4.11.77
היינו בגליל. יום ששי בשבוע בגליל העליון. הולכים לערוך ביקור בואדי חמם. אותו ישוב וילות של בדווי הביצות, שכניהם של אנשי מגדל שעליהם סיפרנו זה לא כבר. לספר מהצד הבדווי.
משם לרמה, ומשם לואדי סלאמי, משם למחצבות שליד כרמיאל... מכאן לכאן השעה כבר ארבע. עד שמגיעים למסעדה היפה שבדרך כבר כמעט חמש. שותים קפה קטן. שוקעים ביום היפה ובקפה הריחני ובסלטים המופיעים בצלחות קטנות ומכסים את השולחן. ועוד אנו שקועים ב"תמיכת הלב" הזו – ושניים מופיעים בדלת. איש ואשתו סעורי מראה. אהאלן. ומה אתם עושים כאן. נו – שואלים בחפזה כדי להגיע לשאלה העיקרית – איך מרגישים במהפך הזה. איך מרגישים בארץ ישראל של הדולרים? כמה דולרים יש לכם?
מה, מה, מו? מי יש לו דולרים?
אנשים חיים בארץ-ישראל ולא שומעים חדשות כל שעה? לא שמעתם שהסירו את הפיקוח על מטבע זר. שכל אדם רשאי לקנות דולרים, להוציא דולרים, להחזיק מטבע חוץ, לייבא לעצמו מה שהוא רוצה, להחזיק אותו בחו"ל – ואדוז.
חמש-עשרה לירות דולר, יה חביבי. בבת אחת רוקנו אותי. אתה רואה אותי יושב פה – עני. אדם שהפסיד ביום אחד מחצית מכל כספו. ובנזין קנית?
ולכמה זמן יכול להספיק בנזין?
פשיטת רגל לתחנות – אומר האיש (הוא אחד ממנהלי חברות הדלק). במחיר כזה אנשים יפסיקו לנסוע, אני אומר לך. במתח הרווחים הקטן, בלי שניתן לתת אשראי בתנאי ההלוואות הנהוגים אצלנו – הענף פושט את הרגל. זה מה שאני רואה... כבישים ריקים. נחזור לחמורים.
בעל המסעדה מתקרב אלינו. כמה – הוא אומר – כמה הדולר?
15 לירות, קבעו כשער התחלתי. הכל לפי היצע וביקוש. חופשי. ועוד יעלה.
זו היתה ההתחלה. אך אחרי כן, בבית מארחי בעיר הקודש צפת – השתנתה התמונה לחלוטין. מארחי הם אנשי עסקים בקנה מידה גדול. שידאג רואה החשבון, אומר ראש המשפחה. יתאזן במאזן. אולי זה טוב. זה בוודאי טוב. נמאס לחיות בשקר.
כל הכבוד לממשלה הזו – אומר ידיד שבא לבקר. היום נגמר שלטון מפא"י!
אבא, למה שלא יבטלו את הלירה ודי?
שבת 29 באוקטובר
יורדים לשיט בכנרת. הצעירים יודעים שהעיקר בחיים הם החיים. לא שער המטבע. לא כלכלה חופשית.
מה אתה אומר לספורט כזה – אומר עוזי – אולי נקפוץ לירושלים המזרחית. שם מחליפים בשער הישן. נעשה קצת כסף.
מניין תקח לירות?
אם תשמע ממני, אז הטריק הזה אינו מוצא חן בעיני. ורבינוביץ צודק. זהו הימור על כל הקופה.
מה אתה רוצה, הוא היה חבר בממשלת אימפוטנטים, ועכשיו ממשלה עם ביצים, כמו שאומרים.
עוד תתגעגע לממשלה הקודמת. זו עם הזבנג וגמרנו. קודם מביאה את הלירה להיות שישה סנט, להיות צמודה כמעט לאפס, ועכשיו יעשו אותו הקונץ לדולר. חביבי, אמריקה תתן לנו בעיטה, אז לא נשכח אותה.
