22.11.68
ביליתי סוף שבוע עם... פיקאסו, שאגאל, סלוודור דאלי, הנרי מור, סורל אתרוג ורבים אחרים מגדולי הפסלים והציירים של דורנו, בבית אחד.
הבית – ביתם של סם ואילה זקס בטורונטו (הוא – לשעבר יו"ר ההסתדרות הציונית בקנדה; היא – צברית המתגוררת בתל-אביב חודשים רבים כל שנה).
רגילים ללכת ולראות תערוכות בגאלריות; לבקר במוזיאונים, שהם מקדשים של אמנות שמורה היטב, ממוספרת ומקוטלגת ונעולה על מאה בריחים עם בוא הלילה. אצל הזקסים, הבית והאמנות, חד הם. ביום ובלילה. זהו בית יחיד במינו ובו אחד מאוספי האמנות הגדולים והחשובים בעולם.
משעבר ההלם הראשון של ההימצאות המתמדת בחברת יצירות גדולי האמנים, התחלתי שואלת את אילה היכן רכשה את לוטרק, ואת סוטין ואת ואן-גוך. ומי הוא הפסל שיצר את מלאך האבן בשיש הלבן.
"מוצא חן בעיניך?" חייכה אילה בעיניה הבהירות ולטפה ראשו של הפסל. "זה של אתרוג שלנו."
"אתרוג? מי זה אתרוג?"
"פסל אדיר. ענק."
"יהודי?"
"וכי מה הוא יכול להיות עם שם כזה..."
"ישראלי?"
"כמובן, ישראלי."
"מעניין. לא שמעתי עליו."
"מעניין מאוד" – אמרה אילה – "כל העולם שמע עליו, ורק בישראל לא יודעים מיהו".
ואז נגולה לפני פרשה מדהימה של עלייתו המסחררת של ישראלי צעיר שבארץ רעב לא אחת ללחם, שלא פעם היה מטרה לחיצי לעג ואדישות ומשיכת כתפיים. הרבה כאב היה בסיפור, אך גם הרבה נחמה אפשר למצוא בו, ובייחוד לאחר שפוגשים באמן עצמו ורואים את פניו הטובות, הגלויות, שלא נשארה בהן טיפת מרירות; אמן האוהב את הארץ ומרבה לבקר בה פעמים אחדות בשנה. המחפש ומוצא בכל מחדל ואי-הבנה שנתקל בהן בארץ בשנות נעוריו את הצד הטוב, את פתיחת השערים לאפשרויות חדשות; המודה מקרב לב על כל פירור שעלה בידיו ללקט משאריות היחס שמעניקים אצלנו לאמן צעיר מבוייש ומהסס, נטול שפה וקשרים.
אנו יושבים בגאלריה של רוז פריד, בניו-יורק המציגה עכשיו את תבליטיו של סורל, ומעלעלים בספרים שיצאו בהוצאה מהודרת, מיצירותיו ועל חייו, והוא מספר לי על הסטודיו שלו בטורונטו ועל בית באיטליה. על כך שבעוד חודש יסתגר בסטודיו ולא יצא חודשים אחדים, שכן יותר מדי הסתובב מתערוכה לתערוכה.
רק השנה היו לו 11 תערוכות יחיד. עבודותיו נמצאות בגדולי המוזיאונים בעולם – במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, בפאריס, ב"רייקס-מוזיאום", "טייט-גאלרי", במוזיאונים באיטליה, בשווייץ, בישראל – ואצל אספנים נודעים כהירשהורן (האספן היהודי שתרם את אוספו לבית הלבן), רוקפלר, נתן קמינגס, הנרי פורד.
אני משתדל לא לזכור
סורל אתרוג ייצג את קנדה בשני "ביאנלה" וזכה בפרס ראשון. שנים מפסליו פיארו את ה"אקספו" במונטריאול. בעד הפסל הגדול שולמו לו 350 אלף דולר. "לייף" ו"טיים" הקדישו לו כתבות, והוא מלא שמחה שייכתב עליו בארץ, שלהוריו היושבים בארץ תהיה נחת. "מגיע להם".
