19.3.71
סִפור
"וכדאי שתבוא. תגיד שעברת בקרבת מקום וניגשת!" סיימה אמו את השיחה.
באותו רגע ממש גילה רמי את אביו שחזר הביתה ונטפל לכיסיו: "אבא, מה הבאת לי?..."
שלא כדרכו, דחה את ילדו וידו הפנויה כיסתה על פניו של הזאטוט. תחילת הנגיעה היתה מכוונת מאוד. לסתום את פיו של בן השלוש התכוונה. אך היד התחרטה על גסותה ובאמצע המעשה גלשה אל הלחי החלקלקה של הפעוט, בלטיפה. מתינוקות אין מסתירים דבר. הילד נעלב עד עמקי נשמתו ויצא ביללה.
"שקט מותק. אני רוצה לשמוע את מה שסבתא אומרת. שקט רמי'לה...!"
"קרה משהו? אבא מרגיש לא טוב?! אמא, אמא את עוד על הקו?!..."
מעבר לקו שמע את המולת חדר האוכל בקיבוצו. אמו, החברה ריבה סולקין, החזיקה בידה המחוספסת את המכשיר הנוראי שקוראים לו טלפון, מהססת ואינה יודעת מה עושים בו לאחר שמסיימים שיחה. כמו מאיזו תיבה מכושפת שמעה את קולו של בנה קורא לה.
איכשהו לא עלה בדעתה שניתן לקרב את השפופרת אל האוזן ולשמוע מה אומר הבן ואף להשיב. כיוון שלדעתה נסתיימה השיחה – נסתיימה. לבסוף העבירה את השפופרת ליד שמאל, ושוב החזירה ליד ימין, ועד שנפטרה ממנה וזו מצאה את עצמה חונה על כנה, ריטטה אפרכסת הפלסטיק כמו איזה מדיום שנכנסה בו רוח שטות, לא עלינו.
*
ולחשוב שבו, במכשיר הגועלי הזה תלוי הדבר אם תדבר ואם לא תדבר אל בנה; אם תשמע ואם לא תשמע את קולו כאשר תרצה בכך. היא טרם השלימה עם עובדת היות בנה איש מבוגר, בעל משפחה משלו. לא חבר משק, אלא איזה עירוני העושה את מאבק חייו בג'ונגל הזה ששמו עיר. איך ההין, איך יכול היה לקום וללכת מבית זה, משדות, מזריחות ושקיעות וריחות אדמה, ומסיבות חג, ואספות, וחדר אוכל, ושמחה ואבל, ואמא ואבא ואחים ואחיות וחברים כמו אחים – ואפילו מהחלקה הקטנה בפאתי המשק, בה תנוח גם היא וגם אביו החבר סולקין, מרכז ענף השימורים – בעלה. ולהשאיר במקום כל אלה מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו אם צריך לדבר עם הבן.
לכן, היא אף פעם לא ניגשה למזכירות לבקש "קשרו אותי עם רפי". וגם אף פעם לא קמה ולא נסעה אל ביתו אלא אז, כשנולד רמי. וכשהיה הבן מטלפן ומבקש לדבר אתה, היתה אומרת: "סולקין. תיגש אתה."
אבל היום – היום היתה זו הפעם הראשונה שניגשה למזכירות וביקשה שיסדרו לה שיחת טלפון.
"קחי קו," אמרה המזכירה.
פשטה את ידיה לצדדין כאומרת – איך לוקחים קו...
"טוב, גשי לחדר האוכל ואני אעביר לך."
אחר כך בכל זאת נתנו לה קו, כמו שאומרים, והיא לקחה קו וסובבה, וטעתה, וסובבה שוב. ונדמה היה לה ששוב טעתה ולבסוף צעקה "מי מדבר שם?" וקולו של גבר ענה:
"את מי את רוצה, גברת?!"
"אני – – – זאת אומרת..."
"אמא. אמא, זו את. מה קרה, אמא?!"
