10.9.61
לגניה
חצות. לגמנו מספלי-קפה קטנים וקינחנו במשאל-בזק, פרי השראתה של השנה החומקת: "מה מאחלים אנו לעצמנו לשנה הבאה, הבאה עלינו לטובה?"
לא גיליתי לאיש, שהפעם, יש בדעתי לכתוב מכתב גלוי למר צדק חסד, ולבקשו לקחת את העניינים בידיו. אם לא יעשה זאת, תהיה דעת הציבור כולו – נגדו. וכידוע, בימינו, הכל רגישים לדעת-הציבור. אפילו הוא.
ובכן, שמואל רצה להכיר, פנים אל פנים את סופיה לורן, שמסרטה חזרנו זה עתה. אשתו רצתה בשליחות דיפלומטית. יצחק – מכונית ודווקא גדולה וארוכה, מודל 62, גדולה משל ה"בוס". אשתו – טיול לארה"ב. חנה – להוריד חמישה קילוגרמים מיותרים. בקיצור, לבד מן הכמיהה הנסתרת שבלב כולנו, למעט אהבה יפה ועליה בעבודה, איש לא רצה במשהו מזעזע, שיצדיק פניה גלויה לכוח עליון.
"רצונות תפנוקיים זעיר-בורגניים," הכריז משה האכזיסטנציאליסט בעל המזג הקפקאי, והודיע, שהוא רוצה ב"סטייקים" מדי ערב בערבו.
לצדו של מי להתייצב?
ממול, מחנותה של התופרת הקטנה שלי, בקע אור. איזה תפנוקים מבקשת היא?
מצאתיה רכונה אל מכונת-התפירה.
"למה את עובדת בשעה כה מאוחרת, רוצה להתעשר?!"
היא השתדלה לחייך ולספר הלצה, כהרגלה. יש לה הומור, לתופרת הקטנה הזו. כשהיא מפהקת מעייפות בשעת מדידה, ואחת הלקוחות שואלת אותה: "מה זה, עייפה כבר בבוקר?," אומרת היא:
"ודאי. אני חוזרת עכשיו מפגישה."
"פגישה בבוקר?"
"ומה אעשה? הלא בערב הוא חייב לחזור אל אשתו..."
הפעם, אין ההלצה רוצה להיוולד. התופרת אוספת את שערה העשיר, מן הפנים הצמוקים והרזים אל העורף, ומשקיעה את ראשה בכפות-ידיים גדולות, מגויידות.
"מה השעה?" אומרת היא אל תוך הידיים הגדולות, כאילו לא שלה היו.
ליד מכונת התפירה נערמה ערימה של בגדים משומשים שהטליאה, הצרה, הרחיבה, החליפה צווארון... ומצדה השני של המכונה, המתינה ערימה גדולה עוד יותר.
זוהי פרנסתה. היא מתקנת שמלות ישנות. אך!... לוא כך, פעם אחת לפחות, לקחת ביד בד חדש, לפרוש אותו על השולחן, ליטול מספריים ביד ולגזור. לגזור דוגמה חדשה מז'ורנאל. לתפור שמלה חדשה מז'ורנאל... תיקון שמלות ישנות - דבר משולל דמיון. זה כמו תיקון חיים ישנים. עוד טלאי ועוד טלאי. אין יצירה, אין תקווה, אין כלום.
אני יודעת! גניה רוצה לתפור שמלות חדשות. זוהי משאלתה לשנה החדשה. האין כולנו משתוקקים לעליה בסולם הקריירה המקצועית?! בתקופת האיגוד המקצועי הכל יכול, הפך המקצוע לתוכן חיים, לתחליף לחיים, לבית ובית עלמין...
