9.8.63
הכותרת מטעה במקצת. הן צונחות, הצנחניות שלנו – – – מעייפות. ויש להן גם כנפיים בהן ממריאות הן אל-על – כנפי דמיון. וידיים מפלדה להן, רכות כמשי ובכלל... כדאי להכיר מקרוב את הצנחניות שלא צנחו בעצמן, אך הצניחו בביטחה אלפי חיילים, כשמבטן, מבט אחות ואם, מלווה אותם ברכה ובחרדה.
אחת ממפקדות הח"ן לקחה אותנו למחנה של חיל הצנחנים אי-שם בארץ. "אל תזכירי את שמי" – ביקשה – "רוצה אני להישאר בעילום שם."
רוצה היא שיותן פרסום להן, למקפלות המצנחים העושות עבודה קשה ואפורה ואינן זוכות לפרסום כלשהו, כי תמיד מחפשים העיתונים סנסציות: צנחניות מרחפות באוויר, למשל. והלא אצלנו אין ולא תהיינה צנחניות. ראשית – עם אויב כשלנו – אין להצניח נערה אל מעבר לגבול. ושנית, ואולי ראשית – הצניחה אינה טובה לנערה שהיא אם בעתיד, עלולה להזיק לבריאותה, עשויה אף לגרום לעקרות.
אמנם מפעם לפעם ניתן פרס לאחת עיקשת ומצטיינת בעבודתה – והיא עוברת קורס צניחה ונמנית עם הצנחנים וצונחת עמהם. השקעה זו בבחורה משתלמת ומוצדקת לעתים. היתה לנו אחות מוצנחת, ורופאה, ואלחוטאית והללו מילאו שליחות צבאית ממדרגה ראשונה ובהצלחה רבה. ועוד טעם לאימון חיילות בצניחה: מספרים על פיק ברכים שתוקף לא אחד מן החיילים האמיצים, באותו רגע גורלי כשניצבים בפתח המטוס וצריך לנתק את הרגלים מן הקרקע המוצקת של ציפור הפלדה ולצנוח אל תוך החלל הריק. וצריך לראות את הזיעה הקרה המכסה את הגוף ואת מתח האימה בעיניים... ואז קופצת נערה שברירית וענוגה, – ולו ראיתם איך מתעוררת הגאווה הגברית, איך נסוג המורא ואיך רודפים אחריה בחורינו האמיצים אל-אולי.
שלא יתפרש מדברים אלה, חו"ח, שבחורינו אינם אמיצים וכי הם צריכים פתיון כדי להפגין אומץ-לב וכי בלי בחורות, אין הם מסוגלים למבצעי גבורה. כלל וכלל לא. אך ה"קונץ" הנשיי הזה – מלחמת המינים תקראו לו אם תרצו – שימיה כימי העולם ואולי אף יותר – עוזר. הנה, איך הלך עניין הצניחה קשה עם... (אסור לכתוב עם מי.) עד, עד שקפצה לפניהם נערה. דומה אף לתוך לשונות אש היו מקפצים אחריה. ולא שאין מתיחות ורגע של מורא כל אימת שצונחים – אך כיוון שעוברים את צניחת הבתולים – נעשה אותו רגע מודע וקרוב. הפחד מפני הבלתי ידוע מצטמק – אך הפחד מפני הידוע אינו קטן אולי מקודמו... בכל אופן, אנו לא צנחנו מעולם – ועל כן לא נדע לעולם מה קורה לו ללב האנושי בתרגילי ציפורי הכנפים השאולות.
חאקי וכלניות
בין כה וכה הגענו אל המחנה. מחנה חאקי ששביליו מלבינים ושפורחות בו כלניות אדומות על שתים. לאלה ששכחו את הביטוי, נזכיר: כלניות – הכוונה לחובשי הכומתות האדומות. כך קראנו לחיילים הבריטים המוצנחים מימי המנדט, שלא אהבנום במיוחד. ושם זה הדבקנו לצנחנינו – האהובים עלינו במיוחד.
קצינה חיכתה לנו בשער. קצינונת קטנה ורצינית, בת מרחביה. ועמה הלכנו אל מרסל להסבר על רגל אחת: יש לנו כאן בית ספר לצניחה ויעודו לאמן חיילים ולהעביר אותם בקורס צניחה. לומדים כאן מקצועות שונים: אמון בהטסה, טיפול במצנחים, קורס מדריכי צניחה, צניחה, קורס קומנדו, השתלמויות באריזה של אפסניה מוצנחת ואפסניה בהסעה – ועוד מיני מונחים שנשתלשלו מפי המפקד כדברים מובנים מאליהם, ולנו נדמה כאילו נאמרו בשפה הוטנטוטית.