והיא סיפרה לו, שבעצם לא קרה כלום. נו, הרי היה ידוע שיגיע היום ואבא צריך יהיה לפרוש. סולקין צריך היה לצאת לגימלאות כבר מזמן, עוד לפני ארבע חמש, שש שנים. בעצמו היה אומר שמגיע לו ללכת כשיש לו עוד כוח ללכת באמצעות רגליו ולא על כסא גלגלים. שגם צריך לפנות מקום לצעירים ולהכניס אותם לעבודה לפני שיהיה מאוחר ולא יהיה מי שיידע לנהל את המפעל, כי לא יהיה יותר ממי ללמוד...
דווקא במזכירות סברו שהיה רצוי שימשיך עוד שנה. עד שבעים ושתיים. אבל הוא כל כך נדנד עד שנכנעו לו, וכבר חצי שנה יושב הבחור הזה, איך קוראים לאמריקני הכלכלן הזה, ולומד. ולפני שבוע קיבל על עצמו את כל הענף וסולקין יכול לשכב במיטה עד שעה שמונה בבוקר, אם מתחשק לו. יכול לעשות כל אותם דברים שוויתר עליהם.
ומה הוא עושה? מסתובב כמו סהרורי. או שנעלם לימים שלמים ולא יודעים לאן. או שנתקלים בו בכל מקום, במחסן, בשבילים, בשדות... אתמול חיפשה אחריו כל היום לבסוף מצאה אותו מתחבא בפינת חדרם, בוהה לתקרה ואפילו לא הרגיש שנכנסה.
"אבא שלך יישבר," אמרה אמו.
אבא שלו יישבר? לעולם לא. ניסה לשכנע את עצמו שעה שישב במכונית שדהרה בדרך אל בית ילדותו. והדרך אל הקיבוץ שלו אשר בגליל, רחוקה. ומעט מעט בא הלילה וישב על הכביש ומחק את השדות שכה אהב. אבא שלו יישבר... איפה היה אביו הגדול והחזק, כשהוא היה ילד. אבא שלו – החבר סולקין החשוב. תמיד עסוק. כל הילדים היו להם אבות שהיו משכיבים אותם לישון, שהיו מספרים להם סיפורים. אצל כל המיטות שמעו רק קולות גבריים שהיו מספרים אגדות על מכונות, ושדות, וקרבות... אצלו, אצל מיטתו, היתה מספרת אמא שלו, אגדות על באבה-יאגה ומכשפות ושאר סיפורים לילדות...
אבל כשעמד לפני אביו – נגוזו כל החישובים של זכות וחובה וקיפוח והשקעה, שלמד בקורס למנהל עסקים. בקושי רב עצר בעד עצמו שלא לחבוק את אביו הגדול והחזק-עד-לפני-שבועיים. לא לומר לו, אבא'לה, ארוז את החפצים וניסע לטייל. אבא'לה, מה קרה לך. הרי אנחנו אוהבים אותך. בוא תראה את הנכד שלך. איזה נכד יש לך. איך הוא שר. ואיך הוא רוקד. וזהרה, אתמול ביקרה אצלנו עם בנותיה. ארבע בנות יש לה, אחת יפה מן השניה, אחת מוצלחת מן השניה. איזה תעודות הביאו. וזהרה נראית נהדר. ובעלה כבר מנהל אגף בבנק ועומדים לשלוח אותו לחו"ל, לחתום על איזה חוזים בינלאומיים. בשם המדינה ייסע...
האב אפילו אינו מנסה להקשיב. עיניו מביטות אליו, יותר נכון – מביטות דרכו אל החוץ. נכון יותר אל משהו שחולף בחוץ הזה והוא מאמץ את זכרונו לזכור מה הוא.
לפתע חזר מאי שם "מתי באת?"
"לפני כשעה."
"באת במיוחד. אמא צלצלה לך?"
"מה פתאום. עברתי בקרבת מקום במקרה. אז קפצתי."
"אתה צריך למהר ולשוב הביתה. מאוחר. אני לא אוהב כשאתה נוהג בלילה."
"אני כבר גדול, אבא..."
"הם אפילו לא אמרו לי תודה."
"מי?"