"נולדתי ברומניה, ביאסי, בשנת 1933, ואני זוכר את המלחמה היטב. זוכר את האימה, זוכר מחזות רצח בשוק היהודי, זוכר את חבר ילדותי שרצחו אותו לנגד עיני. הייתי אז בן שמונה.
"אני משתדל לא לזכור. לא לחזור לאימה. אתה אולי יכול לשלוט בתת-ההכרה המיידית שלך. אבל, כמו שאמר יונג, נגד תת-ההכרה הקולקטיבית, נגד תת-ההכרה היהודית המושפעת ממה שעוללו לנו – איני יכול לעשות דבר. אני רושם יום יום דברים תלושים זה מזה, אני מנהל כעין יומן ברישום, ובו עדיין אני נרדף, כנראה, על ידי פחד מן החייתיות שבאדם.
"בשנת 1947, הייתי אז בן ארבע-עשרה, נסינו לעלות ארצה. תפסו אותנו על הגבול והחזירו אותנו. לא היה לנו בית. היינו פליטים בארץ שבה נולדנו. לא היה מקור פרנסה. נדדנו ממקום למקום. עבדנו בכל מה שניתן היה לעבוד וחלמנו את חלום ציון. הייתי חבר תנועת נוער, וחבר 'הכשרת' בית"ר בבוקרשט, וגם ציירתי. באותה תקופה עשיתי הרבה קולאז'ים פוליטיים, ואף למדתי ציור ורישום. בשנת 1950 קיבלנו סוף סוף את ה'סרטיפיקט' המיוחל. כלומר – הורי קיבלו. לאחותי ולי לא התירו לעזוב את רומניה. איך שהוא הצלחנו להתגבר גם על קושי זה ובאותה שנה הגענו לחופי הארץ.
"כמובן, תחילה הובאנו למעברת 'שער העליה', ואחרי כן עברנו למעברה בראשון לציון. זו היתה תקופה קשה, אבל היא נתנה לי הרבה מאוד. כמה מן היצירות התלויות כאן על הקיר, אני חייב לה.
"אחר כך חיינו 'חיי עולים חדשים עם שיכון'. וזה היה משהו אחר. אבי היה פועל דחק, עבד בכביש. ואני, שהייתי כבר בחור מגודל בן שבע עשרה, ישבתי בבית, בחולות, וציירתי. וכשהיה חוזר מן העבודה, גבו שבור ממכות-רצח שקיבל מן הגרמנים ברומניה, היה עוזר לי בידיו הגדולות והכבדות לבנות מסגרות חופשיות, להמציא קונסטרוקציות לא מרובעות לתבליטים הצבעוניים שלי. כמו בטרוף 'אמוק' רצתי, נרדפתי. לא ידעתי בעצמי מה בוער בי, הרגשתי רק זאת, שאני מוכרח לעבוד."
"עבר רפואי"
אחר כך השיג סורל עבודה בחברה לממכר תרופות. "סלומון לוין אלשטיין, מנחלת בנימין", הוא אומר בגאווה. "שאלי אותי ואגיד לך כל פינה בתל-אביב ובסביבה שיש בה בית-מרקחת. כל רוקח וכל תרופה אני יודע בשמם. וכמה אפשר לראות ולגלות כשרגליך קלות על זוג אופניים, ויש לך סיבה כלשהי לפתוח דלת ולראות מבנה אחר של פנים, לראות קבוצות אנשים, לראות את תנועתם, לראות צבעים. איזו הזדמנות נפלאה זו ליצור קומפוזיציות חדשות. ובערבים הייתי רוכב לחולות ראשון, לחדר שנתן לנו הדוד בטרם היה לנו שיכון, לעבוד על התבליטים."
