הפייסומן

19.4.65
אהבה שכזאת

כל הסיפור היה פורח מראשי, בוודאי, לולא תקפה אותי לפתע קדחת האביב, נתנה בידי צו תנועה ופקדה: "רוצי! רוצי, התרוצצי."

וכך, במקום להיות עקרת בית טובה, כיאה לימים שלפני הפסח, לאוורר מצעים, לסייד מטבח, להוציא את בגדי הקיץ ולהטמין את בגדי החורף בנפטלין, נטלתי את גופי עטפתי אותו בבגדי אביב והריני עולה לירושלים.

למה ירושלים?

כי ירושלים היא יפהפיה והדרך אליה יפה מכל הדרכים שבעולם, ואנשיה יפים והדרך לא אצה להם ונצח לפניהם להיות ידידים.

וכמו שאני מהלכת לי בירושלים ועושה כל צעד בכוונה גדולה, ולא בהיסח הדעת, חלילה, נושמת את אווירה השקוף במלוא ראותי וחושבת לי שהכל הבל הבלים והכל עיקר העיקרים וחומדת שוקולד ממולא בדובדבנים ואיני יכולה להחליט אם לקנות ואם לא לקנות, שומעת אני את שמי נאמר ברוך.

"שלום עפרה!"

אני מסובבת את ראשי ועל ידי עומד איש משופם.

"הוי, עפרה, עפרה" – אומר האיש ועיניו מלאות תוכחה – "לא זוכרת אותי?"

"לא זוכרת."

"ואני לא יכול לשכוח."

אני טסה בזיכרוני אחורה, קדימה. אני מנסה להושיב אותו על יד איזה כיסא, מאחורי איזה שולחן חשוב יותר, חשוב פחות... איני זוכרת. שמא מבית הספר – אני מזדעקת. אני שונאת לפגוש אנשים מגודלים, להרכיב על זכרוני משקפי עבר מקטינים – ולראות את המישהו הזקן, בצורת נער או נערה. זה לא בריא לראות את ההווה בעזרת משקפי זיכרונות. אני הלא נערה אני. לא נשתניתי, ולא אשתנה כל עוד אין "עדי ראייה".

"ואני לא יכול לשכוח אותך. מאז נפגשנו, עינייך רודפות אחרי. הן הולכות איתי לכל מקום, בכל עת... ואת – אפילו לא זוכרת."

"חבל שאינו נחמד יותר" – אני אומרת אל לבי בצער."

בוודאי שאני זוכרת" – אני מבטיחה ומצהילה פני, מוכנה להישבע לפני עם ועדה שלא ראיתי פניו מעולם.

"אז מה שמי?"

עוד זה חסר לי.

"אי, אי, אי. חודשיים, שלושה – ודי. אני פיניה."

ראו את פיניה זה. פיניה הוא שם גלותי ממזרח אירופה, כמו פייבל, שעיה ושאר שמות חיוורים, ואילו לבחור חמד זה שעיניו שחורות כגחלים ושפמו מסולסל וכתפיו רחבות כשל סבל סלוניקאי, מה פתאום שם שיכנזי כזה. אני כובשת את צחוקי בזכרי שהרבה מבחורי החמד מן העדה הספרדית נטלו להם שמות אנמיים, אידיים. ועוד מתפארים בהם.

"פנחס?"

"נו, פיניה" – אמר בצפיה.

"איני זוכרת."

"ואני איני יכול לשכוח. את זוכרת, באת אלי בערב של גשם. דפקת על הדלת ואז גם אני באתי מן הרחוב. ואת שאלת: תרשה לי אולי להיכנס פנימה. יש שם תמונה שחברה שלי ציירה ואני רוצה לראות אותה... אני ראיתי אותך וידעתי: זה לך חיכיתי כל השנים. ואמרתי לך – לא רק התמונה אראה לך. את כל חיי אראה לך וגם בקפה אשקה אותך."

"אה – אתה השומר של... מוזיאון המסם א... כן, ודאי, פנחס!"

*

זה היה ערב מוזר. הוא פתח לפני את הדלת והזמין אותי ואת חברתי הציירת ליאה מג'רו להיכנס פנימה.

בכניסה התנוססה תמונה גדולה שלאה ציירה על הקיר. עמדנו שתינו והסתכלנו, והשומר, הלא זה פיניה המשופם, מאחורינו, נד בראשו.

"ואני שומר כאן לילה לילה כבר שנים ולא ראיתי שיש כאן ציור. כמה חודשים את אומרת, קיר זה מצויר? אך, אך, אך. אבל את העיניים שלך ראיתי חצי שניה ואזכור אותן תמיד."

צחקנו ואמרנו שיש לו הומור נפלא. 

הבית עמד באפלה קרה ועויינת, פרט לחדר הכניסה שהיה מואר עמד משמים וקודר. מין עצבות עמדה בבניין, - מין יתמות שמביאים עמהם אנשים החייבים להיות ערים שעה שכל העולם ישן הס. הרגשתי את עצמי עשירה, גדולה. כי היינו שתים. כי היינו ככל האנשים. ואיש זה ישב פה בודד על משמר הבדידות.

"תשתו קפה, תפדלו" – ביקש, וכבר שומעות אנו את הקומקום החשמלי נותן קולו בזמזום.

"עם הל?"

"עם הל."

"מתוק מאוד?"

"כמו שאתה נוהג לשתות."

"שבו פה, תפדלו" – הוא אומר ועיניו נתלות בי כמו אינן מאמינות למראה.

היה לי לא נעים. חברתי לאה, הושיטה אלי ידה.

