21.9.73
מכרה זהב לסיפורים - ישראל
כל אדם בישראל, געו בו, אימרו לו ספר סיפורך, אפילו הוא משעמם, אפילו הוא בינוני וכל חייו עטופים צמר גפן משמר – יש לו סיפור חיים ראוי להיכתב. מכרה זהב גדול היא ישראל, ולו אך היו לנו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ולב להבין ועט לכתוב בשבעים לשון, ומו"ל להוציא, וקהל לקרוא! אפילו לא ניתן לתבוע מקהלנו שיקרא, כשכל אחד מן הקוראים מחזיק בלבו ובדמו סיפור טוב יותר מזה שהוא מחזיק בין ידיו.
כל אדם בישראל הוא סיפור – ואילו יצחק יצחק מעברי, בן התשעים וכמה, הוא אגדה.
לא אגדה. אפופאה אגדית, נוראה ונפלאה כאחת. וקשה מאוד לדעת מה בדיוק קרה ומה קרה בערך. ולולא ראיתי במו עיני את בנו הפרופסור, ואת כלתו האמריקנית הקטנה, ואת תצלומי שאר ילדיו, ואת המכתבים המגיעים מאוניברסיטאות שונות בעולם ועליהם שמות הכותבים (צאצאיו...), הייתי בטוחה שחלק גדול של הסיפור הוא פרי דימיון מזרחי תמים, אחד מאותם סיפורים העוברים מדור לדור, כאגדה עממית. כהוכחה שניסים עדיין מתחוללים.
הנס שמו יצחק יצחק מעברי. עדני זקן, קצת מנותק מן העולם, היושב או ליתר דיוק מנמנם רוב שעות היום וחיוך תמים על שפתיו, ולידו אישה חבשית גבוהה וצנומה – אשתו, הפוכרת כל העת את אצבעות ידיה הארוכות והרזות והשחומות, וממלמלת בין שפתיים של מלכת שבא: "יוסף, מנשה, יונתן, עוזיאל, אפרים, רחל, מרתה..."
עיניה נודדות ונתלות על אנשים שהיא פוגשת, אם אחות או מנקה בכפר הזקנים ואם עובד או פקיד. היא מחפשת בעיניה ובידיה – תולה אותן על האובייקט וקוראה: "מנשה!" ועיניה מבקשות שהאיש שזרועותיה חובקות אותו אכן יהיה מנשה או עוזיאל או אפרים – אחד הבנים שלה. אחד הבנים היהודים של האישה החבשית שהלכה אחרי בעלה הזקן לארצו, ויש לי רושם שאינה יודעת בדיוק איך ולמה ומדוע. אולי מרגישה היא כעת כמו שהרגיש בעלה היהודי שישים שנה בארצה?
עגונה עם תינוק
לפני שנים רבות נשלח יצחק יצחק מעברי מעדן, בן עשירים ונשוי זה מקרוב, לשמש רב בקהילה קטנה באתיופיה. היה רב צעיר, לא מזמן ניתנה לו סמיכות, מצבו הכלכלי לא היה רע, היה בן למשפחה טובה, וגם אשתו באה מבית טוב – אבל להיות רב בקהילה נידחת מצווה היא ואתגר. צרר אפוא צרור, מעט בגדים, פת, סכין של שוחט, סידור, ספר תנ"ך עוד ספרים אחדים. ויצא לדרך. הוא יהיה החלוץ, וירא כי טוב, יביא אליו את אשתו שתהא רבנית – וכעבור שנים יעלו הוא והיא והילדים שאלוהים ברוב חסדו יברך אותם בהם, לירושלים, להיות בין גואליה.
בדרך התנפלו על השיירה הקטנה, הרגו באנשיה ושבו את הרב. עקבותיו נעלמו. אל קהילתו לא הגיע, אל אשתו לא חזר. נעלם ולא יודעים לאן, ולא יודעים היכן.
עוברת שנה, ושנתיים והאיש איננו.