"המשק. המזכירות. פורש אדם אחרי ארבעים וחמש שנות עבודה, ואפילו לא אומרים לו תודה."
"עוד לא הספיקו. בסך הכל סולקין, כמה זמן עבר מאז אינך עובד?" אמרה האם.
"מה את יוצאת כבר בהגנה. יכלו לעשות איזה טקס. לקרוא לאספה, לישיבת מזכירות, להזכיר במסיבת ערב שבת..."
בין כה וכה כיבדה אותו אמו בדברי מאפה משלה, וסולקין מזג לו תה, ואף מילא לו תיבה קטנה בתפוחי עץ, בשביל רמי.
"ולך כבר לך. אני לא אוהב שאתה נוהג מאוחר בלילה," אמר ולטף את המכונית של בנו.
"אני מכיר את המכונה הזאת?"
"לא. כי חדשה היא. החלפתי אותה לפני חודשיים."
"מכונה יפה."
"לא רעה."
"פג'ו, מה?"
"פג'ו."
"תתחדש בן."
"תודה אבא."
התניע את המכונית ונסע. וכאשר ראה שאביו נכנס בחזרה לבית הקטן שלהם והדלת ננעלה אחריו, סובב את המכונית ונסע לביתו של המזכיר.
היה כבר מאוחר והוא היסס. ראה אור בחוץ ודפק רכות על הדלת. ישנים – לא ישמעו. לא ישנים – יענו.
*
"יבוא!" קראו לו.
"איני מפריע," שאל רפי את המזכיר, שהיה פעם חברו ברווקיה, שיחד זרעו פעם את כל השדות של המשק.
"רפי, רפיק אתה תמיד רצוי. נו, מתי חוזרים למשק?"
רפי צחק. כרגיל. "שכנע את בילהה," השיב, בקריצת עין.
ומכאן לכאן הסביר איך הזעיקה אותו אמו. איך הוא יודע שלמילים אין ערך ואין חשיבות ואין הן משקפות דעת חברים על חבר, בכל זאת, הנה אביו פרש מעבודה, אחרי ארבעים וחמש שנות עבודת פרך של לא יום ולא לילה, לא חג ולא יום הולדת והוא היה רוצה שיאמרו לו איזה מילים. שיעשו איזה טקס. אביו לא שלח אותו. וכל העניין חייב להשאר בגדר סוד וביניהם. ואוי ואבוי אם ייוודע אי פעם שהבן בא לעשות לו פרוטקציות. הלא מכירים את סולקין.
"באמת רפי מה אתה חושב שאנחנו קש יבש. חוליגנים? טעות בידך. אנחנו אמנם תכננו לעשות זאת לחברים אחדים שפרשו בסמיכות זמן, אבל אתה אומר שזה חשוב לו – נעלה את נושא סולקין בישיבת המזכירות הקרובה, נזמין את אבא, וניתן לו את מלוא הכבוד הראוי. וכבר חשבנו על מתנה. נרשום אותו בספר הזהב של הקרן הקיימת ונגיש לו את התעודה בישיבה. יוכל לתלות אותה."
לא עברו שבועיים וסולקין קיבל הזמנה לבוא לישיבת מזכירות חגיגית לכבודו של חברנו ירחמיאל סולקין מיסד ובונה אחד הענפים החשובים והמכניסים במשקנו, ישיבה עם כיבוד בה יוגש גם שי לחברנו היקר.
סולקין היה כה נרגש עד שדמעות ניקוו בעיניו.
"את רואה, ריבה. כבוד עושים לי החברים. ואת טענת שלא נשמע כדבר הזה. שהם נוהגים כפראי אדם. אפילו את הבן הזעקת מתל אביב..."
"אני אמרתי... אני הזעקתי את מישהו."
"סיפרו לי. סיפרו לי שביקשת קו. שטילפנת..."
"אסור לי כבר לטלפן..."
"ממתי את נוהגת לטלפן..." צחק סולקין בצחוקו הישן. "סולקין, תיגש ותדבר בטלפון. אתה יודע אני לא סובלת את המכשיר הזה..." ליגלג עליה בחיבה. "ופתאום... את רואה. ומה את חושבת עומדים לתת לי כשי. למה הם מתכוונים."
