10.10.75
בית קטן במרכזה של שכונת בורוכוב, הפנינה של גבעתיים, שאינה אלא פרבר של תל אביב. ובכן, אותו אזור יוקרה של היום, היה פעם מעוז האינטליגציה של ארץ-ישראל העובדת. בבתים הקטנים אדומי הגגות שרו שירי מולדת כחולים ושירי אינטרנציונל אדומים, שירי עבודה ועמל והסתדרות, עוד כשזו האחרונה היתה בעריסה.
כך יודע לספר מר אליעזר גרינולד, בעל בית (וילה) בשכונת בורוכוב המורחבת, ורטט עובר על פניו, ארבעים-חמישים שנה של להיות אחר. הוא קרא לנו לגולל לפנינו את העוול שעושה המדינה לאנשים קטנים כמותו שהגיעו לפרישה כדי שנהיה לו ולשכמותו לפה, ופתח לפנינו צוהר לחייו של זוג פנסיונרים עם פרינציפים, החיים לפי כל כללי העמל והחיסכון שהמדינה היתה רוצה כי כולנו נחייה לפיהם. ואם ימשיכו בשיטה זו יגיעו להיות נתמכי סעד, או חוסים בצל בניהם, באגף הטפילים של הקיבוץ-ההורים, ליתר דיוק – האימהות הזקנות שבאו מן העיר...
לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבחין שאיש שיחנו הוא "אגוז קשה", או ליתר דיוק אינדיווידואליסטן ואחד שאינו אוהב שדורכים לו על יבלות. בתוך השכונה הפועלית, ובתוך האווירה הפועלית של אותם הימים שהלמה את מעמדו, כאדם המתפרנס רק מיגיע כפיו – לא מצא גרינולד את מקומו, נשאר נאמן למעמד הבינוני, ליזמה הפרטית הקטנה, להיות המעביד של עצמו מרבית שנות חייו.
מר גרינולד היה "הכבשה השחורה" בשכונה האדומה של החולצות הכחולות. הוא לא היה חבר ההסתדרות, ולא חבר בקופת חולים הכללית – הוא התעקש להישאר סתם יהודי קטן, פרטי, בארץ ישראל...
ולא טוב היות האדם לבדו...
לא טוב, כי בקנאותו הרבה לפרטיות, קינא ודאי לא פעם בכוחה של אחדות פועלית על סיסמאותיה ומוסדותיה, על כוחה, על המילה "אנחנו" – לפחות כך כאדם מן החוץ...
ככל שרבו השנים, התרחב הפער וכנראה התרחבו הספיקות. אך עד היום הזה נשאר מר גרינולד ולא חבר גרינולד. והוא שייך לקופת חולים מאוחדת (שעולה הרבה) ואין לו שום פנסיה זולת קצבת זיקנה של הביטוח הלאומי (וזה מעט!) וויכוח סוער ועקרוני עם הממסד: הוא מסרב להיות מקרה סעד.
וכי מי מעוניין להפוך אזרח מכובד ובעל בעמיו למקרה סעד?
"מה זאת אומרת מי? השיטה. משטר המיסוי המכוון לכך!" מתקומם מארחנו וידו יורדת בתוקף אל השולחן, נזכרת שהיא מצויה בביתה, מתיישבת בדעתה ויורדת אל המפה הבוהקת בניקיונה וגיהוצה, בנחת בנחת. אשתו הישישה מביאה בצעדים קטנים מעט כיבוד מפרי הגן, ואילו המארח, מבחר יינות משובחים מן ה"מרתפים" שלו. מן "היקב הפרטי" שלו. יין אשכוליות, ויין גויאבות, ויין שזיפים, ורימונים, וסתם ענבים. בקבוקים המתפארים בעשר, חמש-עשר שנות חיים.
תחנת גפנו ותחת תאנתו?
