המלך ואני

28.1.77
ביום גשום, כשעל הרי חברון רובצים עננים כבדים, המסתירים לא רק הראות אלא גם את הדרך, עלינו לביתו הגדול של השייח מוחמד עלי ג'עברי, שחזר מירדן כמנצח עטור זרי תהילה, ו"עלה זית" בפיו, כמו היונה אחרי המבול.

מה הבשורה שבפיו? מה משקלה? את מי מייצג השייח הישיש? בשם מי הוא מדבר, מה השדר שהביא עמו וממי? האם הביא איגרת כתובה על קלף, דברים מפי המלך כלשונם, או דברים מהירהורי לבו? האם יש אמת בשמועה, שרבין ופרס התחרו ביניהם מי ייפגש עם השייח תחילה?

השייח הישיש הפיקח צוחק בינו לבינו. עמד להיפגש עם ראש הממשלה בשובו, אך חלה. ביום ראשון פגישה עם פרס, אחרי כן עם רבין. העיתונאים כבר מכינים תבשילים תבשילים... – אומר השייח בקריצת עין, שאינה נעדרת הנאה. ההמולה סביב ה"שדר" שלו מוסיפה לו יוקרה וכבוד, ומה מתוק ללבו של איש זקן מן הכבוד.

מי שחושב שהשייח, שאומרים עליו שהוא בן שמונים ואחת, הוא זקן, אינו אלא טועה. את יושבת מול אדם עירני, פיקח, אדם שהשנים העניקו לו ניסיון וכמו פסחו על עיוף החומר. אף קמט אין בפניו עטורי הזקנקן הקטן, וסימן הזיקנה היחיד הנראה לעין הוא צבע הכסף של אותו זקנקן.

כן, הוא ישמח לענות על שאלות. אך תחילה נתכבד, כמובן...המשרת כהה-העור מביא קפה קטן וחריף, כיאה וכדרוש, והשייח נוטל אלבומים המצויים על המזנון, על השולחנות הקטנים, על השידה – כאומר: בהם התשובה.

ובכן, בשם מי נסע? לא בשם ממשלת ישראל, כפי שחורשי רעה הפיצו שמועה נגדו. לא הוא ולא ההמון שליווהו ובא להקביל פניו אינם "מטעם". הוא משרת את האינטרס של אנשי הגדה השואפים לשלום. בשמם ובשמו יצא.

ליוו אותי לגשר אלנבי שבעים מכוניות פרטיות – הוא אומר – לפחות. לו הרשתה ממשלת ישראל, היו מגיעים איתו מלוויו לירדן. כשהגיע לצד הירדני, מצא אלף אוטומובילים. יעני, חמשת אלפים גברים ונשים הקבילו פניו. בבקשה לראות את התצלומים.

הוא מוכר בירדן. יש לו משפחה שם. יש לו שם בנים במשרות רמות. שורשיו עמוקים. המלך לא היה שם, אבל היה שם דודו (אחי אמו), שבא להקביל פניו כנציגו האישי, ושר-האינפורמיישן שבא בשם הממשלה. נוסף על שרים ופקידים בכירים ונכבדים וראשי-שבטים. הקהל צבא עליו ולא היה לו פנאי ואף יכולת פיזית ללחוץ ידי כולם.

המלך חוסיין הפסיק את חופשתו בעקבה וחזר במיוחד להקביל פני השייח, שנשא אותו על כפיו כשהיה עוד ילד. השייח שמע זאת מפי הדוד, שלקחו לארמון, שם חיכה לו המלך בכבודו ובעצמו. 

השאיר אחריו את הקהל, חמשת אלפים גבר ואישה, כאמור, שצעקו והריעו – "מרכאבה שייח, אהלן שייח" – ונסע מהר-מהר אל הארמון.

סיפור כניעתה של חברון

ארמון יפה?

"נהדר.עין לא ראתה דוגמתו ליופי," מצטעפות עיניו של איש-שיחנו. יש משהו משכנע בהוד והדר, יותר מאלף דיבורים. יצאו לקראתו המלך, ראש הממשלה ושר הארמון. נכנסו לאולם הגדול וישבו. "המלך ואני" – מספר ג' עברי – ישבנו יחד על ספה אחת. כבוד המלך רצה לדעת על כיבושה של חברון. אמר: איך נכנס הצבא הישראלי לחברון – סיפרתי לו."

האם המלך לא ידע? האם לא נפגשתם מאז תחילת השלטון הישראלי?

"מאז מלחמת ששת הימים, זו הפעם הראשונה שאני נפגש עם המלך. הוא רצה לשמוע מפי סיפור כניעתה של חברון, ואני סיפרתי לו, איך בא לביתי המפקד היהודי, אלוף עופר היה שמו, איך בא ואמר: באתי לחברון, להרוס את הבית על ראשך. נהרוס את כל העיר, נשרוף- רק את המסגד נשאיר!"