"עציץ."
"השתגעת. אחרי ארבעים ושש שנות עבודה וניהול יתנו לי עציץ..."
"אז יתנו לך עץ בחורשת הקרן הקיימת..."
"באמת, ריבה. איפה את חיה. הענף שלי שילם מאה ועשרים לירות ליום עבודה. זה הענף השלישי בגודלו במשק, והראשון ברווחיותו וביעילותו בתנועה הקיבוצית. כמו שאת רואה ידים אלה, הן גלגלו מיליונים. הן חסכו בכל מיני המצאות מאה, מאה וחמישים אלף לירות לשנה – אז החברים יתנו לי עכשיו עציץ של הקרן הקיימת?"
"בוא נקצר, סולקין, מה אתה רוצה שיתנו לך שי. למה אתה מצפה..." אמרה האשה שלו כאילו ישבה באספת חברים.
הוא העביר את קצה לשונו על שפתיו, מחה את ידיו זו בזו – – –
"בואי נשמע חדשות ברדיו," אמר.
"אני אלך לראות טלוויזיה. שומעים ורואים ביחד. מעניין יותר..."
"זהו. הם עומדים לתת לי טלוויזיה. כלומר – הם ישאלו אותי מה אני רוצה ואני אגיד, אם אתם מעריכים את עבודתי; אם עבדתי והצעדתי את המפעל לפי הקצב המודרני ולא פיגרתי גם לאחר שפגה תקופת עבודתי ב'סדיר' ונתתי ארבע, חמש שנות עבודה גמלאות. מעולם לא בזבזתי פרוטה ולא השתמשתי בכספים שהיו לי לצרכי ניהול בית החרושת לצרכי הפרטיים בשום צורה שהיא – אם רוצים אתם לקנות לי משהו שיעזור לי לצעוד עם הזמן, כמה זמן שעוד נותר לי לצעוד – – – קנו לי טלוויזיה."
"והם מיד יקומו ויגידו, החבר סולקין – הטלוויזיה שלך... אתה החברה הראשון שפורש לגימלאות וכל הקיבוץ יבוא להשתחוות לפניך ולשאול אותך 'מה אתה רוצה חבר סולקין ויותן לך'. אין עוד איזה שישים חברים וחברות שהגיעו לגימלאות, אז קנו לכל אחד טלוויזיה?!... ומה רע בכך אם תטריח עצמך לגשת למועדון?"
"חברה ריבה – את צעירה ממני באיזה עשר שנים טובות."
"תמיד הייתי יותר מדי זקנה בשבילך. תמיד היית אומר שאני בת גילך והיית פוזל אל הקטנות. ופתאום אני יותר צעירה ממך באיזה עשר שנים טובות...".
הוא לא שמעת את טיעוני אשתו והמשיך בשלו:
"ואני, מה אגיד לך, אני מרגיש שאם תהיה טלוויזיה שלי, פה בבית-אבוא, כמו שאומרים, אל המנוחה ואל הנחלה. אלמד בטלוויזיה הלימודית בבקרים, ואסתכל בכל התכניות, גם בערבית וגם לנשים וגם פרשנות, הכל. ואסתכל בטלוויזיה מחו"ל. אני ארגיש את העולם הגדול בחדר הזה. איכשהו צר לי המקום. בייחוד, איני יודע אם את מבינה, צר לי המקום וקטן עלי – כי אני כל הזמן זוכר את מה שלא הספקתי ולא אספיק יותר לראות ולחיות..."
*
יום ראשון אחד, בשעה שמונה בבוקר, נאספה המזכירות כולה. אפילו הגזבר נכח. היו שם כחמישה עשר חברים, בבגדי עבודה נקיים שטרם יצאו בהם לשדות. היה מרכז המשק, והמזכיר והמזכירה, וכל רכזי הענפים, גידולי שדה, בעלי חיים, מכונות, סדרן עבודה. על סדר היום היה רק סולקין, ועד שלא שתו את מיץ התפוזים המשומר, ועוגות הפרג של חיה, שנאפו במיוחד לכבוד המאורע, וקנחו בתפוחי עץ מהסוג לצריכה עצמית – לא דובר על שום נושא אחר.