אל היין והתירוש עוד נשוב, אך ראשית מקבלים סיור בגינה. מגרש של חמש מאות וחמישים מטר ועליו בית בן שלושה חדרים צנועים, גבוהי תקרה וצהובי רצפה מפוספסת, עם טעם של פעם. מסויד וצבוע כמו צעצוע. וגן שהוא שיר הלל לעובד אדמה חרוץ. יש עצי אבוקדו שלושה וקלימנטינה וגויאבה עתיקת יומין, ושזיף שמלאו שנותיו והוא גווע לדאבון הלב. מה לא עשה לו גרינולד ולשווא. פרי לא יתן עוד, אך גרינולד גם לא יעקור אותו. יקלטר סביבו, ישקה, יפתח גומות אוויר, ימשוח גזעו במשפת-עץ, יעמוד בו ויביט, אולי אפילו יאמר לו דברים אחדים מלב אל לב, כפי שנהוג בין חברים בערוב ימיהם.
כן, כל עץ בגינתם של הגרינולדים, מטֻפל ומפונק וכל שעל אדמה ממלא את יעודו עד תום. מה לא תמצאו בגינתו של גרינולד. כל פרח וכל פרי וירק. כל פיסת אדמה צרה ביותר, מעובדת מזובלת ושתולה. "דשא איני שותל. יש מעט אדמה. חבל עלייה..." אומר מר גרינולד והשומע מתחיל לצרף את כל שטיחי הדשאים, ולחשב את ההפסד הלאומי באדמה טובה, במים יקרי המציאות, לו נשתלו על כל החלקות הללו, עצי פרי וירק ופרחים...
שלושה ארבע יבולים מצליח אליעזר גרינולד בן השבעים וחמש, להוציא מחלקה בת חמש מאות וחמישים מטר, פחות שטח הבית. את כל תצרוכת הפרי והירק לביתו, ועוד מחלק לידידים ושכנים ולבנים כמובן, מכין יינות, ועושה ריבות. אלא שבשנה האחרונה פסקה הפעילות האחרונה. הסוכר יקר מדי. לא כפי יכולתו.
והבית - - - קומתו של גרינולד כמו צומחת לגובה שעה שהוא מביט בו. מביט בו מן החצר אל הרחוב. מביט מן הצד. מביט מן הרחוב מקום שם עוברים אנשים ומתקנאים ביושבים בבית הקטן הלבן, איש תחת גפנו ותחת תאנתו...
"אני הייתי המהנדס של הבית הזה, הקבלן, הבנאי, הרצף, האינסטלטור, החשמלאי... את הבלוקים עשיתי כאן בחצר. ברזל קניתי בשמונה וחצי מיל הקילוגרם. מלט קניתי בתפזורת בנמל חיפה – ועכשיו רוצים שאני אעזוב את הבית הזה?"
"מי דורש ממך שתעזוב את ביתך. מי יכול לנשל אותך מנחלתך?"
חשבון הוצאותיו והכנסותיו של פנסיונר
גרינולד מוציא תיק עב כרס ובו תעודות וחשבונות, שטרי קניה ותשלומי-מס, מאז עלותו ארצה בשנת 1925, שעה שנשאר חייב לסוכנות היהודית בארץ-ישראל 47 גרוש (וזה היה הרבה!) והיה משתכר 35 אגורות לשבוע, וגם זה היה הרבה אם כי לא מספיק כדי צלחת מרק כל יום, וקנה מגרש בן דונם ומאתיים מטר בשישים לירות, בתשלומים כמובן, ותשלום ראשון עשר לירות, שגם הוא נלקח בהלוואה בתמורה לשישים אגורות ריבית לשנה...
מגרש כזה, כאשר קנו, חסכו ממש לחם מן הפה כדי לשלמו. קנה מגרש, נשא אישה, הקים משפחה, הוליד שני בנים, והם כיום חברי קיבוץ והורים לבנים מגודלים, שרופים לקיבוץ ואינם מתעניינים בעסקים ובירושות לעתיד, כך שמכאן לא תבוא לו הישועה לגרינולד בבעיה הגדולה שלו.
