12.1.68
מסיבה למשורר בבית הנשיא
"לי אנדה מתחילה עוד בימי עבודתי ב'דבר'. הייתי אז העורך הספרותי של העיתון, אם הדבר זכור עוד למי מכם..." פתח ואמר כבוד נשיא המדינה, מר זלמן שז"ר, במסיבה נהדרת שערך בית הנשיא למשוררת אנדה עמיר-פינגרפלד, לצאת ספרה האחרון "תהיות", ביום הראשון לשנת 1968.
המסיבה היתה נהדרת לא רק בשל המעמד החגיגי בבית הראשון במדינה, קהל הסופרים המכובד ומשפחתה היפה של אנדה (בן טייס ובת חקלאית). נפלאים היו דבריו של הנשיא על שירה, על שירתה של האישה בכלל ושירתה של האישה העברית ושיבתה לספרות, ועל אנדה כמשוררת. פנינה לפנינה ממש, עד שהיו למחרות נהדרת – היו דברי הנשיא. והמשוררת המשולהבת ישבה שם לצד שמאלו (לצד ימינו ישבה רעייתו, רחל כצנלסון-שז"ר) זוהרת וסמוקת לחיים, כנערה.
"בקומץ העלים אשר הכינונו למוסף," סיפר הנשיא "ראינו נפש מפרפרת. כבר אז היתה לנו המשוררת הגדולה, רחל, וראינו את כל השאר בנוסף כמו עיטור לשירה הקטן, שהיה מופיע מדי שבוע."
*
הנשיא מדבר והשומע תוהה בקנאה. אילו ימים של זהב היו אותם ימים. תארו לעצמכם: עיתון פועלים, שברגיל לוחם על דרגות, נורמות, פרמיות, מעמד פועלי, "קום התנערה" וכל השאר, רואה את כל מוספו הספרותי עיטור לשיר אהבה נוגה של נערה חולמנית, דקיקה וכמו שקופה כיפי הרב שלה ושל שיריה.
"עד שבאה רחל לא היתה משוררת, לא היתה מספרת, לא היתה בכלל אישה בספרות העברית. והנה באה רחל, ודרכה נפתח הלב לשירתה של האישה. נשאתי את התפקיד הזה בגאווה גדולה. התברכתי, שאני זוכה לתת יד, אפילו יד קטנה, לתחייתה של האישה בספרות," אומר הנשיא וחיוך פושט על שפתיו ומאיר את כל פניו, וידיו פושטות באולם כולו.
אך! כיצד הוא יודע לדבר, הנשיא שלנו!
*
הנה, יום אחד בא אלינו למערכת אורח. לא פחות ולא יותר אלא ביאליק בכבודו ובעצמו. נכנס ביאליק, נקש במקל ואמר: "זלמן, אני מביא לך שי, ועליך לפרסם את השי הזה מיד. נפגשתי עם עלמה – כך בערך אמר ביאליק – ועלמה זו היא ישראלית, יושבת באיזה משק, נסעה לפולין, חזרה והביאה עמה שירים כתובים בעברית, ואני אומר לך, נרווה נחת מן המשוררת הזו."
ביאליק הגדול השאיר על שולחנו של עורך ספרותי צעיר וחולמני, שלושה שירים מפרי עטה של עלמה פולנית לא נודעת. הצעיר החולמני היה לנשיא מדינת ישראל. העלמה הפולנית הלא-נודעת היתה לאנדה פינקרפלד-עמיר, וכל ילדי ישראל שגדלו על שיריה של אנדה היו לאמהות ואבות וחברי-כנסת ושרים, וסופרים ומשוררים ואמנים וחיילים אמיצים ואולי גם רמטכ"לים... לקח זלמן שניאור רובשוב בידיו את השי שהשאיר על שולחנו ביאליק ובדחילו ורחימו כפי שמספר הנשיא המשורר של היום, הביא אותו לדפוס. "אני הייתי – מגשש הוא אחרי מילים ומחפש אותן באצבעותיו באוויר – אני הייתי המלצר שהגיש את השירה הזו לקורא."
לפתע סובב על כיסאו ופנה אל המשוררת סמוקת הלחיים. "את זוכרת, אנדה, תקופה אחרת? גרת ברחוב הירקון 115. נכון? מול הים היה ביתך. היינו יחד ואת הוצאת לי מתוך מגירה מחברת גדולה, גדושה שירים. ראיתי אז שאין אלה שלושה שירים ועוד שלושה שירים. ראיתי אז שזהו מעיין. ואני זוכר שקראת לי מתוך שירים אלה. קראת וקראת."