אולי היה נשכח מלב כולם. ההורים היו בוכים את שלהם, האישה גם היא, אך לאישה נולד תינוק ואין לו אב, והיא עגונה. תחילה בוכה על בעלה ואבי ילדה שאבד, אחרי כן בוכה על עגינותה. צריך לדעת חי או מת הבעל. צריך לחקור. ויוצאת משלחת אחרי משלחת לחפש אחרי יצחק יצחק מעברי, וכל המשלחות חוזרות בידיים ריקות.
כפעם בפעם חולמת אמו שהוא קורא לה; ילדו שואל עליו לפתע; פתאום מספרים נוודים שעברו בג'ונגל ששמעו קול מתפלל וקורא "שמע ישראל". ויש אנשים שיודעים לספר כי באיזה שבט פראי נידח עושה שבוי מלאכת צורפות נפלאה, ובה חוזרות ובוכות אותיות עבריות.
יום אחד הגיעו שני שליחים, חברים מילדות של מעברי, אל אותו שבט פראי שיצא שמו במלאכת הצורפות עם האותיות העבריות. לבם אמר להם שהוא הוא הצורף המופלא, העושה במלאכת המחשבת. אל מעברי לא הגיעו. אחד נפל שדוד, שני ברח על נפשו.
עכשיו קשה לדעת מה בדיוק אירע. בכל אופן, לאחר שחזר החבר לעדן הותרו נישואיה של "עגונת" מעברי. היא נישאה לאחר ויושבת עכשיו בירושלים.
ואילו יצחק יצחק מעברי, השבוי, ישב בין הפראים. פעמים אחדות ניסה לברוח, אולם תפסוהו וכפתוהו ואף שמו אותו בכלוב. וכה מר היה עליו לבו עד שביקש את נפשו למות. ושוב קשה לברר אם קפץ לנהר כדי לבקש בו את מותו, או שהפראים השליכוהו, או קפץ לנהר שעה שביקש להימלט מפני שוביו שעה שביקשו להעלות אותו עולה לאלילם. מכל מקום, יצחק יצחק מעברי קפץ לנהר והתעלף וסביב הנהר עומדים בני השבט הפראי ופיותיהם פעורים. תנינים איומים מקיפים את הרב התימני הצעיר, עטור הזקן, שהפקיר עצמו לחסדי שמים, אך הוא צף והתנינים אינם נוגעים בו. מלווים אותו בלהקה, כמו מסדר של כבוד.
נישואים בשבי
מאותו רגע ידעו אנשי השבט שלא סתם אדם מצוי בידיהם, אלא קדוש, שליח שמים! וכקדוש נהגו בו, בכבוד, ובכל טוב, וראש השבט ביקש שישא את בתו לאישה, ויקים משפחה קדושה. אבל חופש – לא ולא. ביניהם ישב עד סוף ימיו.
ימים רבים ישב משמים תחתיו. ראש השבט מביא לו את מזונו. פרי וירק אוכל. בשר אינו בא לפיו. גם לא דג. אחרי כן הוציא מאכלת, לפעמים היה צד ציפור, לפעמים הביאו לו אפרוח, שחט אותן כדין, הכשיר, כמצוות התורה, בישל – ואכל.
עשרים שנה, מספרים, ישב יצחק יצחק מעברי לבדו בין פראים, יהודי אחד ובודד בארץ לא נודעת, בלי שום קשר לביתו, לקהילה יהודית שהיא, לעוד יהודי ולו אחד. במרוצת השנים אבד לו מניין הימים והשנים ולא ידע מתי יום חול ומתי מועד, לא ידע אם נכנסה או יצאה השבת, לא מתי ראש חודש ולא מתי חג. ניחש לפי הרוחות, לפי חלומות, לפי סימנים שרשם בספר תפילה קטן, שבאורח-פלא נשאר עמו.