והבעיה הגדולה: יום אחד מקבל גרינולד את אחד מאותם הפתקים הנוראים, המחולקים למשבצות וריבועים, והוא יושב ולומד אותו ואינו מבין. נוטל זכוכית מגדלת נוסף לזוג המשקפיים שהוא מרכיב ובודק ובודק בין האותיות והמספרים הזעירים והוא מגלה שממשלת ישראל מעריכה את ביתו ונחלתו בסך שלוש מאות אלף לירות.
נעם לו הדבר מאוד, שכך מעריכים את רכושו, שהוא כולו מעשי ידיו להתפאר. והיה אפילו גאה מאוד. אבל גם כואב מאוד. כי מהערכה זו משתמע שמר גרינולד חייב במס רכוש של 1,200 ל"י בשנה, נוסף למסים האחרים שהוא משלם, כלומר – מאה לירות בחודש הם מסים בעבור ישיבה בביתו, שבנה אותו במו ידיו, שאת אדמתו העביר לקרן הקיימת (אם כי לא מרצונו) כפי שנרשמה כל האדמה של שכונת בורוכוב הפועלית. הוא יודע שלעת עתה "מתחשבים" בו ותובעים ממנו רק חלק מאותן 100 לירות, אך מי יערוב לו שההפרש אינו מצטבר, שמחר לא יעלו את החלק החייב בתשלום, וכבר הוא יודע שבשנה הבאה יעריכו מחדש, יעלו את החלק החייב בתשלום ומניין יקח פנסיונר שהכנסתו אינה משתנה, והוצאותיו הולכות וגדלות..
לכן ישב גרינולד לילה ועוד לילה ועוד לילה, כשכולם כבר שכבו לישון, ואחרוני האורות כבו בשכונה, ישב גרינולד ורשם בקפדנות את הוצאותיו של זוג פנסיונרים. ושעה שישב ורשם והעריך ובדק, היה לו צר שצריך לרדת לקטנוניות כזו, לזכור כמה עולה שקיות לאשפה ונייר טואלט וחפיסת סבון. שאי-אפשר יותר לטפל בשיניים כראוי, כי מחירי הפרוטזות עלו כל כך, וצריך לעשות "טיפול זמני" שהרי כבר לא כדאי להשקיע... שזקן קשה לו להתכופף, ופתאום הוא נתון לחסדיה של פדיקוריסטית, שתרחיק יבלות! אחרת אי-אפשר להלך... שלמרות הגיל השיער יפה ושופע, אך אפנת הצעירים אינה לרוחו, וצריך ללכת לספר ולהסתפר, ולעתים צריכה לעשות זאת גם האישה, שקשישה היא, אך בכל זאת רוצה להיראות מכובד בחג, בחתונה, כאשר באים הנכדים...
ישב וחישב ולא יצא לו. תמה היה לדעת מניין הוא לוקח את העודף. שהרי ההכנסה שלו קבועה, וההוצאות גם הן כמעט קבועות בפריטיהן, אך עולות במחירן. אז עמד עם עצמו על המקח וכל פריט בחשבון הבא, נבדק ונשקל ונצטמצם למינימום:
הלך לטעון טענותיו במשרדים של המסים, אמרו לו: אינך יכול להרשות לעצמך לגור בביתך - מכור אותו. מכור אותו בן אדם. מאמינים לך שאיש כמוך אינו יכול להרשות לעצמו לגור בבית ששוויו שלוש מאות אלף. אמת. עם זאת הממשלה אינה יכולה לוותר לאדם המרשה לעצמו לגור בבית יקר כזה, על המסים המגיעים ממנו.