"אולי נוותר על הקפה, נשוב מחר" – ניסתה להציע.

"הו לא, לא. זאת לא תעשו. אני חיכיתי לך הרבה שנים, עכשיו לא תברחי ככה סתם."

דיבורים מתוקים אך מפחידים. ועוד בבית שומם. הנשמה יכולה לפרוח. אלא שבדברים יש מילים ויש טון. והתוכן מורכב משניהם. וקולו היה ישר, כאוב, מנומס, שקול. שום סכנה לא נשקפה ממנו. היה זה כאילו נתקף האיש ברגע של אמת ודיבר עם עצמו בקול. ועוד – בירושלים ולירושלמי מותר להיות לא ככל האדם. ועוד – קשה להפתיע אישה, קשה להפחידה בייחוד כשחולקים לה מחמאות...שתינו קפה, ביושבנו על קצה הכסא, למרות הכל.

"אני מפחיד אתכן. אין צורך לפחד. הסיפור הוא פשוט. פתחו לי בקלפים ואמרו לי שמאישה יבוא לי המזל. מאישה עם עיניים גדולות, ירקרקות, מושכות – כשלך. מה לא עשיתי. התרוששתי בגלל הנשים, בגלל העיניים שלך. חיפשתי אותן אצל כל הנשים. צעירות, זקנות. חיפשתי אותן אצל בנות ירושלים. אצל טוריסטיות, אצל עולות חדשות.

שמעתי שהגיעה אוניה, הייתי קופץ-יורד לחיפה ועומד בנמל ומצפה. הייתי הולך למעברות, קונה להן בגדים, לוקח אותן לטיולים. הייתי הולך לטוריסטיות ומזמין אותן לבארים יקרים. כמו שאת רואה אותי הוצאתי כך את כל חסכונותי. ארבעים אלף לירות! אין לי אישה, אין לי ילדים, אין לי בית. אין לי כלום. יש לי רק חלום. וכאשר נגמר כל כספי – הלכתי לאבא שלי ואמרתי לו: אבא, יא אבא שלי. אתה מוכרח למכור את החנות שלך, כי הכסף דרוש לי – פתחו לי בקלפים, יא אבא! ואיזו חנות זו היתה. החנות הכי יפה במחנה יהודה.

כשראיתי אותך – ידעתי – לשוא בזבזתי את כל כספי וכספו של אבי – כי אותך פתחו לי בקלפים, מזל גדול הולך לנו, הנה – קחי 3 לירות ורוצי. רוצי מהר לקנות פיס. אני משלם הכל ואת תהיי שותפה שלי. חצי חצי."

אם דברים מורכבים מתוכן ומטון – הרי אם לדון לפי הטון – היה זה וידוי אהבה שכמוהו טרם זכתה לשמוע בת חוה מעולם...

*

אתם צוחקים למקרא דברים אלה. לכם קל לצחוק. לי וללאה חברתי כלל לא התחשק לצחוק. עמד לפנינו אדם מכור לסם משכר. מתפתל כמו נרקומן שהסם לא ניתן לו בעיתו.

רצנו, כל עוד נפשנו בנו, לקיוסק קטן שליד מגרש הרוסים, כמו שתי פלורנס נייטינגייל." הקיוסק היה סגור. גשם ירד. אמרו לנו שב"אלסקה" מוכרת אישה עניה אגרות פיס. דווקא אותו ערב לא היתה שם. רצנו, ל"עטרה" שם מסרו לנו כתובת אחרת. הגענו גם לשם. 

"פיס ארור. צריך לאסור את מכירתו" – פסקה לאה – מי מאמין בשטות הזו – הוסיפה וביקשה להשתתף גם היא בקניית הפיס...אם נרוויח, וכנראה שנרוויח – נפתח עסק משותף גלריה אנוכי והציירת, אם נפסיד – יפסיד הפייסומן לפחות לירה אחת פחות – החלטנו.

"השגתן?!" – שאל כששבנו. מצאנו אותו יושב עם עוד שניים כמותו, על ערימת אגרות פיס. השלושה רשמו מספרים, חישבו חשבונות מוזרים של מזלות והסתברויות שונות.

"מצאנו!"

הוא חטף את אגרת הפיס ולא יכול היה לקרוא את מספרה מחמת התרגשות – והעביר אותה לאחר.

"ליתר מזל קנינו אותו בשם שלושתנו" – בישרתי לו בשמחה.

פניו נפלו וכל גופו נפל לתוך כיסא. 

הפסדנו את הגורל." – נאנח – "רוצי, למען השם, רוצי וקני עוד פיס רק לך ולי. אני משלם ואת תהיי שותפה. חצי חצי. רוצי!"

כל העניין היה לי לזרא. לא! - אמרתי לו.

*

"את מרגישה את רוח האביב" – שואל הוא – ומשרואה את עיני חומדות השוקולד שבחלון הראווה, מוסיף – "רוצה שאקנה לך בונבוניירה גדולה מלאה שוקולדים ממולאים ביין ודובדבנים, - שטעמן כמו טעם העינים שלך?"

"ושאני אמשוך לך פיס?"

"כן" – מזמר קולו בצפייה...

לכל הרוחות. אם כבר נמצא גבר שמשתגע אחרי עיני (אפילו אין הוא מוצא חן בעיני כל עיקר...) שיודע לב אישה היוצא לשוקולד ממולא ביין ודובדבנים, בקיצור – גבר חלומות אז זה בשביל שאמשוך לו פיס מביא מזל. 

איזה דור...