הערב מביא אותנו בחזרה לתל-אביב. אך את שעות בין הערביים עדיין עושים בין שדות יזרעאל, המגלה את עצמו מן הכותנה. חבילות חבילות לבנות, גדולות, כעין שיכונים לבנים פזורים בשדות, מכוסים בניילונים. קצרה עונת הקטיף. הגשם עומד באוויר. אט אט נכנסים לעיר, שריאותיה מורעלות בזיהום. טורים ארוכים של מכוניות. פקק עד הרצליה – ומחיר הבנזין הרקיע שחקים.
יום ראשון 30 באוקטובר
שעה שבע בבוקר. טלפון. זה אני, לאה. העוזרת שלך. אז אני כבר לא העוזרת שלך. מצלצלת להגיד שלא אבוא. לא כדאי. להגיד לך את האמת, אז אצלך דירה ישנה. צריך לרחוץ חלונות, השואב אבק לא כל כך טוב, ובכלל – הדירה גדולה ואני כבר לא עובדת בלירות. עשרים וחמש לירות שעה לא כדאי. אני מורידה את המחיר. שתי דולר לשעה פלוס חמש עשרה לירות הוצאות נסיעה. ככה זה אצלי, אם תרצי אותי בחזרה. נורא מצטערת, כי את דווקא בן אדם. אפשר לדבר אתך. תהיי בריאה. מה זה שני דולר? באמריקה משלמים גם חמישה.
תגיד – איטריות מתקלקלות?
אוכלים ארוחת בוקר בלי לחמניה. אי-אפשר היה להידחק לסופר. מה ששם הלך! הכל הלך. כל הקומפוטים, כל הביסקוויטים, כל השוקולדים, הגבינות, הפילה, גם הלחם הישן. עמדה שם אשה אחת וצעקה – שמע, כמה זמן מחזיקות איטריות?
קוראים את העתון בידיים מהססות. ההסתדרות נערכת לתגובה חריפה.
בעבודה נראים האנשים כמו קצת שתויים. ליתר דיוק, כמו אחרי לילה של שתיה מוגזמת. בשעה עשר בבוקר כבר אין עם מי לדבר. החדרים ריקים. רצו עם הרעיות לקניות. להרוויח את ארבעת האחוזים של מס ערך מוסף. לתפוס את המחירים בטרם עליה. זה כבר לא קניות חיסכון. זה כבר בזבוז, האזארד. טירוף. בעלי השכל שבסוחרים מוציאים את כל המלאי הישן. בתדיראן מכרו ביום אחד יותר מזגני אוויר מאשר בכל העונה. מה עוד מסוגל לקנות עם ישראל למוד הפיחותים ופשיטות הקניות? איפה יאחסן את בזבוזי הבטחת ערכה של הלירה?
אסיפת ועד הבית נערכת בערב, אך מסיימים אותה חיש. רוצים לראות טלוויזיה. מה עוד? מה יהיה מחר? ולא שמים לב, שגם הוועד קפץ על הסוס ודורש תוספת. שומעים בחצי אוזן. ממשלה פקחית – אומרים. איזה מיבצע. איזה תכנון. איזו העזה. אני בעד התכנית הכלכלית הזו.
יום שני 31 באוקטובר
יום ראשון בלי פיקוח על המטבע. בבנקים השונים ששאלנו חזרו והודיעו שאין שום פעולות בהולות. הציבור מגיב בצורה חיובית. כמו בדרך כלל. קניה על-ידי יבואנים, מכירה על-ידי יצואנים.
ליד הכספת
גם במרתפי הבנקים תנועה מעטה. קצת יותר מכרגיל, אבל נורמלי בהחלט. הרבה פחות מאשר בפיחותים הזוחלים – אומרים המשגיחים על סייפים קצת באכזבה. לא נעים לשבת תמיד מתחת לפני האדמה, במרתף, בעת הפיכה טוטאלית כזו, ולא להרגיש את זרם הקהל. לא להיות מבוקש. הפעם פותחים את דלתות הסייפ לא באותה התגנבות. פותחים, מונים את הדולרים. מחייכים אליהם. מוציאים מעט, הולכים לבנק ברגשות מעורבים. חכמים יעצו להשקיע במניות, בצמודים. כדאי להחליף – אומרת אשה. מחר יירד השער.
מחליפים כדי לקנות עוד משהו. שואלים את הבת מה היא צריכה. פתאום נעשתה ציונית; היא לא צריכה שום דבר. שום דבר! את שומעת.
