28.1.66
"הנהלת קואופרטיב 'דן' מבקשת את סליחת הנוסעים על הסבל והטורח שייגרם להם עקב הפסקת התחבורה הבוקר בין השעות 12-9".
איזה נימוס, איזה טקט!
רבותי, כל הכבוד. אך – ההתנצלות שלכם מיותרת לחלוטין. הסליחה נתונה לכם מראש.
היא נתונה לכולכם, לכל המקופחים והסובלים.
אנחנו למדנו לסלוח לכל אורך הקווים ולא חשוב "לאן האוטובוס נוסע", ושל מי הוא. למדנו לסלוח לתנובה, ושאר הגבינות, לחברת החשמל, למשטרת התנועה, לדלק, לבתי הספר התיכוניים, ולעוד עשרות מזי רעב שהממשלה רואה בעוניים.
ועוד - איני יודעת מהו סבל גדול יותר: לנסוע אתכם או להלך ברגל... אתם לא תבינו זאת. וכי מתי נסעתם בפעם האחרונה באחד האוטובוסים שלכם, לצרכי תחבורה עצמית?
*
"הנהלת 'דן' הגיעה לכלל החלטה על הפסקת התנועה כמחאה על המדיניות הממשלתית אשר מנסה לכפות על רשות התעריפים את הנחיותיה בניגוד למסקנות הרשות והיועצים הכלכליים של משרד התחבורה".
או, כאן יש לכם נימוק משכנע,
איזו ממשלה. איך היא נוהגת באזרחים המסכנים שלה ובשרותים, נעביך, שהיא מספקת להם ובתמורה שהיא דורשת עבורם – ואיך היא מבקשת שתנהג חברה פרטית.
איך היא אינה מחפשת כיצד לצמק, לחסוך, בהוצאות. ולנהל "בעלבטישקייט" הגיוני – אלא דורשת עוד ועוד, לעתים היא – הממשלה – מזכירה לי את הבדיחה הידועה על האישה ששחה לידידותיה "אם בעלי עובד כל כך קשה, אז שאני לא אוכל להרשות לעצמי לנסוע לנופש, באיזה בית מלון מפואר?!"
חדלו לנסוע לטייל, חדלו לבנות ארמונות פאר, חדלו לערוך מסע בחירות בזבזני. ראשית הדקו קצת את החגורה שלכם, המוסדות והרשויות – ואחר כך תבואו לדרוש זאת ממנו.
וזה אמור גם לגביכם, אינכם חיים על הירח. אנחנו רואים אתכם, מכירים אתכם, ואת בתיכם ורמת החיים שלכם. והעיניים שלנו, למרות רצוננו, אינן מסוגלות להזיל דמעות...
ואתכם הסליחה.