*
שאיפות כגון אלה, אמנם עולות בליבה, אך היא מסלקת אותן חיש. כי גניה חייבת להרוויח היום, ללחם של היום. ואין חכמות! היא אינה תופרת מקצועית, ואם כבר יימצא מישהו, שיסכן אריג חדש, אין היא יכולה לסכן יום עבודה. והיא גם פוחדת מן האחריות הגדולה. די לה באחריות לשני בניה הקטנים. לא! היא אינה זכאית לתפור שמלות חדשות. היא תטליא ותקצר, תרחיב ותאריך; היא תהפוך בידיה שמלות ישנות, מהוהות מעט ליד הצווארון ובתי השחי! שמלות ספוגות עבודה, שמלות מיוזעות של נשים הרות, שמלות קיץ עם ריח של ים ושמלות נשף המספרות על יין וריקודים וחינגות... היא תנשום את ריחן הטוב, והיא תסב ראשה קמעה מריחן הרע של כל הנשים שלבשו אותן. וכך יעברו ימיה ולילותיה ושנותיה.
"גניה, אמרי, מה משאלתך לשנה הבאה והיא תקויים."
"ראו את אליהו הנביא!"
"באמת. הגידי מה אכפת לך?"
היא צוחקת, אך עב-תקווה עובר, בכל זאת, על מצחה, וסומק קל עולה בלחייה. ואני יודעת. רוצה להינשא בשנית, הא?
"יומה, יומה..." מפזמת היא שיר-עם יהודי. "להתחיל הכל מחדש? – מאוחר. לא, לא. יש לי משאלה אחרת מאוד."
"והיא?"
"שטויות..."
"ובכל זאת... אנא..."
היא מודדת בעיניה את ערימת הבגדים שלידה, ומבטה נודד אל החוץ. אל הבתים הגבוהים והחדישים, אל החנויות הרבות, המוארות באורות רבים, ונאנחת.
"הייתי רוצה ב... מה אני יכולה לעשות בחנות זו, שיהיה בה כדי לפרנס אותנו, ולהותיר לי מעט זמן לטפל בילדים וגם, וגם בעצמי? כל דבר דורש השקעה עצומה. את החנות הזו קניתי מכספי השילומים שלי בזמנים הזולים. ועדיין חייבת אני כספים. והמקום כל כך טוב, נכון? אז אני חולמת, שפעם אני אפנה ל'אתא' והם יעשו פה סניף ואני אהיה כעין פקידה שלהם, ואפתח את החנות במועד קבוע, ואסגור בשעת הצהריים, ושוב אחר כך רק עד שבע. וכשאני אפתח את הדלת, אז יחייכו אלי בגדים חדשים סדורים על אצטבאות. ואנשים יבואו ויצאו, ולא יעמדו על המקח, ולא יתווכחו על טיב... יפה, מה?"
"אז למה לא פנית להנהלת בית החרושת בבקשה? ודאי היו נותנים לך" – אומרת אני ולבי מצטמק בי, שרק על זאת מעזה לחלום האישה הצעירה.
"וכי למה יתנו לי? אוי ואבוי, שתים-עשרה וחצי?" – מתבהלת היא וחוזרת אל מכונת התפירה.
חנות שבמרכז העיר. מכל עבריה פורחות חנויות פאר, שבעליהן מרחיבים עסקיהם, דירותיהם, מכוניותיהם וחלומותיהם. האורות יכבו בהן עוד מעט. שעון אוטומטי יפסיק אותם, ושומר לילה יעבור וידביק פתק, "ביקרתי כאן". בעוד שעה, בעוד שעתיים, יכבה גם כאן האור. בתנועה מוכנית תכבה אותו אישה עייפה, הנמקה לילה לילה בתוך ערימות בגדים ישנים, כדי להוציא את לחמה. אם לא תהיה עייפה מדי, ילווה אותה הביתה חלום ה"סניף", יעלה אתה אל דירת הגג, בשקט, בשקט, כדי שלא להעיר את הילדים משנתם. אם לא תהיה עייפה מדי, כי אם כן – תלך לבד.
מי יודע, אולי בזכות רשימה מטורפת זו, תקויים משאלתך? העולם הוא טוב, בסופו של דבר. והאנשים מיטיבים. ויש איזה גלגל של צדק, הסובב סובב ומעלה זוכים, זוכים שמגיע להם. ואני כותבת אליו, אל מר צדק חסד. וכתובתה שמורה במערכת – אם יתעניין בה.