אחר כך הלך לצבא, ו"סלומון לוין אלשטיין" שוב היו מלאכיו המושיעים, כי בשל "עברו הרפואי" צורף לחיל רפואה, שבסיסו היה ביפו, והודות לכך יכול להרשות לעצמו ללמוד באקדמיה לציור ולפיסול ברחוב יהודה הלוי. "אפילו קיבלתי סטיפנדיה" – מספר סורל של עכשיו – "לא משום שנמצאתי מוכשר, אלא משום שהייתי חייל...
"מוקדי, שטרייכמן ויאנקו, שטרנשוס, שאהיים וזוהרה ש"ץ היו המורים שלי לציור. רק מן השמות הללו אפשר ללמוד כמה כוח עצמי דרוש היה לתלמיד כדי שיוכל להתגבר על השפעות האמנים הידועים הללו. כמה עיקשות דרושה היתה לאדם צעיר, עיקשות של חמור, הייתי אומר."
הוא לבוש כאחד האדם. אינו מרבה לשתות, אינו מגדל שיער, אינו מרים קול. בעצמו עומד ומשתומם ולא תמיד תופס את גודל ההצלחה שלו בעולם האמנות. ואם תופס – אינו נתפס. ראשו לא נסתחרר. שקט הוא אך מלא אי שקט של "כל כך מעט עשיתי, ויש עוד כה הרבה לעשות..."
ככל שהכרתיו יותר, תחילה בניו-יורק ואחר בקנדה, תמהתי יותר ויותר על מידת גילוי הלב שנהג בי. על הזמן הרב שראה להקדיש לשיחות עמי. סורל אתרוג תקוף געגועים לישראל, וככל ישראלי שקבע את מושבו בארץ אחרת, נושא בחובו רגש אשם.
"אני מחזיק דרכון ישראלי נוסף לקנדי" – הוא מספר, "ואני רואה את עצמי כצייר וכפסל ישראלי. וכמו שנולדתי ברומניה – כך אני חי עכשיו בקנדה, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין שתי הארצות הללו.
"עכשיו אני שואף לבנות לי בית בעין-הוד ולעסוק בו בקרמיקה. ארגיש יותר טוב אם יהיה לי בית בישראל. הציעו לי חלקה בעין-הוד. יאנקו הציע לי. אך, כמה נדדתי בעין הוד זו מחורבה לחורבה. כמה ביקשתי להיאחז בה..."
בן מוכשר מאוד
שני סיפורים שסיפר לי סורל, במקוטע, כבדרך אגב, רודפים אחרי ומבקשים פורקן. אולי כאתראה למורים, שיידעו כיצד לנהוג להבא, אף כי סורל סבור, כדרכו, שמכל אותן פגיעות קשות יצא נשכר, חושל, למד להסתדר ולחיות בבדידות גמורה, שאם כי היא הרסנית ונוראה, פירותיה עשויים להיות מפוארים. מה מעטים הם בעלי אישיות חזקה שיכולה לעמוד בקללת הבדידות, ולהפכה לברכת יצירה.
הסיפור הראשון קשור בימיו של סורל בראשון לציון, עת עסק בתבליטים "המוזרים" שלו, שעכשיו הם מוצגים בתערוכה בניו-יורק. התבליטים שהיו ראשית דרכו כפסל, והמוטיבים שלהם חוזרים עתה בפסליו.
אני רואה אותו עם מצחו הגבוה, עם פניו הרזות, בבגדי החייל שלו, נוסע הביתה לראשון לציון בטרמפים, אחרי יום עבודה במחנה הצבא ואחרי שעות רבות באקדמיה לציור – כדי לעבוד על עבודות התבליטים שלו עד אור הבוקר. האב, פועל דחק שהיה נגר ביאסי, מוציא פרוטותיו האחרונות על קניית חומרים בשביל הבן הצייר, עוזר לידו בהרכבת הקונסטרוקציות המסובכות.