נעליים?
לא צריכה. יש.
מגפיים?
יש.
נקנה לך תכנית חיסכון.
תוכנית חיסכון? טוב. הממשלה מעונינת. תקני, מתי אתם הזקנים תלמדו פעם לעשות מה שהממשלה מבקשת? צריך להבין שהתכנית להבראת המשק היא גם טובה לאזרח. שאנחנו כולנו בצד אחד של המתרס.
הכנסת תדון ותאשר. מס ערך מוסף הועלה לשנים עשר אחוז. הכנסת סוערת לפני אולם מליאה ריק. במזנון שמח. אווירת חג. טפיחות על שכם. שהחיינו. היום נכנסנו לעידן חדש. יישר כוח. עם כמה לירות תפס אותך הפיחות הזה? למי יש לירות?...
המערך ארוך אף. במסדרונות הם אומרים שזו שעתם הגדולה. העם יביע אי אמון לממשלה. תהיה פה מהפכה. לא יסכימו נעלה על באריקדות. איזו התעוררות שכבר מזמן לא ידעו אותה – במזנון.
בפעם הראשונה בהיסטוריה עולה מדיום אל דוכן הנואמים. נאום הבתולין של פלאטו-שרון – אני אומרת לשכני ביציע העתונאים.
והאחרים שדיברו כאן לא נאמו תחת השפעת היפנוזה? הוא הראשון שמצהיר על כך...
אורות דולקים בלילה
סוכני הנסיעות באים ביצוג רציני למזנון. הענף מתמוטט – הם טוענים. מי משוגע לקנות כרטיסים יקרים בישראל כשהוא יכול להזמין לעצמו כרטיסים במטבע חוץ בדואר מחו"ל?
אור בוקע מחלונות חנויות המזון הגדולות. אנשי האוצר פשטו על הסופרמרקטים והשופרסלים, ומעדכנים שם את הקופות מורידים את מס הקניה – מוסיפים את מס הערך המוסף, הקופאיות מתקינות טבלאות חדשות. העיניים נעצמות מעייפות. היום כדי להיות מכולתניק – צריך להיות בעל תואר אקדמי.
אצטבאות ריקות. מנהל החנות רוצה לכבד את עובדי האוצר במשהו – ואין במה. נוטל חפיסת שוקולד שנשארה לפליטה. מסתבר שמישהו כבר בדק אותה: איכשהו בבלאגאן היה לו החוש להבחין בתולעים.
כמו ארבה – אומר מנהל החנות.
גם אתם אשמים – אומר איש האוצר. למה לא סיפקתם עוד סחורה? הרי יש לכם מחסנים. מדוע צריכים רק אתם לצאת מכל העסק הזה מורווחים? אפילו לא יהיה לציבור כלום מזה, תהיה לפחות הסאטיספקציה שלא עשיתם את כל הכסף בעצמכם.
סחורה מגיעה מן המחסנים. יושבים ומדפיסים את המחירים החדשים בחותמת, יש כבר שיטה –
יום שלישי 1 בנובמבר
האיש שלנו בבנק אינו מצליח להרים את עיניו מן השולחן. מתייעצים אתו כיצד להשקיע לאור המצב החדש, מה להזמין עם חידוש הבורסה. התחילו עוד אתמול, הטרידו אותו כמעט כל הלילה בבית, וממשיכים מאז הבוקר. הוא מנוזל. יצא מן המיטה עם חצי שפעת. פניו נפולות. עובד מעל הראש.
להגיד לך את האמת. אצלי זה לא כסף. נהיים אפאטיים. אין קשר בין כסף לעושר. היה פה לקוח שנראה כמו מקבץ נדבות. חי רק על ביטוח לאומי, והוא הלקוח העשיר ביותר שלי. והיום הביא מאה אלף דולר להמיר בלירות ולהשקיע בתכניות חיסכון. זקן בן שבעים – וערירי...
בבנק שני סיפר המנהל בלב נשבר, שביום שישי לפני הצהריים המיר חמשת אלפים דולר. חמישים וארבע אלף לירות. הפסד של עשרים ואחד אלף לירות. מרגיש כאידיוט. תמיד חש במשהו. איכשהו יודעים. והפעם...
