29.9.74
מחשבון נפש אדם למקום – לחשבון נפש בין עם למקום
על החומות, בבתי הכנסת, ליד הכותל, ברחובות ובדרכים, בכל מקום שנחו העיניים – מצאת חיילים חמושים.
יום כיפורים בצל הרובה הדרוך.
חג החגים, היום הנורא בימים נוראי-ההוד, לבש בשנת 1974, גלימה של שכול. ומחשבון נפש בין אדם למקום – לחשבון נפש בין עם למקום.
דומה, לא היתה עוד השתתפות כל כך גדולה של ישראלים בתפילות ונהורה כזו לבתי הכנסת. ולא רק בירושלים, בכל הארץ. כל הארץ שותקה – ורק הקולות הבוקעים מבתי הכנסת, וציוץ הציפורים, ובכי תינוק – העידו כי לא נוטשה. בודדים היו האנשים שנראו ברחובות הערים ובדרכים – אלא אם כן היו בדרכם לבית הכנסת או ממנו.
רק בירושלים, בירת ישראל, נהגו החיים כהרגלם. המסעדות והחנויות היו פתוחות, המכוניות התרוצצו על הכבישים, תורים ארוכים הזדנבו ליד תחנות האוטובוסים העמוסים. בתי הקולנוע היו פתוחים, קבאב ושישליק ושאר מעדני המזרח נותנים ריחם.
בשערי העיר העתיקה יושבים הכפריים עם סלים מלאים תאנים, ענבים, מלונים, תפוחים, תמרים צהובים. ריח פלאפל מיטגן וריח מאפה טרי – עומדים באוויר. והרדיו משתולל במוזיקה ערבית מסתלסלת.
ובכל המולת השוק הזו צועדים יהודים, בעיר שחוברה יחדיו, לבתי הכנסת שלהם שנשארו - - - בגלות. גרוע מן הגלות – כי שם, בגולה, איכשהו מכבדים הלא יהודים את הזר היושב בתוכם. החג מורגש יותר ברחובות ניו יורק מאשר בירושלים המאוחדת...
אפילו אדם שאינו מסורתי, צר לו לראות משפחות-משפחות בלבוש החג, שהצום ויום חשבון-הנפש מוסיפים לדמותם נופך של הדר והילת-כבוד, צר לו לראות אנשים-אחים שמקרוב באו, ושחרפו נפשם לעלות למדינת היהודים ועושים במדינתם את חגם הראשון הולכים לבית התפילה דרך שוק חיים מתנכר ועוין.
תאמרו: מי אמר להם ללכת למזרח ירושלים דווקא?
ואיך ניתן אחרת?! הלא גרים הם בשכונות החדשות, שמעבר לעיר המזרחית: ברמת אשכול, בגבעה הצרפתית, בנווה יעקב...
אבל עוד יותר כואב לראות יהודי חרד, בבגדי הלובן ובנעלי הבית – עושה את דרכו בהמולת השוק, מקפץ בין שלוליות הרפש – אל הכותל. אל בית מקדשו שחרב.
*
סובלנות היא סמל לגדלות לב וכיבוד הזולת. אבל היא חייבת להיות דו-צדדית – אחרת היא מוחלת על כבודך אתה. סובלנות חייבת להתחשב ברגשותיו של האדם בישראל במידה שווה אם הוא יהודי ואם אינו בן דתנו. להעיב את חגו של יהודי – במדינת היהודים – בידי ממשלה יהודית, אינה סובלנות. ואם בני העם היושבים בינינו אינם מבינים זאת מעצמם, ואינם משביתים את מלאכתם ואת הסחר-מכר שלהם, כמו בניו יורק, למשל, לא היה בזה משום אסון ופגיעה, לו הוכרז ביום הכיפורים – יום שבתון כללי.