14.4.61
רחבת-הבריכה מלאה "רוחצים". רק היום פתחו אותה וכבר סגרו עליה בגדי-ים ססגונים, גווים יפים, ורגליים חשופות וארוכות, אשר "מתו" להפגין רעננותן.
שושנה רעדה. המים דיגדגו את כפות רגליה בלשונות של כפור. רגע עמדה לשוב אל השולחן וליהנות משמש האביב כיתר ה"רוחצים"; משנהו, עמדה על המקפצה – חת ושתיים – ידיים קדימה – הופ! ו"בראבו" קולני של המסתכלים ברך את פגישת האוהבים. שושנה אהבה את המים – המים אהבו אותה.
יפים החיים, הידד! צחקה והפקירה גופה הגמיש לצינת המים הלוטפים. היא רצתה לקרוא לרמי, בנה בן השש-עשרה, אך זה עמד על סף הבריכה והרעיד בכתפיו הצרות-הילדותיות ושב אל השולחן הכללי. וכיוון שהבריכה היתה כולה לרשותה, אחז בה בולמוס שחייה, שכמותו לא ידעה כבר שנים.
בעקבותיה זינק למים גבר חסון. שושנה צללה ואף הוא צלל ורק שני המעגלים שעם פני המים – השתובבו ועגו.
מקץ דקות ספורות לא היה עוד ספק בלבה. עיניו דבקו בעורפה, בידיה, ברגליה... היא חשה במבטן התוקפני, הדביק משהו – וחשבה על מדוזות שנטפלות לשחיינים בים סתווי, בדיוק כך צרב המבט – אלא – אלא שהיה בו משהו נעים.
"חצוף נחמד – חשבה – מה הוא נטפל אלי?" – ידעה שצריך לכעוס ולא כעסה ותנועותיה קיבלו יותר גמישות והשניים שיחקו כמו ב"תופסת" – היא בורחת והוא דולק אחריה בריחוק מה – והמעגלים רבים בעקבותיהם ולפניהם כמו מחשבות חצופות.
"אני עוקב אחריך כל הזמן" – אמר לה לפתע.
"המ... המ..."
"סלחי לי, אבל פשוט איני יכול לגרוע את מבטי ממך. את שחיינית נפלאה. האם את שחיינית מקצועית?"
"מה פתאום!"
"חבל" – אמר לה – "בכל ארץ אחרת היו מגלים אותך. פשוט חבל לא לנצל כשרון כזה."
"באמת" – אמרה – "תודה על המחמאה" – אמרה ופנתה אל המדרגות. הוא הלך בעקבותיה וביקש לעזור לה בעליה.
"אולי את רוצה במגבת שלי, היא כאן, על הכיסא הסמוך."
"זה כבר יותר מדי!" – חשבה בכעס והגמישה שבעתיים.
"מותר לי להזמין אותך לשתות משהו?"
"לא, תודה. אני נמצאת בחברה."
"ובכן, ברשותך, אצטרף אליך. ברצוני לשכנע אותך להצטרף לקבוצה שלנו. ראי, אנו רוצים לארגן קבות שחיינים לבאלט תת-מימי ו..."
איזה תרוץ נאה...
כאשר עמדו השניים ליד שולחנה – והיא עמדה להציגו לפני בעלה, הבן, והידידים, עלה סומק עמוק בלחיה. בעלה הדוקטור יכעס – ובצדק, הוא קנאי כזה, הוא לא יוכל להבין שפשוט, איך להגיד, שפשוט – היא אפילו לא ידעה את שמו...
"גדעון!" – קפץ רמי מכיסאו – "מה אתה עושה כאן?"
"אתם מכירים?" – שאלה שושנה בקול קטן."
מה זאת אומרת מכירים? – הלא הוא בן-כיתתי!"