בכל הבנקים משבחים את תגובת הקהל. קרה משהו לקהל שלנו: יותר מתוחכם. יותר שקול. ונותן יותר אמון בממשלה. עובדה. מבכר להשקיע בתוכניות חיסכון בלירות – מאשר לברוח לדולר. זוהי הבעת אמון. בטיח הבעת אמון, לו האמינו, היו מחזיקים לירות ולא מצמידים...
לחתן-כלה ירוק בעיניים
אצל פרג' חונות שתי מכוניות לפני ארמון הצילום שלו. שתי מכוניות מקושטות בסרטים ובפרחים. בפנים שני זוגות מנציחים את מעמד החתן-והכלה. מכונית שאולה, פרחים שאולים, שמלת חופה שאולה, חליפת חתן שאולה – צלם אותנטי. קיבלו הרבה מעטפות. במקום המחאות – דולרים ירוקים. ירוק לכולם בעיניים.
לא בשלושת אלפים שמונה מאות, כפי שהיה כתוב באחד העתונים. מוגזם. מוגזם מאוד. היא קנתה לפני חדשיים, באלף שמונה מאות, ועם מס ערך מוסף – אלפיים. עכשיו היא רואה אותן המגפיים בשמונה מאות. אמנם תוצרת הארץ, אבל כמעט-כמעט אותו דבר. קונים עוד זוג בשביל להקטין את הנזק. עכשיו יוצא שזוג עלה אלף חמש מאות. כמו במניות: לוקחים את הממוצע.
בערב באים אורחים – והיא מפגינה את המגפיים. כולם מתפעלים. עתונאי אחד נאנח. פעם – הוא אומר – בשלטון המנדטורי, היו אלף ל"י הופכים אדם לקפיטליסט. היום לא מספיקים לזוג מגפיים בממוצע.
רוצים להתעשר? שואלת מורה גבוהה שעיניה גדולות.
רוצים.
אז תקנו מהר מניות נפט. הבן שלי ראה. במו עיניו. הוא קצין בצבא. לא מספרים, כי רוצים שאנשים ישקיעו בתכניות חיסכון.
תיירות בלי כסף
גם אני רוצה להתעשר – צוחק התייר שהמורה הביאה עמה. מגלים לו את הסוד. הוא אומר שמחר בבוקר הוא הולך וקונה. עכשיו תייר, תושב זר, כל מי שרוצה יכול לקנות ולסחור ולא שואלים שאלות. ואגב, הוא כבר התעשר – הוא שוב צוחק.
בקיצור – הגיע הנה לפני שבועיים. אינו יודע למה, אבל לקח אצל מכרים הלוואות. לא החליט איך ימיר את כספו בבנק ואם בלילינבלום. ההבדל היה כל כך קטן, שלא כדאי היה להתבזות – והחליט לחכות. נו, טוב. ביום שני הלך לבנק, והמיר את הדולרים שלו. אלפיים דולר המיר. יוצא שיתאכסן בארץ חינם אין כסף. מהרווח. ואת הנותר ישקיע בנפט. למה לא? הוא תמיד אהב לבוא לישראל; עכשיו גם יהי כדאי לבוא הנה...
חוטפים מבט לטלוויזיה. מהמשכורת שלי אני אצטרך ללכת לגנוב. איפה שהוא ישנה הרגשה שהמצלמה מצלמת שוב ושוב אותם הפרצופים. כמו שהיה בימי פרץ, בימים הרחוקים ההם שהיה מלך. באשדוד הסתובבו אנשים, שמחים להתבטל. המשכורת הרי שולמה. דיברו, אכלו פלאפל, רק היתה עין המצלמה עליהם – מיד הרימו אגרופים וזעקו...
גם ביום ג' הזכור לטוב זה נסענו לאשדוד. עד שהגענו הודיעו פועלי הנמל שהם אינם שובתים. לא הם. איפה היתה ההסתדרות קודם, שהפקירה אותם? עכשיו מפקירים הם את ההתסדרות. הם לא ימשיכו בהרס הנמל, בכריתת הענף שעליו הם יושבים, בלאו הכי הולכות כבר כל האוניות כמעט לחיפה, ואין עבודה...