צרכי המדינה רבים, אומרים לו במשרדי המסים, אומרים לו ברדיו, בטלוויזיה, כתוב בעיתונים. וגרינולד יודע זאת בעצמו. יודע שיש צבא וביטחון, שיש עליה, שיש תעשייה וכורח השעה הוא יצוא. שצריך להגביר את הייצור ולצמצם את הצריכה. שצריך לחנך דור צעיר, וזקוקים לגימנסיות ולאוניברסיטאות, שיש בתי חולים, שחייבים להקטין את הפער העדתי, שזוגות צעירים זקוקים לדירות כדי להקים משפחות ולהוליד ילדים, שעכשיו לא יהיה נפט. שצריך להקים קו ביצורים חדש עם הנסיגה בסיני, עם הסכם ההפרדה בצפון – אם יהיה כזה... הוא יודע שיש אלמנות והורים שכולים, ואיפה שהוא הוא אומר אל לבו, גרינולד, אל תחטא בלשונך. אנשים אחרים במקומך נתנו למדינה הזו הרבה יותר ממך, נתנו יותר מאשר את עצמם, את בניהם נתנו ואת בני-בניהם...
אך עם זאת מה טעם לכל הנתינה הזו, אם אדם בישראל, שעמל ועשה וניצל עצמו עד כלות, ובנה לו בית אי-שם במרחק השנים, אי-שם בחולות, אם אדם שהיה חלוץ בארץ מדבר שהיתה ליישוב פורח, אינו יכול להרשות לעצמו להישאר בשקט ובשלווה על נחלתו...
אולי מבחינה מסחרית זה נכון ונבון לקום ולמכור את הבית, לעבור לדירה שכורה, למסור את הכסף לבנק, ולחיות על דמי הריבית. לו ולאשתו יהיה הרבה כסף כל חודש. יוכלו אפילו לקחת עוזרת הביתה, יוכלו לנסוע במונית כאשר יתחשק להם. יוכלו להרחיב את חיי התרבות והבידור שלהם, וללכת לפעמים לקולנוע, לשבת בבית קפה, לראות תיאטרון, לקנות ספרים (דברים שאינם כלולים כלל בסדר יומם כבר שנים...). לפי תפיסת העולם שלנו עכשיו המבוססת על היגיון של כלכלה רצופה של פרופסורים – זה נכון מאוד, ונבון מאוד. אבל כדי לעשות מהפכות כאלה צריך יזמה, כוח צריך להיות חכם מסחר, צריך להיות צעיר, וצריך לאהוב את המותרות. ואילו גרינולד כבר זקן ונוסף לזאת אוהב את חלקתו אליה הוא קם בחמש בבוקר, יותר מכל בידור. קחו ממנו את הבית, ולקחת ממנו את החיים. עיקרו את האדם הזה מחלקתו. וכאילו עקרתם עץ משרשיו, בערוב ימיו.
כמו השזיף הזה הנטוע בגנו, שימיו עלי אדמות קבועים וקצובים. הגיע לגיל עשרים וחמש וכבר אין מה לדבר על זריקות חיים. הוא גווע אט ובכבוד במקום שראה פריחה והניב פירות. משנות הפריחה והתנובה של השזיף, נשאר יין טוב, מיוחד במינו, עז ועדין כאחד בבקבוקים ערוכים ב"יקב" של גרינולד, אשר במחסן שעם הגדר האחורית. תעודה לזכותו להוציא את ימיו עלי אדמות, בגומתו. למר גרינולד יש אותן זכויות כמו לשזיף אותו נטע בחצרו. אולי זה נבון ביחס לאדם צעיר – לייעץ לו לעשות כך וכך: לעבור מנחלתו ולחפש לו דירה שכורה, זמנית. אבל מה יעשה הזקן והוא מחפש מעט קביעות בעולם מתפשט ונשמט מתחת לרגליו. כלכלית זה נכון. אבל מבחינה מוסרית זה אינו נכון. זה זועק לשמים. ונשמט מתחת לרגליו עם הימים החולפים. הוא זקוק לנופים הישנים, לשכנים משכבר הימים שהזדקנו ביחד עמו... מה יעשה בזמנו הפנוי, כשלא תהיה לו החלקה להפוך בה ולהפוך בה כי הכל בה, לגדל עליה מאה ואחד מינים ומיני מינים, לשחק כאוות נפשו בתיקון ושיפוץ הבית שהוא תמיד זקוק לתיקון, לעשות יין מעודף הפרי, יין גויאבות, אשכוליות וקלמנטינות, יין שזיפים, יין ענבים, ורימונים...