"אמרתי למפקד" מספר השייח כי סיפר למלך "אמרתי לו: גורל ישראל נתון עתה בידיך. במעשה שלך תראו אם אתם מדינה בחבר האומות, או אתם כנופיה של פורעים. בידיך הגורל, איש צעיר."

"אמר המפקד: מה אתה רוצה? מה אתה מציע?"

"ישראל היא אחת המדינות החשובות בעולם. היא אינה יכולה להתנהג כשודד-דרכים ורוצח-ילדים" סיפר ג'עברי, כי סיפר למלך, שאמר למפקד שנכנס לחברון. "אני ידעתי, שאתם מבקשים לנקום נקמה רבת שנים על פרעות עשרים ותשע. אני יודע, שאתם רוצים לערוף את ראשי, לחתוך את גופי חתיכות חתיכות, ולזרוק אותו לכלבים. ידי נקיות. לא עשיתי דבר רע. אני מרגיש חף פמשע. בגלל זה לא ברחתי ולא אברח.

"חתמנו על הסכם כניעה. חברון ניצלה! הצבא כיבד את ההסכם. אף שערה לא נפלה מראשו של איש חברון. כאב לי לשמוע, שהמפקד עופר נהרג. בין ירושלים ליריחו נפל. היה איש גדול."

ג'עברי מעיד על עצמו, שלעולם לא ישכח איך נכנע ואיך קם מעמו המפקד באותה פגישה, כשהצבא עומד בחוץ והעיר מכונסת בבתים פנימה, אחוזת אימת מוות. בחדר הזה, שבו אנו יושבים עתה, כעבור עשר שנים, ומדברים דברי נועם, פירפר גורלה של חברון, ואולי אף עתיד שתי האומות, היהודית והערבית. הם שתו קפה. רק קפה. כמובן שלא סעדו את לבם. וג'עברי זוכר איך קם המפקד, איש צעיר וגיבור-חיל, קם ונד בראשו. 

"מוזר," אמר עופר, "באתי עם פקודה להרוס את העיר, לא להשאיר אבן על אבן, להרוג אותך ואת המשפחה," אומר ג'עברי כי אמר המפקד, "ואני לא יודע איך עשית את זה, שבמקום זאת אנו לוחצים ידיים..."

געברי: "הציל את חברון"

את כל הדברים הללו סיפר למלך חוסיין, והמלך הקשיב, ובשתיקתו כמו אישר את צעדו של השייח, כמו טפח על שכמו, על שהציל את העיר מחורבן. הציל את חברון. עתה מובן מדוע בא להמשיך בפועלו, יש לו לכך גם זכות היסטורית.

תיכננו היטב את ביקורו של ג'עברי בירדן: העמידו לרשותו את האגף המלכותי ופמליית מלווים, תיכננו תכנית פגישות, שנועדה להימשך שישה שבועות. אך ג'עברי חזר אחרי תשעה-עשר יום של עבודה מפרכת, שלא היתה נעדרת משתאות ושמחות וכבוד שזוכים לו רק מלכים.

הפגישה הראשונה עם המלך ארכה יותר משעה. אחרי כן נפגשו שוב ושוב, וכל פעם התארכו והלכו הפגישות ונהפכו לכעין ישיבות, - מספר ג'עברי ומוכיח בתצלומים. הוא נפגש עם יורש-העצר, אחי המלך, נערכו לכבודו ארוחות צהריים וארוחות ערב, שהשתתפו בהן 1,500 איש, והכל על כבש ממולא, לא קוקטייל על רגל אחת. המלך נתן פקודה לשכן אותו באגף המלכותי, כאמור, כל האגף עמד לרשותו. המלך והעם הירדני קיבלו אותו בכבוד-מלכים, כיאות לבן טוב, הזוכר שהשייח ג'עברי היה אחד משלושת העוצרים שפעלו בשמו בשעה שהמלך היה עדיין קטין...

זוהי "שעה של זהב"

ועם כל היחס החם שזכה לו מידי המלך, לא היה זה ביקור פרטי. הם הגיעו למסקנות ולהצעות מגובשות, והוא חזר איתן כשליח של רצון טוב. "לא הבאתי מירדן מתנות, לא שטיחים, לא אוטומובילים, לא כסף, לא משי, לא סיגריות. רק קצת תמונות ובשורת שלום. שעה של זהב היא לנו, לישראל ולירדן, ואיתן לכל ארצות ערב – לכרות שלום של אמת."

באיזה מחיר?