"ואני ראיתי אותם, ראיתי אותם כבר אז בעיניו של עורך. שיר זה אקח ואפרסם – אמרתי לעצמי עת קראה המשוררת. – זה עוד יחכה ויתגבש. הבה נראה, מה עוד, מה עוד אוכל לקחת בשביל המוסף, בשביל הקורא."
*
מכאן והלאה קשה היה לעקוב ולרשום בדייקנות את דברי הנשיא, שסיפר בלהט על קובץ שיריה הראשון של המשוררת: "ימים דובבים". איך כבשו ביקוד שבהם, בלהט שבהם. איך הביאו את בשורת השמחה, בשורת האהבה הנועזה, הנשיות שאינה נחבאת והיא חוגגת בראש חוצות. את שירת החדווה של "בת חדווה" השרה לא מחוסר אלא מעודף.
שירתה של אנדה אוהבת האהבה.
אך כמנהגו תמיד, הרחיב את הדיבור על המשוררת רחל, שהנשיא מטפל בהוצאת שיריה, ככוהן גדול, ועל כך שרחל, שמיעטה מאוד בכתיבת דברי ביקורת, כתבה על קובץ שיריה של אנדה רשימה מקסימה מלאת הערכה.
"קצרים קצרים השירים, ניד-ניד, הרף עין. יש והשיר נראה כקטע משיר; אך יש והוא קבוע איתן במסגרתו הלבנה ואין להוסיף או לגרוע. יש ותדמה: רגע מרגעי הזמן תפוס בכף והנקודה המסיימת בהולה לבוא בעוד מועד, בטרם חדל הרגע מפרכוסיו; ויש, תדמה כי רק זכר-הרגע היה זה, וכי בין הרחש ויבין ביטויו מפריד מרחק מה של הגות, של הרהור. אז עצור קול השר כקולו של מתודה, והשיר שקט, שקט. השקט הרי בעצם מהותה של המשוררת והיא שבה אליו כשוב מארצות-נוד אל ארץ-מולדת."
מאות שירים כתבה אנדה, עשרות ספרי שירה פירסמה, שירה של אישה בשלה לנשים ולאנשים בשלים, ושירי ילדים מלאי אור, שירתם של ילדי ישראל, הצברים לוטי החלומות, שכוכבים להם אפילו בדלי. כל תקופה מצאה את ביטויה בשיריה; נוף ומשפחה, ובית, ושירי תנ"ך (מדרש אנדה, כפי שקורא להם הנשיא), ושירי שכול, ושירי גלות מרה ושואה, ומלחמה ותהיות שלאחר אסיף.
"והיא עשתה דבר שאין משורר וסופר רגילים לעשותו. אספה את כל שיריה. בררה. ערכה את עצמה מחדש וגיבשה ספר חדש. בזמנו – גדיש ועומר. כאילו רצתה לומר – שיכחו את השירים האחרים גינזו אותם. רק זה ראוי וכדאי כאילו אמרה: זה הכל ודי. לא אכתוב יותר. ועכשיו בא עוד ספר כאילו להדגיש את סוף הפסוק. נדמה לה כך. אנו מצפים לעוד. אין האדם יכול להגיע לסוף פסוק, כל עוד הוא חי לומר די."
*
כך, בערך, חתם הנשיא את דבריו. ויסולח לי שאיני מביאה כאן את שאר דברי המברכים המכובדים שיצאו מן הלב והח"מ לא היתה פורה לרשום אותם, כי כל העת תמהה איך, איך להחזיר את הגלגל לאחור, לאותם ימים שאנשים מוכנים היו לשמוע שירים בבית קטן לחומה של פתיליה. ולאור השקיעה. והשומע – גבר צעיר. אוהב השירה שיגדל ויהיה לנשיא ישראל. לנשיא כזה שהשירה היא עמוק בלבו והוא יודע לעצום קמעה את עיניו ולקרוא אותם על פה.
לפני סף ביתי ראיתיך –
ואין לי עוד בית.
ישובו עלי ימי-נדודי,
ולא אדע
אי אניח ראשי הלילה.
(אנדה)