18.8.61
"לא, דוקטור. התרופות לא הועילו" – אמרה האישה זקנה וישבה מול הרופא הצעיר – "לא תוכל לתת לי דבר אחר? איזה זריקה או משהו?..."
תמיד אותה משאלה. הנשים כולן מבקשות "זריקה", או "משהו". זקנות וצעירות, יפות ומכוערות, היינו הך.
"מה, למשל?" שאל הרופא בחיוך טוב, השמור עמו לפציינטים סימפטיים. הוא חיבב את האישה הזקנה בשל חינה הנשיי, בשל בינתה ובשל אותו זיק של קונדסות שבעיניה.
"אני יודעת?... הלא אתה הרופא. אני מרגישה ככה... איך להגיד... כואב לי פה, כואב לי שם. עייפות כזו, חולשה... מה אכחד – זיקנה."
"שטויות, גברת זהבי. בגילך, אסור לדבר כך. את צעירה ונחמדה ונראית נפלא. הואילי נא להתפשט ונראה מה שלום הלב שלנו..."
גברת זהבי ניגשה לפרגוד המפריד ואילו הרופא המתין ליד שולחנו.
"אני מוכנה" – אמרה לו וסומק של מבוכה עלה בפניה.
"אהה – – – אהה – – – מתביישים, מה?! – התחכם הרופא – נו, מה שלום הריאות שלנו? עכשיו הואילי להרים... כן, נבדוק את הלב... יפה. חיי, גברת זהבי את ממש כמו בחורה בת שמונה-עשרה, איך אומרים הצברים? חתיכה."
פניה סמקו-סמקו והעיניים התנוצצו בתודה. בצעדים אחרים יצאה מן החדר ועל המפתן התעכבה ולחשה: "תודה, תודה לך."
ראו כוחה של מחמאה. זוהי הטובה והבדוקה בתרופות – התפלסף בליבו הרופא הצעיר בגאווה וחיכה לפציינט הבא.