בלי מחיר. חזרה לאמת. "המלך ואני תומכים בהצעה, בכל ארצות ערב מסכימים לה." הוא מביא הצעה מוגדרת מאת המלך והיא: הגדה – לירדן; הגולן – לסוריה; סיני – למצרים. בתמורה – יחסי שלום מלאים. כולל החלפת נציגויות, מסחר חופשי, חילופי ידע, טוריסטיקה. הגיע הזמן, שארצות המזרח התיכון יעסקו בעניינים הפנימיים שלהן, יעסקו בפיתוח ארצותיהן, בדאגה לאזרח בחינוך, תרבות ובריאות. העולם הערבי הבין זאת היטב, ומצרים הוכיחה. נקווה, שגם ישראל תבין זאת...

ומה ביחס לירושלים?

הוא לא דיבר עם המלך על ירושלים. מחזירים את הגדה, וירושלים היא בתוך הגדה... ההנחה היא, כי המקומות הקדושים ליהודים יישארו בידי הישראלים, ואילו המקומות הקדושים למוסלמים ולנוצרים יהיו בידי הירדנים...

והמקומות הקדושים לכל הדתות?

"נשב לשולחן ונגיע להסדר... המלך בעצמו אמר."

השייח ג'עברי, אתה בעצמך יודע, שירושלים אינה עומדת למיקוח. בתנאים כאלה, כל הצעת השלום שלך כאילו לא היתה. היהודים לעולם לא יוותרו על ירושלים.

"אבל אפשר לשבת לשולחן ולדבר. הרבה דברים מסתדרים ליד השולחן..." – הוא אומר, ומצייר על המפה המרוקמת הקטנה, הפרוסה על השולחן, את מפת ירושלים העתיקה. הנה שער יפו, הכותל המערבי, והר ציון – חלקה של ישראל. השאר לירדן. חלק אולי בדגל משותף – צריך להתחיל לדבר...

ומה ביחס לבית לחם, קבר רחל, מערת המכפלה? יהודים לא יוכלו ללכת למקומות המקודשים להם?

מי שיושב – יושב"

"כשיהיה שלום מלא, כל האיזור יהיה פתוח. לא סוגרים גבולות. צריך יהיה רק תעודת-זהות. גם עכשיו צריך תעודת זהות, נכון?

איך אתם עם אנשי קרית ארבע?

"היה שחור, יעני, עכשיו יותר טוב."

ומה יהיה על אנשי קרית ארבע בבוא השלום, לפי הצעתך?

"ומה יהיה על הערבים היושבים בישראל?" – משיב השייח. – "מי שיושב יושב, לא נהרוס עליו את ביתו."

עם כל הכבוד שאני רוחשת לך ולמעמדך בירדן, האם אתה חושב, שהחזרת הגדה לירדן תפתור את הבעיה הפלשתינית?

"שמעי" – מניח השייח את ידו על כתפי, כאומר: על ראשי. – "הניחו את הישות הפלשתינית לנו... החזירו את השטחים לארצות שמהן נלקחו ושהשטחים שייכים להן. החזירו את סיני למצרים, את הגולן – לסוריה, את הגדה לירדן. אחרי כן יעשו בחירות בגדה, אם הגדה תרצה בכך, והגדה תחליט על גורלה. העם היושב בגדה יחליט על גורלו, אחרים לא יחליטו בשבילו. בעיני – מוסיף השייח ג'עברי – כל מי שמחזיק בפספורט ירדני – הוא ירדני. וכל אנשי הגדה מחזיקים בפספורטים ירדנים. לא החזירו אותם עד היום הזה.

"ועד היום הזה רואה המלך חוסיין את הגדה כחלק מירדן ואת אנשיה כאזרחים שווים לכל דבר. הנה, ראי את הפספורט שלי" – אומר השייח ומציג אותו לפני. פספורט אדום, דיפלומטי, ובו תמונת השייח ואשתו, אם ילדיו, גברת ביתו, שהוא מדבר איתה בנועם והיא חוברת לנו לשולחן לסעודה. סעודה, המדגישה נוסף להכנסת האורחים המסורתית של בית מוסלמי טוב, גם את החשיבות שהשייח מייחס לאינטרוויו ל"מעריב" ולכתבת, שעל כן יושבת עמנו העזר-כנגדו זה חמישים וחמש שנים. "על הכל נדבר אחרי כן, אחרי הסעודה ברשותכם."

לו ידעו על הפגישה מראש, לולא סודרה ברגע האחרון, - אומרת האישה – היתה מספיקה להכין כבש-מאחשי... אבל אין אנו מוצאים עצמנו מקופחים. מיני סלטים ומיני בשר ומיני ירקות ממולאים ומיני לבן וגבינות. והכל בשקט בשקט. במין רוחב לב ורוחב זמן, כאילו עמד הזמן על עמדו וכל העולם עמו, ואין לאן להיחפז...

