15.7.77
איזה רגש נפלא להיות רבים
היו רגעים בעת טקס הפתיחה של "המכביה", שצבטו בגרוני ושמו לו מחנק. הבטתי בפני הסובבים אותי בבית ועל המסך, וגם הם ניסו להחזיק "פאסון", אלא שדמעות מלחלחות עיניים הסגירו אותם. איזה רגש נפלא הוא להיות רבים. לדעת שזרועותינו חובקות עולם. לדעת שאנחנו יפים, ישרי-גו, רענני-פנים – צעירים לנצח.
הסתכל בעצמך. אתה בכל נער ובכל נערה, בכל ברזילאי, צרפתי, בלגי, שווייצי, אמריקני, קנדי. אתה בכל אלה המדברים בשבעים לשון אך לבם הולם בקצב אחד איתך, ושר את התקווה שלך-שלו.
מגרש האצטדיון האולימפי הוא ראי גדול שבו משתקף עם ישראל, שבו הוא מביט בבואתו-הוא ומרים כוס לחייו הפלאיים, לנצח ישראל.
פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם – מילות השיר הנפלא שוב הלמו בי. כמו בעת מלחמה, שיהודים מכל העולם נזעקים לעמוד שכם אחד איתנו. כמו במיבצע יונתן – כאשר ידה של ארץ ישראל ארוכה דיה להגן על כל יהודי באשר הוא שם. כמו עכשיו, באחדות הגדולה הזו של יופי, בשמחה הגדולה הזו של יחדיו מכל פזורות ישראל של העולם החופשי. להיות יחד, לשחק יחד, לשיר יחד, לזעוק יחד מול שמים וארץ, מול עולם אוהב ועולם עוין – אנחנו כאן!
ומכו לשלוח תזכורת לאחור, לעולם שהיה ואיננו, לעמים אדירים כובשי עולם, שטילטלו אותנו בעולם, שרדו והתנכלו לנו, שרשמו דפי אש בדברי הימים שלנו.
אנחנו כאן – ואיפה אתם?!
שהצטערתי מאוד על שלא ראיתי בין האורחים הנכבדים במכביה העשירית כל מיני נשיאים וראשי ממשלה. היתה לי הרגשה, שלו ישב זה וזה וההוא על הטריבונה, בין נכבדינו, ופרחי עם ישראל מכל העולם עוברים לפניהם בסך ומצדיעים, אולי גם בעיניהם היתה מצטברת אותה לחלוחית, היה נוצר אותו מחנק בגרון; היו תופסים שראש ממשלת ישראל הוא ראש עם ישראל. לא נציג ממשלה בת חודשיים הוא, ולא נציג מדינה בת שלושים הוא, אלא נציג עם נצחי שתחילתו בפרקי בראשית...
*
ואחרי כל הדברים האלה מה עוד ניתן לחשוב, מה עוד ניתן לכתוב? המכביה מתפצלת, התחרויות מתפזרות לאיצטדיונים ולמוקדים שונים, והיום-יום חוזר לרחובותינו ולבתינו. עניינים של יום יום מוחקים שוב, ואולי מצפינים בכספת שמורה לימים גדולים את הרגשת הגדולה והגאווה.
בעיתונים אנחנו קוראים על תוצאות משחקים ותחרויות, רואים תצלומים, שוכחים שהכל יהודים, ויודעים שאורוגואי ניצחה או הפסידה, שהדנים נראים אחרים מהשוודים, שלשווייצים פרצופים של ארץ בלי תמורות, של ארץ הכספות של העולם כולו, ומפקפקים אם אנחנו באמת ובתמים רוצים ליהפך ל"כספת" של ההון היהודי בעולם...
מי שיש לו פנאי צופה בטלוויזיה. אבל שוב אינה מרתקת. מתעמלים, שוחים, משחקים טניס. אז מה?!
ובכל זאת, אם רוצה הקהילה או לא, הספורטאים מייצגים את בניה. והמכביה היא כמו מפקד, כמו בא עם ישראל להתפקד. לענות במקהלה גדולה לקריאה:
"מי אנחנו?"
"ישראל!"
"מי כולנו?"
"ישראל!" אנחנו כאן. לנצח.
גבולות גאוגרפיים
הלכנו לראות את אחינו במחנות השונים שבהם שוכנו. הלכנו בשמחה ובסקרנות ל"כפרים האולימפיים" ובגעגועים לעמך-ישראל. לא מצאנו את האווירה שקיווינו לה, את האווירה האולימפית הבינלאומית – אפילו כולנו יהודים. משום שאין מקום גדול דיו בארצנו הקטנה לאכלס שלושת אלפים משתתפי מכביה. כמובן, פיצלו אותה מחנות מחנות. ומכאן שאחת ממטרות המכביה, של היחדיו, של פגישת נוער יהודי מכל העולם, בינו לבינו – קופח. המשלחות חולקו לפי ארצות המוצא. מלון רמת אביב ל"אמריקנים"; כפר המכביה ל"דרום אמריקנים" ולקנדים, וכך הלאה. אין לזלזל בפגישת הספורטאים מכל ארץ וארץ, אולם ההפרדה גם מהנוער והספורטאים הישראלים מציירת מפת עולם עם גבולות גיאורפיים ומחמיצה הזדמנות נדירה לקירוב לבבות
*
"ואולי זה נחוץ," אומרת לי אם שחיינית שבאה למכביה עם בעלה ושני ילדיה, וכולם מתחרים. "אולי אחרת לא היתה יכולה להתקיים תחרות לשמה. ככלות הכל המכביה היא אולימפיאדת ספורט אפילו היא רק של העולם היהודי. מעניין" היא אומרת "רק פה, בישראל, אני שוכחת שאני יהודיה ומתחרה כקנדית..."