ויש שעות של געגועים. ויש שעות רכות של רחמים – אפילו בכלוב, בשבי בין פראים. ובתורה הקדושה כתוב שמשה לקח לו את ציפורה בת מרים לאישה, ובועז לקח את רות, ושלמה את מלכת שבא, וכך לקח לו הרב השבוי את בת ראש השבט לאישה, וזו ילדה לו את יוסף ומנשה ויונתן ועוזיאל ואפרים, ואת רחל ואת מרתה, וביחד עם האישה ישב עוד עשרים שנה, עבד לאדוניו.
היום, אחרי ארבעים שנה ואולי יותר מאז אותה חתונה, יושבים אנו יחד עם ה"מורי" והרב והצורף על מידשאה מוריקה בחבל מנשה, במושב זקנים ששמו "שער מנשה", ומדברים על הבכור, על מנשה, שנולד בג'ונגל לאם חבשית ואב יהודי.
כל בני יהודים!
"האם יהודי הבן שלך, מורי?"
מתרגמים לזקן, והוא נדהם לשאלה. "מנשה יהודי, ויוסף יהודי, ויונתן ועוזיאל ואפרים... כל בני יהודים."
"הוכנסו בבריתו של אברהם אבינו?"
וכי לא אמר שיהודים הם. מניין לקח מוהל? הוא היה כמו אברהם אבינו. הוא, האב הכניסם בברית אברהם אבינו.
"אבל אמם אינה יהודיה?"
"יהודיה." הוא הטבילה במקווה שעשה במו ידיו, כדת וכדין. הוא קידש אותה לעצמו, בעבי היער, בטבעת וקידושין וחופה, וילדה לו ילדים כמו רות לבועז. גיורת היא. ומאז היא אשתו שומרת על כשרות. בית כשר היה ביתם, בית יהודי עם תפילה, וקידוש שבת וחג ומועד. היא אישה טובה המבטלת רצונה מפני רצונו. דתה מפני דתו. אלוהיה מפני אלוהיו. כשרע לה עכשיו והיא מתגעגעת לילידה – הוא נותן לה חלום, והיא חולמת אותו.
"ש ש ש – אישה. יוסף יבוא. גם רחל, גם מרתה."
ופניה המעונות לובשות פתע מבע של אושר ועיניה כמו רואות שהם באים, והידיים נשלחות לחבק אותם אל הלב.
"מרתה, מרתה!" היא לוחשת לי ומחבקת אותי קרוב קרוב – ועיניה שואלות בשפת אימהות עתיקה.
"כן, כן... אני מרתה," אני משיבה לה, והיא נושקת את ידי. ואחרי כן היא נושקת ידיה של אישה שמייצגת בשבילה את רחל.
פיצוי על כל שנה
הרס"ר חזי שהעלה את מעברי ארצה מאתיופיה, וסיפר לי את סיפור חייו, אירח זה לא כבר את בנו של יצחק יצחק מעברי, הפרופסור אפרים יצחק מעברי, שבא ארצה לבקר את אביו יחד עם כלתו. אפרים הוא צעיר הדור ותמיר, דובר עברית ואנגלית וצרפתית ועוד הרבה שפות. לולא ראיתיו באותה מסיבה עליזה שערכו לו פה הייתי סבורה שהוא ורעייתו אינם אלא אחד מאותם חלומות שמעניק לאשתו מעברי הזקן לחלום אותם.
מעברי הקטן, ואשתו השחומה והגבוהה והדקיקה, והבן הנראה כמו מלך, והכלה האמריקנית שדיברה עברית כישראלית, וכל תצלומי הבנים והבנות האחרים המשמשים פרופסורים ויועצים באוניברסיטאות שונות, וסיפור החיים של היהודי בן התשעים ושתים(?!) מבלבלים את התחומים בין דימיון למציאות.
ברשותכם אספר את תולדות יצחק יצחק מעברי ומשפחתו מכאן והלאה, בתכלית הקיצור.
