניו השוקטות של יגאל אלון, של צדוק, של ברעם, של רבינוביץ, של שאר השרים-עוד-שבוע? משה קול וגדעון האוזנר כבר רגילים לפרוש. אבל אז לא נתנו להם. עכשיו הולכים ואין מי שיגיד לאן. המפלגה הליברלית העצמאית נגמרה.
לידי, ביציע העיתונאים הצפוף, עומדת רעיית ח"כ משל"י. היא מבקשת שלא אנקוב בשמה, אך היא מודה ומתוודה שהיא נרגשת.
"אני" היא אומרת "לא הייתי רוצה להיות בנעליים שלהם. אני חושבת ש'המערך' היה שקול יותר מאשר אלה מסוגלים להיות. ויש להם גם ניסיון – אבל את מתארת לעצמך מה מתרחש שם בלב. מה זה להיות פתאום אויס שר, אויס חבר כנסת, סתם אזרח שצריך למלא את כל החוקים שהם חוקקו. אבל זה לא יארך הרבה זמן. אני מבטיחה לך שהממשלה הזו לא תאריך ימים. 'התשיעית' היא סימפוניה לא גמורה...
"אי-אפשר לדעת."
"תהיה מלחמה!"
"אז מה את כל כך שמחה!"...
"לא שמחה. חרדה. כל השמאל חרד..."
"לא מזה יקירתי. מפחד שמא שלטון זה יהיה טוב יותר. מזה מפחדים..."
*
המזנון יצא מגדרו. פתח את הדלתות, הקים שני שולחנות הגשה לתפארת. בר של מעדנים שכמותם טרם ראו. מה שאהבה הכנסת הקודמת – ידעו. מה תאהב זו מי יֵדע. ובייחוד שיש "בינינו" מיליונר הישן במיטת זהב.
"ההשקעה הכי טובה, תאמין לי, רק מזהב נהיה מיליונר..."
יש גם עכשיו יותר מעדות המזרח – ופחות נשים. סוג האורחים שיוזמנו גם הוא ישתנה... אבל למרות המאמצים למרות הוולדורף והערמונים בסוכר וטורטים ודובדבנים – התיאבון היה לא רב. ומתנחמים בוועדות ובהקפאה עמוקה. אי לזאת – "המערך" לא חזר למזנון. ישבו שם רק המנכ"לים שאינם יודעים נפשם. אלה אינם יודעים מי יהיה השר, ואלה אינם יודעים אם השר החדש ירצה בהם. ויש מי מהמנכ"לים שנזכר שכנער היה בית"רי. מעניין לא?
*
ידין אוכל את ארוחתו הראשונה במזנון הכנסת כח"כ. המלצר מוצא לחובתו להדריכו, להראות לו היכן חותמים. צוות העובדים בכנסת מדריך את הח"כים, מראה להם חדריהם, מסביר נוהלי מזכירות, קריאה לטלפון. באדיבות, בחרדה... מצטרפים לשולחנו של ידין עוד אנשי ד"ש. מבויישים כמו, כמו אנשים שלא רוצים בהם. פשוטו כמשמעו. ואין עם מי לנהל מו"מ, - הם אומרים – אין עם מי לדבר. הכל נחתך לפי שבגין רוצה. שליט יחיד – הם אומרים. מילים יפות, גינוני חן, אבל מה הם צריכים אותנו לאחר שהבאנו אותם לשלטון.
הוא רצה רק את משרד החוץ – אומר מישהו מאנשי "המערך" – אז קיבל. נשאר בחוץ.
אנשי "הליכוד" אינם מתלוצצים, אינם מביעים דעות. יש להם אבא.
ואבא החליט כך:
*מפקד האצ"ל – ראש הממשלה.
*מפקד הלח"י – יו"ר הכנסת.
* "ההגנה" – למחתרת.