עד כמה שמוחנו האזרחי תפס את העניין, בית ספר זה יד ורגל לו במרבית יחידות צה"ל – כי כל קצין, בסופו של דבר, מגיע אליו ואחרי חדשים אחדים של אמון תראו כנפים ומצנח מעטרים את חולצתו.
ומה עושות בו הבנות?
המקום שנשים שותקות בו בלי סוף
מה אין הן עושות?! ניקח לדוגמה את יחידת האספקה בהטסה, כלומר, אספקת צרכים לאיש הלוחם. חייל הצונח בעורף אינו יכול לפעול בגפו. הוא זקוק לאספקה, ותגבורת אספקה. הוא מקבל מזון טרי, מנות קרב, מרגמות, נשק, ג'יפים, מכשירי קשר, ציוד רפואי, דלק, מים... כיצד הוא מקבל אלה – במצנחים. מי מקפל מצנחים, מי אורז אספקה, מי רושם, מי ממיין?
חלק עיקרי של עבודה זו נעשה על ידי הבנות. בארצות אחרות חיילים מקפלים מצנחים. הקיפול נחשב לעבודה קשה ואחראית – ולא רק נחשב... צה"ל מצא שהבנות מתאימות לעבודה זו. שהן מגלות יותר סבלנות, הקפדה ודייקנות, ואיזה רגש אחריות! במשך השנים האחרונות לא קרה אף מקרה אסון אחד בצניחה כתוצאה מזילזול בקיפולו של מצנח! ומרבית האסונות בשטח זה בעולם באה כתוצאה מכך.
נוסף על הקיפול כמעט כל עבודות הפקידות, המרפאה, הטלפון, הסעד והתרבות, בידיהן.
כאן התחלנו להרצות את התיאוריה שלנו. הצבא הוא מוסד שאינו הולם את האישה. גיוס החובה לנשים מחבל בכושר ההתפתחות שלהן, כי הוא מפסיק אותן מתהליך לימודים סדיר. ובחורה, כיוון שפסקה ללמוד, שוב לא תשוב לספסל הלימודים. בסיום השרות היא כבר בת 20 ואז טבעי לה להינשא. וכשאישה נשואה תהיה לאם, וכאם ועקרת-בית חסל סדר לימודים. ובכן – הצבא, שהוא אצלנו ביטוי לשוויון האישה, הוא למעשה אבן נגף בדרך השוויון. כי נשי ישראל, במרוצת השנים, תהיינה משכילות פחות מן הגברים – ובכלל, הסברתי, הישג זה הוא קרבן שווא – כי הלא את כל המלאכות האלה יכלו לעשות גם בחורים – הבחורות אינן הכרחיות.
המפקד הביט בי רגע וראיתי שתוהה הוא אם יושבת לפניו תיירת טריה או סתם כבדת תפיסה.
שאלות כאלה בישראל? וכי אפשר לוותר על כוח עבודה של מחצית אוכלוסיה? וכי חיים אנו בשוויצריה שאינה יודעת מלחמות? צבא – הלואי ויכולנו בלעדיו בכלל. כל שרות בצבא מפריע מבחינה מסוימת להשכלתו הפורמלית של האדם – אולם מבחינה שניה הוא מעשיר את האדם. הוא נותן לו עצמאות, הוא מלמד אותו סדר, הוא גם מקנה לו יידע טכנולוגי, חברתי, תרבותי. אם השרות בצבא מחבל מעט בקנית השכלה פורמלית – הרי עושה הוא זאת לשני המינים. וראינו גם ראינו, שאלה שרוצים ללמוד לומדים גם אחרי הצבא. גם נשים וגם גברים... אך נשוב למה שלומדים בצבא:
הראית אי פעם נשים שאינן מדברות?
ובכן – תכנסי לאולם קיפול המצנחים ותראי! זהו המקום היחיד בעולם שנשים שותקות בו בלי סוף.
לעשות משהו חשוב
דליה מבני-ברק, ילידת עירק, דבורה מיפו, מאחת הארצות של מסך הברזל, יהודית מכפר מסריק, אלה רק שלוש מעשרות הבנות החמודות שפגשנו באולם הקיפול, ובאולמות התליה והאפסנאות.