"חברים, פתח ואמר המרכז, כבוד גדול הוא לתנועה בכלל ולמשק בפרט, שנתברכנו בתופעה שבה אדם מושך בתפקידו מעל ומעבר למצופה ממנו: מתמיד בשליחותו ומגיע להישגים שכל חברה מתוקנת היתה מתברכת בהם. החבר סולקין הגה, יסד, בנה והפעיל ענף ראשון מסוגו בארץ. מיץ השזיפים שלנו - שמו יצא לתהילה, לאחר שעמד בהצלחה בתחרות עם מפעלים משוכללים שעלו מיליונים..."
"אני רואה לי לכבוד להמשיך מפעל חיים זה," אמר בהברה אמריקנית כבדה "ממשיכו." הוא הבטיח חגיגית שישתדל ללכת בקו אשר התווה "חברנו סולקין": יעול, קימוץ בהוצאות, פריון עבודה גבוה, הספקת הזמנות דייקנית, שיטות עבודה מודרניות – אלה יהיו נר לרגליו. והוא בטוח, שהחבר סולקין ירווה נחת ממפעלו, מוסיף שטח בניה, מכונות ועוד ציוד שיגיע בקרוב, וביניהם מחשב אלקטרוני, שיהא הראשון שיוכנס בתעשיית סוג זה של שימורי פירות.
"בשביל מה נחוץ לו מחשב?!" נזדעק סולקין, אחר כך זכר שהוא כבר רק אריה בחורף ותלה עיניו בגזבר. הלה לחש לו על האוזן: "שיחלום. שיתכנן..."
"חברים, חברנו סולקין היקר, תאמין לי שכל שי לא יהא ביכולתו להביע את רחשי הלב של החברים ושל המשק. כי יש למשק שלנו לב, והוא פועם ביחד אתך. צעירינו רואים בך לא רק חבר נאמן, לא רק מנהל מפעל מוכשר ומסור אלא סמל. מופת. מופת שראוי ללכת בדרכיו. כיצד ובמה נוכל להודות לך?" אמר הגזבר והמזכירה קמה והושיטה אליו תעודת קלף מגולגלת. סולקין לקח את הגליל. "אני נרגש," אמר בין השאר. ודיבר שם בין השאר על שנות חייו בקיבוץ, על איך היה לא רק בין מיסדי המפעל שאותו ניהל כל ימיו, אלא גם בין מייסדי הקיבוץ הזה. איך קשורה נפשו לכל גרגר חול, לכל עלה, לכל שביל ודרך חיים. לחברים, למעשי ידיהם, לחלומות ולאכזבות. איך עצוב היה לו להשאר אלמן מעבודה בגיל שבלעדיה לא יודעים ששונות אחרים, איך נבהל שנשכח מלב חברים, ואיך החזירו לו את מה שידע תמיד – שרק פה, רק במשק – יש טעם-חיים. שלוא ניתנה לו הזדמנות שנייה להתחיל הכל מבראשית, היה חוזר הנה, אל המשק הזה ואל האחרית הזאת, ורק צער אחד נשאר בו, ועמו תקווה, שבבוא היום יחזור בנו לקיבוץ, לשכון בשכנות, ויעזוב את העיר ואת אומללותה.
*
"שאלתם קודם, במה אתם יכולים להודות לי. איך ניתן להודות לי. אתם אינכם חייבים לי תודה. אני חייב לכם, בני." לטף את הפרצופים הצעירים של מנהיגי הקיבוץ מדור הממשיכים. "אבל אם הם רוצים לעשות משהו שהוא מאוד רוצה בו, כי יש לו געגוע להמון דברים שלא הספיק ללכת אליהם כי היה עסוק, ועכשיו אולי לא יספיק ללכת אליהם כי אינו עסוק יותר ואינו נחוץ יותר ופשוט אין לו כוח ללכת אליהם – הרי זה... הוציא את קצה לשונו, ליקק את שפתיו, הדביק את עיניו בתקרה ואמר:
"טלוויזיה. קנו לי טלוויזיה, חברים. קנו טלוויזיה לוותיק חברי המשק," דעך תוקף קולו והפך בקשה.