כלכלה ומוסר
מר גרינולד, כאמור, הוא אגוז קשה, והוא הכריז מלחמה. הוא לא יזוז מביתו, לא ימכור אותו, ואגב, ביתו לא שווה שלוש מאות אלף – הוא שווה מיליון. שני מיליון. עשרה מיליון. בכלל אי-אפשר להעריכו בכסף, כי הוא שווה את זהב חייו. הוא ילחם לקבל את הזכויות שיש לדייר מוגן. הוא ישמח לתת למדינה את המגיע לה, כפי שתמיד נתן, ויקבל ממנה כפי שמגיע לו.
הלך לשטוח את טענותיו לפני הפקיד של ביטוח לאומי. בין השאר היה לו דין ודברים עם קופת חולים הכללית שמיאנה להחזיר לו דמי אישפוז, אף כי הוא חבר בה כבר עשרים וחמש שנים, וביקש לקבל עזרה משפטית, כפי שמגיעה לפנסיונרים.
ישב אותו פקיד ובדק את הכנסותיו של גרינולד ואמר: שמע. למה לך כל אלה. מלא טפסים. יש לך הכנסה של מקרה סוציאלי. אתה זכאי לסעד. אתה מקרה סעד.
לעולם לא. אמרתי לפקיד הזה. כל ימי עמלתי כדי להגיע לזיקנה מכובדת. כדי לא להיות למעמסה ולא להיזקק לאחרים חלילה. אל תדרוש המדינה ממני מה שלא מגיע לה ואני ושכמותי, פנסיונרים ולא פנסיונרים, לא נצטרך להשפיל עצמנו לדרגה של פושטי יד. משהו רקוב מאוד בכל השיטה הזו המסמיכה את כולם אל שולחנה של הממשלה, ליהנות מדמי חלוקה - אם זאת גמלה, קיצבה, תשלום – תקראו לזה איך שתקראו...
אז גרינולד הכריז מלחמה – אבל מה ביחס לכל הגרינולדים האחרים, הכהנים, וכל הפיינזליברים, והקזמנים, והזקים, והגולדברגים, והשרעבים – שהעריכו להם את בתיהם כך עד שאין הם זכאים או כדאיים לגור בהם?
והיושב מאחורי שולחן הכתיבה, במשרדי המיסוי, ימדוד אותם בעין אלכסונית, יביט עליהם כהיבט על משתמט מס, על גביר שיושב על קופה של זהב ואינו משלם למדינה המגינה עליו בעבור הזכות הזו. כאילו לא היו היושבים בבתים האלה, בוני ומגיני המדינה, כאילו לא היו בני הארץ הזו אלא נוכרים שבאו לחיות על משמניה. אינך יכול לשלם לפי הערכתנו – אינך זכאי לשבת. מכור את הבית לקבלן, בן אדם, שלם למדינה מס העברה, לקרן הקיימת את חלקה, שלם לעירייה, שלם מס שבח שיצורף למס הכנסה, ואחרי כל התשלומים האלה אולי יישאר לך גם מעט כסף. ייטלו מהם את הנחת של ישיבה תחת גפנו ותחת תאנתו, ויושיבו שם את הראויים, שיש להם לשלם את המס. את העשירים מקרוב, ואת הזכאים האחרים כמו זוגות צעירים, עולים חדשים, ותיקים מטעם...
זה יהיה נחמד, זה יהיה צודק מאוד – לבקש בעדינות מן הוותיקים שיואילו לקום וללכת ולעשות להם חשבון כלכלי כברכת דרך.