לבד מהיות יצחק יצחק מעברי רב ומוהל ו"מורי" ושבוי בידי השבט הפראי, היה צורף בכסף ובזהב ואמן גדול באמונתו. את כל כולו הכניס לתוך יצירות אלה, את געגועיו, את כאבו, את אהבת ישראל, את התפילה, את מורשת האבות והתפילות. שימעו יצא בארץ כולה, ואל מרכז השלטון הגיע. מספרים, שאוצר המדינה ביקש לרכוש את יצירותיו בכסף ובזהב, ומחיר רב שולם בעדן, ונשלח שליח מיוחד להזמינו אל הארמון ובידו הזמנה על קלף עם חותם המלכות.
ביום מן הימים נפגע מרכז השלטון מן העלבון על שהתעלמו מן החותמת ולא שלחו את הצורף האמן לבירה ובאו להביאו באסורים. הסתבר שראש השבט עיכב בעדו, ועל כן כפתו את ראש השבט – חותנו של מעברי – ואת מעברי הביאו לבירה בכל גינוני הטקס של אורחים ממלכתיים. ראש השבט נשפט בדרך פרימטיבית ומהירה ונגזר עליו לשחרר את מעברי וכל אשר לו, ולשלם לאיש הצדיק, על כל תלאותיו באדמה ובהמה וכסף וזהב, על כל שנת עבדות.
ואת פסק הדין נתנו בידי יצחק יצחק מעברי.
עשיר ומורם מעם, ביתו ארמון, חוזר יצחק יצחק מעברי אל מקום היותו עבד, להיות אדון. בניו כשתילי זיתים סביב שולנו, בנותיו יפות מכל יופי, ומפקדי צבא וראשי שלטון חושקים בהן. ולמרות העושר הרב, והמעמד המכובד יורדת שואה על ראשו של היהודי הבודד, שאינו רוצה להשיא את בנותיו לנכרים.
סיום ב"שער מנשה"
בנותיו נחטפות. משלמים כופר רב והן מוחזרות לחיק המשפחה. המשפחה נודדת לבירה, לאדיס-אבבה. שם היא מתאוששת קמעה. אחר כך פורצת מלחמת-העולם השנייה. האיטלקים אוסרים את מעברי ומחרימים את רכושו. אחרי כן עושים זאת האנגלים, הרואים בו אזרח איטלקי.
קמה מדינת ישראל, ואיוב מאתיופיה מבקש לקום מבין הריסות חייו המסובכים והמבולבלים – להיות יהודי העולה לארץ ישראל.
עברו עשרים וחמש שנה. ועד שהתאזר לעלות גדלו הבנים והבנות ואילו הוא עצמו הזדקן מאוד. חושיו קהו. נדנדת חייו – מרב לעבד ומעבד לאדון, מביקתה בג'ונגל לארמון, וקידוש אישה שחורה וטבילתה במקווה ומילת בנייו במו ידיו... ייתכן שדבר לא ביקש עוד יצחק יצחק מעברי, מלבד שלוות נצח. להיאסף אל עמו בשקט.
ואז בא עליו כרוח סערה הרס"ר חזי האוסף פזורות ישראל. בא עליו, נטל אותו בציצת ראשו והביאו ארצה ישראל, וב"שער מנשה" מקבל האב הזקן את בנו מנשה, ואת אפרים, ושאר הבנים והבנות, שהיהודי הקטן והגא ידע להעיק להם דת והשכלה ותרבות וקשר לעמם – שולחים אגרות קטנות והם באים לראות את אביהם שחזר לחיק עמו לחיות, לרוות עוד קצת נחת.
ומי שלא מאמין בסיפור אגדה זו שהוא אמת לאמיתה, ל"שער מנשה" יסע. הוא יראה שם פלא חי. אגדה נושמת, בעלת עיניים נוצצות, וחיוך טוב, ולחנים מימים רחוקים לפני תשעים שנה, ודבקות באמונה ומסורת, וכוחו של ספר תנ"ך קטן, ומה זה יהודי – כשיש אמונה וההשגחה העליונה לצדך, ובמה עוסקים רס"רים עם שפמים כשהם יוצאים לגימלאות.
מכרה זהב מצוי ב"שער מנשה". לרשותכם.