שקט שרר באולם. הרדיו ניגן שיר אהבה. בראש שולחנות ארוכים מאוד רכנו חיילות ודחסו לתוך תיקים קטנים, מצנחים ארוכים, ארוכי שרוכים וקישורים. לא סתם, כל קיפול מחושב, כל שרוך בדוק, כל חופה מבוקרת, פעמיים, שלוש. וצועדות המקפלות שלנו – באולם הסגור ששומעים בו שירי אהבה אמריקנים – כעשרה קילומטרים בממוצע ליום. לראש המצנח, לזנבו וחזור חלילה. (אני מתארת לעצמי מה יצחקו המארחות שלי על השמות שהמצאתי לחלקי המצנח היקר שלהן...).
אחר כך עובר המצנח לידיה של המקפלת שסיפרתי עליה, וזו זקוקה לא רק לעיניים ולרגלים בריאות וזריזות, היא זקוקה גם לשרירים.
למה בחרת בקיפול מצנחים? – אני שואלת את דבורה מיפו, קצרת השיער וענקית העיניים.
לא רציתי להיות פקידה. אם כבר הולכים לצבא אז כבר לעשות משהו חשוב.
*
יהודית היא בחורה עשירה מאוד. בכל אופן, הוריה עשירים מופלגים. יש להם בית חרושת – שני בתי חרושת! והוריה, גם האם וגם האב, עובדים בהם. אני מתפעלת מזריזותה ויכולת העבודה של הנערה העשירה עד שמסתבר לי שהיא ילידת קיבוץ של השומר הצעיר והוריה שם.
ומה ביחס לשני בתי החרושת שלכם?
היא פורצת בצחוק.
"יש לנו שני בתי חרושת. לנו – הכוונה לקיבוץ כפר מסריק..."
כשאוהבים...
והנה נערה שעיניה ירוקות כשל חתול ושערה שחור כלילה בבאר. גם היא התנדבה, ככל היתר, לקיפול מצנחים משום שהיא מרגישה שהיא עושה משהו ובשביל מישהו. ולא סתם.
את מקפלת מצנחים ומקפלת ומקפלת בשביל אחרים – האם לא מתחשק לך לקפל אחד בשביל עצמך?
בטח שמתחשק. אבל בבית מתנגדים.
והיא חושבת גם על שמונים השנים הבאות, שרוצה היא כי יבואו... אבל לוא אמרו לה כך, מלאי את מקומה של טרשקובה – היתה מוכנה לעשות זאת ומיד. רוצה היתה לדעת מה יש שם למעלה.
נערה אחרת סיפרה שהקיפול מעולם לא היה קשה עליה. רק זאת שלא יכלה לישון בלילות. נדמה היה לה שהמצנח אשר ביקרה וארזה, והקשור לגבו של חייל – אינו נפתח. היא היתה זועקת לילות תמימים עד, עד שהקצין ס. לקח אותה עמו למטוס, קשר לגופו את מצנחה – וצנח לעיניה.
ואילו עפרה, כמדומני, סיפרה כי הובטח לה לעבור קורס צנחנים, אם ההורים יחתמו. היא כבר עובדת שנה ויותר. בתחילה היתה "הרוגה" בסוף הצעדה היומית של עשרת הקילומטרים ורגליה היו כשני בולי עץ. כיום נמנית היא עם הטובות שבין מקפלות המצנחים.
ומה אומר החבר שלך – הוא מרשה לך לצנוח?
מניין את יודעת שיש לי חבר?
עם פרצוף כשלך?!
הוא לא אומר כלום.
והחבר שלך – גם הוא צנחן?
חס וחלילה.
למה חס וחלילה?
כי הלא יש אחוז אחד של סיכון...
פעוטים נשוקי-שמש
בקרבת מקום, דשא דשן מכסה את המקום במרבד סמיך. גגות אדומים, ופרחים ססגוניים, כסאות נוח מפונקים ומפנקים ופעוטים נשוקי שמש, שעיניהם כוכבים, משחקים ומצחקים לרגלי עצים צעירים, כמו בסרט פרסומת של מוצר אמריקני חדש, או חברת ביטוח פזרנית.