ילדים קטנים חוזרים מבית הספר. ניגשים לסבא ונושקים לו והוא מלטף ראשים צעירים של נכדים ונינים. גם הם נכנסים הביתה בשקט בשקט, לא מביאים איתם המולת הרחוב. נשמע רק קולו של הגשם.

השייח כותב זיכרונותיו

במה הוא עוסק, השייח, מאז לא נבחר לראשות העיר? – שואלים בזהירות בזהירות.

"יש הרבה עניינים לעסוק בהם. העיר נשארת עיר וצרכים לה הרבה, גם אם לא נבחרים להיות ראשה..." אבל אמת, יש לו יותר פנאי לעניינים שלו. וביניהם – לכתוב ספר. השייח כותב את זיכרונותיו. יום יום בא מזכיר והוא מכתיב לו. מן הזיכרון? גם מן הזיכרון. דבר לא נשמט מזיכרונו, - מעיד על עצמו השייח הצעיר, בן שמונים. ראשו ער כמו תמיד, כמו בימי נעוריו. אבל יש לו גם רישומים, רשם יומנים בקיצור. הוא ישמח אם יתרגמו את הספר לעברית. חושב שימצאו בו עניין.

אולי היית רוצה, נכבדי, לספר על ועידת יריחו. אני חושבת, שהוועידה הזו נשכחה ומעט יודעים עליה, גם הישראלים וגם הצעירים שלכם. מה היה, למה קראתם לה?

"כשהבריטים יצאו מכל הארץ, מן הנגב ומבית ג'וברין ומן המשולש ומצפת, עכו, חיפה – פחדנו, שכל הארץ תיפול בידי הישראלים. פחדנו גם מן הכנופיות, שיותר מאשר הרגו ביהודים,הרגו בנו. עשרת אלפים איש אישה וילד נהרגו בפרעות. אולי יותר. עשינו אסיפה ביריחו, ושם החליטו לפנות למלך עבדאללה, שיקח את מה שנשאר מפלשתין, תחת הכתר שלו. נחתם הסכם ונבחרו מבין תושבי הגדה נציגים לפרלמנט, שבמשך הזמן נהיו לחלק אינטגרלי של ירדן. המלך חוסיין כיבד את החלטות ועידת יריחו, והחלטות רבאט לא ביטלו אותה..."

כשאני מציגה שאלה מובילה: - במה עדיפה נציגות של אש"ף, שאף פעם למעשה לא נבחרה, כי מעולם לא התקיימו בחירות בגדה, המונה כמיליון וחצי איש, על נציגות של חבר פרלמנט ירדני? – ממלא השייח פיו מים. אבל הוא חוזר ומזכיר, שאיש מן הגדה לא החזיר את הפספורט שלו עד היום הזה, וכי עד היום הזה תומכת ירדן באנשי הגדה, כבאזרחים מלאים, תומכת במועצות המקומיות, ממשיכה לשלם משכורות, דואגת לחינוך, קונה את התוצרת של הגדה. "עמאן לא רחצה ידיה מן האחריות לבניה היושבים בגדה" – אומר השייח.

ובכל זאת, מהי יהיה על אש"ף?

"הניחו את הדאגה לנו, העם יגיד את רצונו. העם יחליט!" – חוזר השייח על דבריו בתוקף.

אתה, שחיית תחת השלטון העות'מני, השלטון הבריטי, השלטון הירדני ועכשיו הישראלי, אתה, שייח ג'עברי שהציל את חברון מחורבן, שחיית הרבה חיים ונתברכת באריכות ימים – מה דעתך עלינו? על המשטר שלנו, על הדרך בה נהגנו במיעוט הערבי היושב בתוכנו?

השייח מקשיב. ואינו משיב.

במי היית בוחר, לו ניתנה לך זכות בחירה בישראל? באיזו מפלגה היית תומך?"

השייח מקשיב. ואינו משיב.

אחרי כן כמו חוזר מטיול ארוך אל השולחן שלנו, מקיף אותנו במבטו: "מי אני שאבוא ואביע דעה. אין לי דעה, ואולי אסור לי להביע דעה. דבר אחד רק אומר – שלא טוב המריבות ביניכם. לא טוב בחוץ, שם יודעים הכל, ולא טוב בפנים. את המריבות בתוך הבית ינצל צד שלישי. תבוא לשלטון מפלגה קיצונית, שתגרור אתם, אותנו, את כולם תגרור למלחמה. ובמלחמה אין ניצחון. רק הרס.

"זו שעה גדולה לעם ישראל, למדינת ישראל. שעה גדולה לערבים. אפשר להביא לפריחה בינינו, שעוד לא היתה בהיסטוריה, אסור להחמיצה. כי שעה נוטה לחלוף..."