באשדוד המסעדות מלאות. גברים יושבים ואוכלים ונהנים.
אין מה להתאונן. נחיה ונראה. יושבים חקלאים מן המשקים. היה יבול טוב של אבטיחים. יש יבול טוב של מלפפונים. ברוך השם כל יום. פלוני הספיק לקנות מכונית אמריקנית גדולה. רווח נקי של מאתיים אלף לירות, כמו שאת רואה אותו.
יום רביעי 2 בנובמבר
ביטלו את מס-ערך-מוסף על כרטיסי נסיעה. זאת אומרת – יש עם מי לדבר. אינם פוחדים לתקן – אומר החשמלאי שמסרנו לו טייפ לתיקון. עשרים ושתים וחצי לירות כולל מס ערך מוסף – הוא אומר וקורץ בעינו.
החנות במהפכה, כרגיל. היא קטנה, ואין בה אביזרים חדשים. תודה לאל, אומר חשמלאינו. אני לא מתרושש, אני לא מתעשר. אני חי.
הוא רוצה לדעת מה יש בחבילות ששכנתי הביאה עמה לחנותו. היא מספרת את סיפור המגפיים מאמש. מוציאה ומראה לכולם.
רמזו לי שכדאי לקנות נפט – אומרת אני.
מה – עומדים להעלות את מחירו? בעצם לא איכפת לי – אני מחממת בחשמל.
לא. לא נפט לבית. להשקיע. לקנות מניות.
מניות לא מחממות אותי – משיבה האשה.
ניהול עסקים ברבע אחוז
בפסאז' ערכו שולחן גדול, באמצע הפסאז' שהוא כעין מדרכה. ערכו שולחנות, העלו בירה, גם כוסית עראק וגם קוקה קולה.
כשנמצאים במקום, אפשר לתת רמז, מסביר מי שיודע. אצבע למעלה – לקנות. למטה – למכור. עכשיו אי-אפשר להסתובב בתוך אולם הבורסה ולא ביציע האורחים. אבל כשנמצאים במקום אפשר להחזיק את האצבע על הדופק. אנשים מכרו את עסקיהם, התפטרו מעבודתם – ויושבים פה כל היום וכל יום בשעות העבודה. עובדים בשביל עצמם ומייצגים אחרים.
באנו לשמור על הכסף שלנו – זועק בעל שרירים גדולים במיוחד. שלא יעשו זבל מן החסכונות שלנו, שלא יעשו. מבלבלים את הראש לבן אדם. כבר הבן אדם לא יודע במה להשקיע. איזה ביטחון יש, כשכל אחד יוכל לקנות דולרים? איזה ביטחון יש בלי העדפה... מבינה? כמו סהרורים. ככה זה. את באה הנה להשקיע. אני מוכן לתת עצה. אף אחד לא יתן לך טובה משלי. אני בקיא גדול. תני לי לנהל לך את העסקים – ותצאי מורווחת כמו אף פעם. למה את לא מבינה, שהבנקים מייעצים מה שכדאי להם? למה את לא מבינה? רק בן-אדם כמוני יתן לך עצה כנה מה לעשות. לא לוקח הרבה – רבע אחוז. אז יש על מה לדבר...
רבע אחוז אם לא תרוויחי. אם תרוויחי – חצי אחוז. אז מה את מסכנת?
למעלה – במשרדי הבורסה עצמה – מתכוננים לשביתה. הפקידים והפקידות צמודים לטלפונים. יד אחת מחזיקה בשפופרת, יד שניה רושמת הזמנות, מכירות, קניות, עבודה קדחתנית.
ומחר – שובתים.
"לא אני. למה אני חייב לשבות? אני בעד התכנית הכלכלית הזו. איך אשבות נגד עצמי, נגד ההגיון שלי?"
מכאן לכאן מסתבר שרוב העובדים בעד הרפורמה בכלכלה. מישהו נואם שם שנשבר לו כבר ממרות ההסתדרות, לא היא מפרנסת אותו. לא היא דואגת למשק. אין זה ענינה. אינו מרגיש מקופח, ולא ביקש את התערבותה.
אבל הוועד החליט.