הוא בוטח בו, בנער שלו. לא משום שהוא יודע להעריך את אמנותו – לא היו אמנים במשפחה – אבל בשל יושרו והלהט שלו, ובמין דחף ואינטואיציה ואהבת הורים היודעת ומבינה הכל והיפה מכל.
"יום אחד" – אומר הבן – "יבוא המורה ויראה את העבודות. הוא הבטיח לי". והמשפחה מחכה. מחכה לאישור שהמאמץ כדאי שיש עתיד.
פעמים אחדות בא סורל נרגש הביתה ובישר שמחר יבוא המורה הגדול. והאם הכינה תבשילים מיוחדים לארץ מוצאה, והבית כובד בכל האוצרות הקטנים שהצליחו להציל היהודים ואחר כך נאכל התבשיל המתוק שהמשפחה לא יכלה להרשות לעצמה לבשלו אפילו בשבת – לבד, במרירות.
עד שיום אחד בא המורה. עמדה האם למודת הכאב ועיניה נחות חליפות על בנה, על התבליטים הגוזלים שנת בנה, על בעלה העייף. עמד האב ותלה עיניו בשפתי המורה הגדול, עמד סורל עצמו וכל עולמו מתומצת בחדר הקטן. המורה הביט, נטל אחת היצירות בידיו, סובבה לפנים, לאחור, ואמר:
"הבן שלכם מוכשר מאוד."
קומתו של האב גבהה. המורה דיבר אליהם בשפתם. אף מילה לא החסירו, אף גוון-קול אחד לא הלך לאיבוד. הנה נדמה שהאב יפול על צווארי המורה, ואולי על צוואר הבן, ואולי יעשה זאת סורל. אולי יבכו, אולי יצחקו...
"כפי שאמרתי" – המשיך המורה – "מוכשר מאוד. הוא יעשה רהיטים יפים מאוד".
אחרי אותו ביקור נורא בבית הוריו של סורל, אסף הצעיר את עבודותיו, מצא לו חדר דל שכל גודלו היה מטר וששים על מטר, וכדי לישון בו צריך היה לפתוח את הדלת ולהוציא את הרגליים החוצה – והפך אותו ל"סטודיו" שלו. רדף אותו הרמז הברור, שאדם בגילו חייב לעזור להורים, ושקורבן ההורים הוא קורבן שווא, כיון שהוא נטול כישרון. אך המשיך בעבודתו במחתרת. היה עושה תבליט – ומחביאו מתחת למיטה, שלא יראה אותו אפילו הוא עצמו.
באותה תקופה נתקבלו תלמידי האקדמיה לציור כמועמדים לחברות במועדון "מילוא". איך רוטט קולו של הפסל הנודע בעולם, כשהוא מעלה שם זה!
כריך עם חצי קציצה
"מילוא" – אומר סורל – "בשבילי זה היה פתח לתרבות ואני חייב לו הרבה. בילדותי לא למדתי בבית ספר. למדנו משהו ובהסתר בבית הכנסת היהודי. בסכנת נפשות ממש. 'במועדון על כריך עם חצי קציצה', הייתי יושב שם עם סופרים ועם שחקנים ועם אמנים. בבית מואר ונאה, והייתי בא לסימפוזיונים ביום ששי. אותם ערבי שבת פתחו לפני אפשרויות לביטוי עצמי. תפסתי את המושג של אמנויות שלובות, של עולם שלם שהייתי מחפשו כמו עיוור, בחושים בלבד. שירה, מוסיקה, ספרות."
"אני זוכר את היובל של בן-חיים. אני זוכר את הרצאתו של שאגאל, את פניו, וכשזריצקי חזר מפאריס, הביא אתו את פאריס. הייתי יושב במועדון, משחק שח, ממעיט מאוד בשיחה כי העברית שלי היתה פשוט מביישת. אחר כך נשלחתי מן הצבא לאולפן, ללמוד עברית. צבא שמלמד שפות, שמאפשר לחייליו ללמוד ציור, שהופך ימי מילואים לימים של יצירה. כל תבליטי הנמל שלי – אני חייב לצה"ל."