"אני נטעתי את רוב היערות של הקרן הקיימת בסביבות האלה. הנה תעודת הזהב שלי," פשק אצבעות ידיו. "שאלתם מה אני רוצה, במה יוכל המשק להודות לי. איני צריך תודה. אני מבקש, אני תובע שינתן לי בגילי, במעמדי, מה שאני מאוד משתוקק לו. אני תובע זאת כאדם עובד. כחבר משק שנתן למשקו את כל חייו הפעילים. אני מרגיש שאין זה חסד. מגיע לי!..."
סולקין נשם כבדות. אך לא רק הוא. מילים גבוהות עפו ככדורי שלג שגדלים במעופם.
"חברים, שקט," קם ואמר דברו ה'ברל כצנלסון' של הקיבוץ. וכיוון שקם נפל שקט והס. בין השאר הסביר האידיאולוג שסדר יומו ותוכן חייו של הפנסיונר חייבים מחשבה לגופו של עניין. וזאת לאור תשובת משאלתו של סולקין שכבר היתה ידועה לפני פגישה זאת. החברה ריבה הביאה את משאלתו ודנו בה בוועדת החברה. וכבר לא נדבר על עובדה פשוטה שמכשיר טלוויזיה הוא מכשיר תקשורת אנטי סוציאלי, סוגר את החבר בדלת אמותיו ועל ידי כך החברה יוצאת מופסדת. חיי החברה במשק יוצאים מופסדים כי החבר, בעל מכשיר הטלוויזיה שוב לא יתרום את תרומתו לחיי החברה.
"מתכוונים אלי? לתרומתו של בן שבעים וכמה?..." צחק בליגלוג סולקין.
"זה לא נושא להלצות ולצחוק. חיי החברה מאורגנים על ידי ועדת חברה. וכיצד תקיים את פעולותיה וכיצד תתבצע השתתפות חברים, אם כל מיוחס יסתגר בביתו עם מכשיר הטלוויזיה שלו. אם הפילוג לא חיסל את המשק, אם לא חיסל אותו קצב החיים המודרני והפיתוי בחוץ, אם לא חיסלה אותו מלחמת הדורות, יציאת בנים לצבא, הלימודים באוניברסיטה, הפיצויים מגרמניה – תבוא עכשיו הטלוויזיה ותעשה את המלאכה. הטלוויזיה תפלג אותו למעמדות, תהרוס את השוויון בו – תביא למלחמת חברים. בקיבוץ אין הטלוויזיה מכשיר חינוכי. לא, החבר סולקין. היא אינה חינוכית לחברים. היא לא תפתח יחסי חברות ושוויון עמוקים יותר..."
"מה יש פה להתווכח," אמרה מזכירת ועדת החברה. "העניין הובא לפנינו. על ידי הבן שלך, חבר סולקין. אמרנו לו שחייו של פנסיונר, סדר יומו, מאוויו – חייבים מחשבה לגופו של עניין. שהתשובה היא שלילית כיוון שפשוט אין לוועדת החברה יכולת לרכוש מכשיר טלוויזיה לסולקין כי אין הנושא מופיע בתקציב המאושר. עד אוקטובר אין על מה לדבר."
"ועוד נאמר לבן שלך כי ועדת החברה אמונה על זכויותיו של הפרט כאדם והכלל כחברה, וכי אם יעניקו לחבר סולקין טלוויזיה, צריך להעניק טלוויזיה לכל פנסיונר. הסכום הדרוש הוא אפוא איזה מאה אלף לירות. האם על המשק לשקוע בעוד חובות, לקחת עוד כספים ברבית קצוצה, כדי שקומץ פנסיונרים יוכל להביט במסך הכסף מבלי לזוז מכסאו?"