במקרה כזה צריך לקרוא לאסיפה כללית ולהצבעה. על פי הרוב יוחלט. אפילו לא על פי הרוב. זוהי שאלה מצפונית. זוהי חבלה. כאילו אמרו לו לשבות בשירות מילואים פעיל. לא הוא. מכאן לכאן מחליטים על עצומה. הרוב נגד.
לא ישבתו. זהו.
ואם נשבות, אז זה יהיה באונס. משום שלא נעים לפרוש מן הציבור. כמו להרוס את האיגוד. נגד הרצון אשבות – בבושת פנים!
טקסי בבקשה
שביתות – רוצים לראות שביתה. נסענו לבני ברק. לא רציני. נסענו לרמלה – יותר פיקניק משביתה, אסיפת מחאה. לא הצלחתי לראות כלום.
גם אני לא – אומר נהג המונית המסיע אותנו. אני מסתובב בכל האזור הזה, ולא ראיתי שום דבר רציני שניתן לקרוא לו שביתת מחאה. רק בטלוויזיה ראיתי. לא רציני. ואני אומר לך, שהעם הזה עומד מאחורי הממשלה זו. יותר נכון – נמאס לו מן הקודמת, נמאס לו.
עכשיו – מי שלא יעבוד – לא איכפת לי שלא יהיה לו לחם. אם הוא בריא שיעבוד. אם הוא חולה – ניתן לו. אבל רק לחולים, מבינה? הממשלה עושה לנו ניתוח קיסרי. מוכרחים. זה כואב, אבל יצא מזה משהו.
אז איך אתה חושב שהמדיניות החדש תמריץ את הייצור?
מה אני, כלכלן? אבל שמעתי את ההסבר, ואני מבין שזה טוב. בחזרה להיגיון היהודי של אלפיים שנה – כמו שאמר פרופסור מילטון פרידמן.
מחר יהיה היום הגדול
במטה הפעולה של ההסתדרות. הוועד הפועל שקט. גם "מרי הפועלים" לא הצליח לעורר אותו מתרדמת המרה השחורה. בקומה השניה, ליד חדרו של גדעון בן ישראל, מתרכזת פעולת המטה. "אנחנו לא מכוונים, זוהי תנועה של העם העמל. העם זועם".
אולי אתה יכול לומר לי איפה? אני רוצה להיות עד ראיה. מה שראיתי עד עכשיו – זה ויכוחים בינם לבינם. ושביתה מתוך אונס... פוליטי.
גדעון בן ישראל אינו מקבל את דברי: עובדה. בירושלים מרכז את פעולת ההתנגדות דווקא נציג הליכוד. הוא הרוח החיה. מחר הכל יושבת. לא מצדנו. מצד העובדים עצמם. הבנקים ישבתו. אם לא ישבתו כל הבנקים – מתלבטים מה יהיה על בנק הפועלים. מזה הרי שייך הבנק לחברת העובדים, בנק של ההסתדרות ומקבל את מרות ההסתדרות. אך מזה – בנק בין הבנקים. בנק רווחי ומצוין. הוא אינו יכול לעשות שבת לעצמו. אינו יכול להיות סטף ורטהיימר שמוסיף לעובדיו. עובדה. הושעה מהתאחדות התעשיינים.
אתם מתנגדים לתוספת שכר לעובדים?!
בחדרי מטה הפעולה – מת, כאמור. מישהו הבטיח לי שמחר יהיה יומה הגדול של ההסתדרות. שביתות בכל הארץ.
מישהו נכנס בהתרגשות. הצליח לשכנע את ועד עובדי התעשיה האווירית. את האזרחים עובדי צה"ל. בקופת חולים שביתה מלאה. שרותים דחופים הובטחו. מחר יהיה שמח.
הרכבות ישבתו. "אגד" ישבות. כולם ישבתו. וכמו שאמרתי גם הבנקים. מעצמם. ולא צריך להתרשם מן העובדה שאמרו שלא ישבתו. יש שם פרובוקטורים.
היצואן הפסיד 12 מיליון
בקיצור – התכנית הזו של הממשלה מתאימה לטורקיה. לא למדינה מתקדמת. אנחנו נתנגד לה בכל תוקף וכשהעם יבין מה עשו לו – הוא יתעורר ויפעל. זה לא יעבור בשקט.