לפחות עשרים אחוז מהאמהות פה זה בחורות שלנו – מודיע לנו מפקדן הישיר של המקפלות – הוא המפקד עליו סיפרנו, שקושר לעצמו את המנצח של הזועקות בלילות וצונח בו. ויש לי הרבה נחת מהן. הרבה נכדים... צוחק הוא וצובט לחייו של פעוט. אבל יש כאלה שהקלף לא הלך להן, והן חוזרות שמונה – עשר שנים למילואים והסרן שלנו מנסה ומחפש טייס גיבור בשבילן... אך אל ייאוש. אולי בשנה הבאה... המפקד ידוע בידו הקשה.
הכפתור המסתורי
מה לעשות, הוא אומר. לבנות יש איזה כפתור. לוחצים עליו – יורדות דמעות. הנה מופיעה אצלי בחורה, רוצה ללכת לחתונה של חברה. אני אומר לה אי אפשר – והנה ים של דמעות. אני נותן שאגה – אל אלוהים – שיטפון. זה תמיד ככה. עם העירוניות!
איזה בנות הטובות ביותר לעבודתכם?
כולן טובות, כולן נפלאות, מפני שיש להן סבלנות של ברזל. נולדו עם הסבלנות. תשעה חודשים הולכים עם בטן – נחוץ סבלנות?! ולגדל שנה וחצי – נחוץ סבלנות... זה מה שאני מעריץ אצלן. אז פתאום אני רואה שאחת עומדת וחולמת, העיניים שלה לא במצנח – העיניים חושבות על נושא "הסבלנות", אז אני נותן שאגה – אני רק בן אדם, נכון. כל הבנות טובות. אני למשל, לא אוהב ללכת על עירוניות. יש להן יותר מדי "כפתורים" אבל בשביל אטראקציה אני מחזיק אותן.
כל הבנות טובות מאוד. באמת. למשל הקיבוצניקיות. טובות מאוד. אבל המושבניקיות – מותק. זה עניין של פסיכולוגיה. אצל הקיבוצניקיות – כל הקיבוץ נושא בעול – המושבניקיות עצמאיות, חזקות.
האם אתם בוחרים רק בחורות יפות? אני שואלת ומעיפה עין על הבחורות שבאולם – כולן יפות, כולן חמודות...
כל בחורה בת שמונה עשרה, עם פרופיל רפואי טוב ובלי פלאטפוס ומסורקת – היא יפה. אבל יפות מאוד אני לא רוצה, מתחתנות מהר. היתה לי ג'ינג'ית אחת – כל הצנחנים היו מבולבלים ממנה. אחרי ששה חודשים התחתנה עם טייס. עכשיו היא גרה פה, אז כשהבעל שלה כועס עליה הוא אומר לה:
"תיכף אני אשלח אותך בחזרה לרסל..."
צנחנית עם תאומים
למפקד דעה שונה על צניחת בנות.
יש בנות שצנחו אצלי וילדו תאומים. והן אמרו לי שהצניחה עזרה להן. ואם אמנם צה"ל לא יצניח בנות עם אויב כזה – הלא לא מוכרחים להצניח את כל החיילים מעבר לגבול. בתפקיד לוחמה יש עניין של ראווה – וזה יופי לראות נערה צונחת, וזה גם עוזר לקיפול. בחורה שצנחה הופכת ל"ציונית" לענייני קיפול. בשובה, היא מלהיבה את כל המחלקה. אם אני נתתי שאגה – הלא אני רק בן אדם. אז ציונית כזו יכולה לכבות כל שריפה. היא הופכת לכעין מפקדת שלהן מרצון והיא יכולה להסביר את המנטליות של צנחן. כמה שהשאגה היא לא סתם. כמה שצריך לסמוך על המצנח, כמה שחיי אדם תלויים במקפלות האלה. ולא רק חיי אדם, אפילו חיי מדינה – באמת...
במה לסכם? – אני שואלת את מפקד השאגות.
הרבה מילים טובות אין לו – הוא מודיע. רק זאת. כתבי כי:
טוב לבנות להתנדב לקיפול מצנחים. יש לעבודה שלהן הערכה ואי אפשר בלעדיהן. שהנה הוא למשל: "מה אגיד, יש לי צניחות מעל לכל חייל בצה"ל – ושלא יספרו לי! גם אני רועד כשאני עומד לצנוח, אבל הייתי רועד הרבה יותר לולא ידעתי שארזו אותם הבנות שלנו. – ותכתבי גם שאני מברך אותן כל פעם שאני מרחף באוויר."