אכן, הבן טען לפני כן שהסיפור שאין תקציב אינו רלבנטי. שמפרישים כספים לקרן גימלאות, וכספים אלה, מצויים והושקעו מחדש בנכסים הקבועים במשק. ולא שאלו את הפנסיונרים אם הם מסכימים לכך ואין הוא יודע אם צודק הדבר שבספרים יופיע ערך ששמו גימלאות – רק בשביל פיקציה של מס הכנסה ואין הוא יודע מה רוצים הפנסיונרים האחרים. אבל אבא שלו הוא הקשיש מבין כולם, עבד הרבה שנים מעל לגיל פרישה, וטלוויזיה היא חלומו. אם המשק אינו יכול להרשות לעצמו, ותהא הסיבה אשר תהא, לקנות לאביו את המכשיר אחרי ארבעים וחמש שנות עבודה וחסכונות והסתפקות במועט – הריהו מציע שהוא, שעזב את המשק רק לפני עשר שנים, ובתקופה זו של עבודה הקים משפחה, רכש בית, מכונית יש לו (ומה יש לאביו...) שהוא יממן את הטלוויזיה. ובקשתו היא שייקרא הדבר כאילו המשק קנה לו את המכשיר.
"אתה שומע, חבר סולקין – הבן שלך רצה שניכנס עמו בקנוניה. כאילו שזה רק עניין כספי. אמרנו לו שאין אנו מסכימים. בשום אופן איננו מסכימים".
"בצדק, חברים!" השיב החבר סולקין. "אם החברים לא החליטו שאני ראוי, איני ראוי. ותודה על שהצלתם אותי מבזיון של אחיזת עיניים. אני צריך הייתי בטלוויזיה כדי לראות אבל גם כדי להַראות. להראות לבני שקנו לי, שהמשק קנה לאביו..."
*
הסעיף השני שבו דנו היה המחשב והחברה ליעול, שהאמריקני רוצה להזמין את יועציה.
"אתה רוצה להשתתף בדיון... חבר סולקין. חשוב לשמוע חוות דעתך."
"בפעם אחרת, בפעם אחרת..." אמר סולקין. נטל את "המגילה" והלך.
לפני המזכירות עמדו ילדים. פורים. מחופשים היו. לא היו שם נכדים של סולקין. נכדיו מפוזרים בעיר. אולי יבואו לחג. פורים – אז חיה אפתה עוגות פרג לא משום שידעה שהוא אוהב פרג. לא לכבוד הישיבה שלו... אפתה משום שפורים. חבל. קרב את המגילה אל עינו והסתכל דרך "המשקפת" הזו אל הפרצופים המחופשים של הילדים והסתכל פה והסתכל שם וראה עוד פנים מחופשות. כולם היו מחופשים. כולם. לבשו תלבושות של מלאכים עם כנפים, והיו להם שבע עיניים במצחם לבחון בהם את העולם ולשמוח בעולמם שכולו אך טוב.
"לא חינוכי, לא חינוכי," צלצל באזניו הזקנות איזה המנון ישן. מה עוד יכול להיות לא חינוכי כשמדובר בגיל שבעים וכמה. ומי הוא הצעירון הזה שיחליט אם יקנו לסולקין טלוויזיה או לא יקנו. מניין שאב את הכוח לגזור את הדין.
כמה הם עוד ימיו עלי אדמות. מניין יקבל את משאלתו אם לא מפרי עמל כל חייו. הוא, ירחמיאל סולקין לא הספיק להצדיק הוצאה של מחירו של מכשיר טלוויזיה, במשך כל שנות עבודה. הוא שאין לו מאומה משלו, שאף פעם לא עבד למען עצמו, אינו יכול לקבל מן החברה, שלה נתן את לשד עצמותיו, קופסת פלאים בהשאלה... ובנו, שעזב את הקיבוץ לפני עשר שנים, עבודתו שווה יותר מעבודת חיים שלמים של האב.
שוב קרב את המגילה המגולגלת לעינו, הביט לתוכה, ודרכה אל משקו אל הילדים המחופשים – וקרא לתוך השפופרת, אולי במכוון, אולי סתם:
"קו-קו!" |
|
|
|