"היהודים הם עולם... ראית?" אומר בעלה "הברזילאים נראים ברזילאים, האנגלים – אנגלים לכל דבר, ההודים – מי היה אומר שהם יהודים?"
"אולי תשתו משהו" מציע האיש, וכבר קורא למלצר, וכבר מוסיף לו קריצת עין "ותביא גם עוגות, אחמד..."
ששת אלפים יהודים נשארו בהודו, כך אומרים. רק ששת אלפים. "ויש גם קהילות קטנות יותר" – אומר אדם שמצטרף אלינו. הוא מצרפת ומדבר רק צרפתית. הוא אומר שכואב לו לראות את המשלחת הגרמנית. כואב לו לראות במיוחד את היורדים ובני היורדים מישראל.
מה טעם לארץ בלי יהודים
מישהו אומר, שכל מכביה משאירה בארץ כ-20 אחוזים ממשתתפיה. ועוד – שאולי טוב כי יורדים נמצאים בתפוצות. יורד נשאר ישראלי! תמיד יחפש קשר, יהיה חבר במועדון, יצטרף למשלחת... שלולא ירדו ישראלים מסוימים מעצמם אולי היה צריך לדאוג שירדו. יש הבדל בין שליח במשכורת של עם ישראל ובין אדם שנהיה אחד משלהם, שתורם ביחד. שאולי אסור בתכלית האיסור אפילו לרצות שכל עם ישראל יעלה ארצה ישראל. שאנחנו עוד לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. שאנחנו צריכים יהודים בעלי השפעה בכל ארץ וארץ, כולל אפילו ארצות ערב; שהעולם עוד לא יכול להרשות לעצמו לוותר על תרומתו של היהודי באשר הוא שם. מה טעם למדינה בלי יהודים?!
ועוד שיחות מעין אלו. ועוד מחשבות מעין אלו. ובינתיים נפגשים הנערים והנערות, הצעירים והצעירות, המבוגרים והמבוגרות, על מגרשי המשחקים, בחדרי ההלבשה, ליד המקלחות, בריצה, בשחייה, על שפת הים... ולמרות בתי המלון והאכסניות השונות, מבט עין – וקשר עין, ונפגשים "אחרי שעות העבודה", ובאין שפה משותפת מדברים בידיים וברגליים ובעברית שאובה לעתים משירים. וכולם יודעים לשיר. לפחות "התקווה".
אמרתי שיש להצטער על שהפרידו בין המשלחות, גם מחוסר בררה. אך נדמה לי שלפחות יכלו לדאוג לכך שהספורטאים הישראלים יפוזרו בין המחנות השונים, כיוון שככלות הכל ישראל היא המארחת, ומכאן שהספורטאים הם הישראלים המארחים. נדמה לי שמשום שלא עשו מאמץ לעשות זאת הוחמצה הזדמנות של פז.
ולא רק שלא שוכנו הישראלים עם באי המשלחות האחרים, אלא נדמה לי שמעט מאוד דאגו ליצור פגישות כאלו במסגרת חופשית.
בביקורי בכפר המכביה, נאלצתי להתווכח שעה ארוכה עם השוער שלא התיר לי להיכנס. הוא דרש ממני היתר כניסה שאיני יודעת היכן ניתן להשיגו. כמוני עמדו ישראלים רבים, בני נוער שרצו לפגוש בבני נוער אחרים, מבוגרים שרצו ולחטוף שיחה, כאלה שטענו שקרוביהם נמצאים בפנים. לשוא. השעה תשע בערב, והמחנה סגור ואיש לא יכנס.
*
"למה? אסור להיכנס?"
"ככה."
"אני רוצה לדבר עם מישהו ממונה."
"אין."
"עיתונות!"
"לא מעניין. כרטיס כניסה יש?"
"למה זה ככה?"
"גברת, מה את שואלת אותי. אני רק שומר. הוראות בטיחות. למה אינך מבינה. רוצה שיהיה פה מינכן?"
"אני נראית כחבלנית?"
מכאן לכאן בא איזה ממונה. הראיתי לו תעודותי. פקד להשאיר את התעודות והרשה להיכנס בליווי צמוד של שרירים. מצאנו מישהו במשרד. אמר בסדר. חזר אתי וצעק:
"עאבד, תן לה להיכנס..."