פתאום קיבלנו הזמנה לארוחה נוסח הימים הטובים אחרי מלחמת ששת הימים. מארחנו איש עסקים גדול. יצואן גדול בדולרים. טוב לו, והוא רוצה שגם לאחרים יהיה טוב ושמח.
אין לה טעם – אומר מלונאי. אם אין העדפות אז מה ההנאה? אם כולם שווים, אז איפה התמריץ? אם אין הגבלות, אז מה יודעים מה לעשות? פעם, כששלחתי עובד לקנות ציוד או משהו בחו"ל – נתתי לו ארבע מאות וחמישים דולר, אחר כך שבע מאות – לפי ההגבלה. כמה אתן לו עכשיו? איפה יהיה הגבול?
מכאן לכאן הסתברה גם הסיבה למסיבה? מארחנו העשיר הפסיד בתרגיל השער השווה ובעליית ערך הדולר – נהיה צנועים – איזה שנים עשר מיליון לירות. אם לא יעשו מעשה, ולא יתנו תמריצים ליצרני יצוא, ואם לא ישחררו את פועלי הייצור ואת המפעלים ממס הכנסה – נצטרך להתקפל. זו כעין מסיבת סיום – אם מפסידים שנים עשר מיליון, אז מה זה ארוחה לידידים.
לא הכל נלקח בחשבון. נשבע לכם. הרפורמה הזו אינה טובה ליצואנים. היא הרס לייצור.
בלי התרגשות. זו ממשלה גמישה. תיווכח שכך – ימצאו דרך. כמו שביטלו את מס הערך מוסף על כרטיסי טיסה. ימצאו דרך. אולי יעשו הקלות מיוחדות במס הכנסה לפועלי הייצור וליצרנים. יש להם ראש פתוח...
נחיה ונראה.
יום חמישי 3 בנובמבר
קמים בשעה חמש בבוקר לקרוא עתון ולשמוע חדשות כדי לסיים את יומן השבוע של המהפך.
"הארץ" מודיע על שביתה כללית בבנקים. גם הבורסה תשבות. בשעה שבע מודיע הרדיו בקול חגיגי מה קורה במדינה המושבתת. גם עתונות הערב יוצאת בכותרות זהות. ובכן הצליחו. העובדים נכנעו למטה הפעולה. העובד נכנע לוועד. ארץ-ישראל העובדת, המאוגדת, עוד לא אבדה.
בשעה שמונה ושלושים נפתחו כל הבנקים. בשעה תשע נפתחה הבורסה. העסקים כרגיל. – בנק הפועלים – המבצר האחרון של חברת העובדים, הכוח האדיר בבנקאות – הוא קודם כל בנק. צריך לדאוג למניותיו. ללקוחותיו. לא בדיוק מכשיר בידי הוועד הפועל של ההתסדרות הכללית בארץ-ישראל. כנראה ידע הבנק הזה לבטים קשים. אבל אין זו שביתה של בנק, אלא שביתה של העובדים, ולהם הדעה. המרכז בשדרות רוטשילד נפתח כרגיל. שמונה סניפים אחרים בתל-אביב גם הם. בחיפה – שביתה חלקית. בירושלים – כל הסניפים פתוחים.
אבל הבורסה אינה עובדת – מתנחמים בהנהלת בנק הפועלים. עובדת – אומרים אנחנו. ברגע זה שוחחנו איתם, ונציג שלכם פעיל שם מאוד בהזמנות, במכירות...
אבל בקופת חולים שביתה כללית. החולים חוזרים כלעומת שבאו. עומדים בפינות הרחוב, כואבים. פה לא מרוויחים, בקופת חולים – אז למה לפתוח? הזדמנות לשבות.
לא אמת – אומרת קבוצת רופאים. בכוח סגרו. אנחנו מוכנים לחזור לעבודה בכל רגע. אנחנו בשביל המדיניות הכלכלית החדשה. מה נגיד – למה אנחנו שובתים? איננו מחריבי המדינה.
רופא בודק את חוליו על ספסל בגינה הסמוכה. חולה ההסתדרות. חולה מאוד. ואין רופא לה...
אבל הלירה הישראלית מבריאה.