ידיד אחד היה לו, לסורל, י. קולב ז"ל, מנהל מוזיאון תל-אביב. הידידות בין השניים צמחה באמצעות גברת פרידמן שעבדה כספרנית בספריה של המוזיאון בת"א. היא היתה משאילה לסורל ספרים ואגב כך, משוחחת עמו והיא יעצה לו להזמין את קולב לראות את עבודותיו. כל יום ששי בשעות הצהריים היה סורל מופיע ליד שער המוזיאון ומחכה לקולב שיסיים את עבודתו ויילך עמו לראות את התבליטים. שנה חיכה כך ליד הדלת, עד שיום אחד עלה האיש בכל המדרגות המובילות לקומה החמישית של "הסטודיו" שלו ברחוב נחלת בנימין – מתנשם בכבדות וידו על לבו. האיש היה חולה לב.
אחרי כן שיתף את סורל בתערוכת העשור, וערך לו את תערוכת היחיד הראשונה שלו בבית ציוני אמריקה. באו מעט מאוד אנשים. רק ביקורת חיובית אחת הופיעה, של אשר נהור, אשר גם רכש אחד התבליטים בעשרים וחמש לירות.
אחרי כן עזר לו קולב לבקש מילגה מ"קרן נורמן", אך זו לא ניתנה, ו"טוב שלא ניתנה" – סבור סורל – "כי הסטיפנדיה היתה לפאריס, וכבר אז הרגשתי שמרכז האמנות הוא עכשיו בניו-יורק". אחרי כן השיג, שוב בעזרתו של רולב, מילגה קטנה לניו-יורק.
שם לא חיכה שטיח אדום לאמן מראשון לציון. המילגה הקטנה כיסתה את הוצאות הלימוד במוזיאון ברוקלין, ולמחייתו עבד בבית זקנים בשמירת לילה.
בגלירה המציגה עכשיו את תבליטיו, פגש באותם ימים בסם זקס. "סורל נכנס לגלריה עם שלושה תבליטים עטופים בנייר", מספר סם זקס. "רוז פרי הסתכלה בהם והתחילה לזמר את השיר היפה על הגלריה העמוסה ותפוסה גם בשנה הבאה, והציעה לו לשוב בעוד שלוש שנים.
"נכנסתי לגלריה לראות שמא יש בה איזו עבודה מעניינת. מן השולחן הציץ תבליט שאדם צעיר בבגדים קרועים ניסה לעוטפו. 'של מי זה?' שאלתי. הצעיר הודה באשמה. התבליט מצא חן בעיני. 'אני קונה זאת', אמרתי. הצעיר ישב על הספה ועצם את עיניו".
"יש לך עוד עבודות?" שאלתיו כאשר יצאנו.
"יש."
"אוכל לראותן?"
"לא כדאי. זה רחוק. צריך לנסוע שתי רכבות תחתיות."
כך הגיעו האספן הגדול מטורונטו וה"תגלית" שלו לסטודיו – חנות דגים זנוחה שמישהו השכירה לסורל. הברז טיפטף שם תמיד ובחורף היו הטיפות מגלידות והרצפה הופכת לשכבת קרח, ואז היה הולך סורל לישון ברכבת התחתית.
סם זקס הזמין את סורל לבוא ולבקר בטורונטו כאשר יכלו 200 הדולר ששלח לו בעד התבליט שלו, והבחור הגיע אליו ביום אחד, לפני כשבע שנים, מבלי להודיע מראש. הבית הנפלא, שעליו סיפרתי בתחילת רשימתי, פתח לפניו לא רק את דלתותיו אלא את שערי העולם.