19.2.60
דוקטור ל. עמד על פרשת דרכים... אחד העם – הרצל. עמד והביט על האינסוף ומעבר לו, כיאה לרופא. הוא היה עצוב וזה אינו יאה לרופא. הרופא הלא יודע שהכל הבל הבלים, בלוטות ועצבים, ועוד דברים של מה בכך. ובכן, כדאי להעצב בשל דברים של מה-בכך?! כך בערך אמרתי לו.
והוא הביט בי ארוכות. עינו המקצועית בחנה במבט מיקרוסקופי את עור פני, נדדה לצוארי ואל ידי: "יותר מדי עוגות, פחות מדי קאלציום, פחות מדי ויטמין צ' הוי נשים, נשים" ולפתע חזר למציאות ולשאלתי.
"ואיך לא אהיה עצוב?" שאל. "עומד אני על פרשת-דרכים גברתי, על פרשת חיי. עומד אני ואיני יודע אנה אפנה. אם לכאן ואם לשם. כאן – כלום ושם לא כלום. שלושים שנה טיפלתי באקזמות ובמחלות מין. אחת מענינת מן השניה, אחת מרתקת מן השניה. ועכשיו מה נותר לי? שום דבר לא נותר לי! המקצוע שלנו, של רופאי העור, פשט את הרגל. מת. הפניצילין הארור הזה וכל האחים הגדולים והקטנים שלו, הרגו לנו את המקצוע. אין למצוא חולה לרפואה!"
"ומחלות העור?" ניסיתי לעודדו.
"גם אלו מחלות?" אמר בביטול. "פורונקל, קארבונקל, קמטים, אקזמה שאין לה תרופה... – כל זה שטויות..."
"מה תעשו, איפוא, רופאי העור? שאלתי; "שמא תתאגדו ותאסרו מלחמה על הפניצילין?"
"מאוחר, מאוחר מדי," ספק צחק, ספק נאנח.
"יש לי," צהלתי. "יש לי הצעה: תעבור לרפואה כללית."
"זאת – לא," נפגע הדוקטור קשות. "לעולם לא. אני ספציאליסט, אני לא אתבולל בהם, ב'כלבויניקים'. הוי, לא" אמר והתחיל להסתלק באופן הפגנתי.
"רגע," אחזתיו בשרוולו. "יש לי. זאת אומרת – שמא, רציתי להגיד – אולי... (היה לי מזל. כמעט ואמרתי להציע לדוקטור לפתוח מכון ליופי. אני אומרת לכם, מי שקדקד בראשו, כלומר, מי ששכל בקדקדו יפתח מכון ליופי. הללו עושים הון מאשליות של נשים. עסק נפלא!...) "ובכן, מה תעשה"?
"מה שיעשו בקרוב הקולגים שלי, רופאי הריאות ומה שעשו הקולגים שלי מגרמניה, בימי העליה הגדולה – נמכור נקניקיות."
אם כי מאוד רציתי להשתתף בצערו של רופא העור הנודע – לא היה אכפת לי. להפך. עמדתי מולו וצחקתי. הוא הביט בי במבט נוקב. הוא כעס.
"לשמחה מה זו עושה?"
"אה," אמרתי לו. "חשבתי לי בלבי, מה יעשו הרופאים באחרית הימים הקרבים אלינו. נניח, שנתקיימה תפילת האמהות מדור לדור, ותפילת הרופאים מדור לדור, ונמצא מרפא למחלת הסרטן, הלב, הנפש והגוף..."
"מקצוע אחר מקצוע יפשוט את הרגל..." החזיק אחרי הרופא שלנו, "ותהיה אבטלה איומה..."
"ואיזו קונקורנציה בממכר נקניקיות!..."
העוברים ושבים אשר ראו אותנו מתגלגלים מצחוק על פרשת הדרכים – לא ידעו על האוטופיה הקרבה אלינו בצעדי ענק וחשבו שמאוד היה כדאי לנו להתיעץ עם רופא-נפש. |
|
|
|