5.11.76
מסחר במכוניות גנובות במגרשים מורשים
הזמנו אורח לביתנו, והוא:
"הייתי רוצה לבוא, אבל אינני יכול. צריכים להביא רהיטים." מאסר בית גזרו המוכרים עליו.
מכאן לכאן סיימנו את ההזמנה בבית האורח, והרי אנו יושבים ויושבים, באותו ערב שנקבע להבאת הרהיטים. כשכבר אמרנו ליטול פרידה – הגיעו הרהיטים. השעה היתה אחת-עשרה ושלושים בלילה.
הביא אותם בחור צעיר, כבן עשרים ושתיים. עזר לידו איש מבוגר, שנסתבר לאחר מכן שהוא אביו.
תמהנו לא מעט על מובילי הרהיטים הללו –היה בהם משהו שעורר סימפטיה רבה. עד שנשאו והעלו את המזנון הגדול במעלית הקטנה, נסתבר שהיתה טעות במזנון...
אחרי שנשאו למטה והביאו את המזנון "הנכון", חסרו ברגים להרכבה. ובינתיים כולם עוסקים במלאכה, נותנים עצות ונותנים גם יד ולבסוף מכבדים בכוס תה ולא מניחים להם ללכת עד שהללו מגוללים פרשה המעוררת אותנו ליטול יוזמה ולצאת למערכה.
אך ראשית, רשות הדיבור לבחור הצעיר – כלשונו.
"למה אני עובד ככה, עד אמצע הלילה?"
"הבן אדם מוכרח להתקדם בחיים. אז היו לי צרות בימי המלחמה, ותודה לאל יצאתי מזה, וחשבתי אני מתחתן. בטח שאני אוהב אותה. לא סתם. אבל למשפחה שלנו אין כסף לקנות דירה וגם מהמשפחה שלה לא יכולים לחכות למזג אוויר מתאים כנראה (שאביך יקנה בית, אביך יקנה אוטו...) וגם זה שאלה של גאווה, שמי שרוצה להתחתן צריך שיהיה לו כוח לעשות כסף ולפרנס. אז ראיתי שאפשר להרוויח יפה בהובלת רהיטים והרכבתם. עובדים בקבלנות, ואפשר לעשות כסף אם חרוצים. אני עובד עשרים שעות ביום. משבע בבוקר עד שתים-עשרה בלילה, אפילו ביום שישי אני גומר בשש-שבע...
"בשביל העבודה הזו צריך קודם כל מכונית, וכמובן לדעת לנהוג, צריך להיות חזק בשביל להעביר וצריך ידע טכני. אני בוגר פנימיה צבאית, נכנסתי בגיל 16. אחר כך שלוש שנים בשריון, מכונאי של יחידת טנקים. אחרי המלחמה היו לי בעיות. טוב. על זה לא צריך לדבר. אז בהתחלה התחלתי לעבוד במוסך, אחר כן עברתי לנושא הרהיטים שהולך לי. אפילו העסקתי עוד שני פועלים שעזרו לי ועשיתי כסף. איזה עשרת אלפים לירות חסכתי, ראיתי שאני מרוויח יפה ויכול לקנות מכונית בהלוואה ולהחזיר את ההלוואה ולהיות מפרנס.
"הלכתי לעיר המכוניות. ראיתי משאית שמוצאת חן בעיני. 'פורד טרנזיט' 73. משאית קטנה, בטח... ישבו בתוכה שני אנשים. רצו ארבעים אלף. עמדתי על המקח. הורידו לשלושים ושבע. נתתי אלף ל"י דמי קדימה ובדקתי את המכונה. לאחר שהשקעתי בתיקון איזה שלושת אלפים לירות היתה בסדר גמור. נתתי למוכר עשר אלף מזומן, וצ'קים דחויים למשפחה, לדודים, לבני דודים, למכרים, לכל מי שאפשר. אבא הלך ולקח הלוואה בבנק, כולם עזרו לי. רוצים לראות אותי מסודר ויודעים שאני מחזיר חובות.
"בינינו – היה לי משבר קודם. אני לא מתבייש. קיבלתי הלם במלחמה. משרתים עם חבר'ה שלוש שנים, ועם אחדים אתה עוד מן הפנימיה הצבאית, אכלנו ביחד, ישנו ביחד, אנחנו כמו אחים. בבוקר אנחנו ביחד ליד התעלה ובערב אין אף אחד. עסקתי בפינוי פצועים וחללים הובלתי את החברים שלי. פתאום לא ידעתי איפה אני. התעוררתי, אפשר להגיד בבית חולים לחולי נפש. אז כשרואים אותי היום עובד, הולך להתחתן – כולם רוצים לעזור.
טוב, קניתי את המכונית, תיקנתי, עשיתי העברת בעלות בבנק, במשרד הרישוי לא בדקתי את הבעלות כי היה פגרה או סנקציות, כבר לא זוכר. בקיצור הגיע הזמן לעשות טסט, צריך היה איזה אישור, שאלו אותי בבנק, של מי המכונית, אמרתי שלי. אמרו לי בבנק: 'לא נכון – היא שלנו'. תארי לך, המכונית הזו משועבדת ודווקא לסניף הבנק שהלכתי אליו. הייתי הולך לבנק אחר – עד היום היה הכל בסדר.
הלכתי לחפש את הבחור שמכר לי – ולהגיד לו תחזיר את הכסף. אי-אפשר למצוא אותו. בכתובת יש רק אמא זקנה. במדור הרמאויות הסתבר שהוא מן העולם התחתון עם הרבה תיקים. אמרו במשטרה שהרכב שייך לאיזה חברה שפשטה את הרגל ויש לה כונס נכסים ועוד דברים שאני לא יודע בחיים שלי ולא המשפחה שלי. בא צו מבית המשפט שאחזיר את הרכב. הזמינו אותי למשטרה ואמרה: 'תן את הרכב, הוא לא שלך'. את אבי זרקו מהתחנה, אמרו לו 'צא מפה'. אותי סגרו בחדר. לא רציתי לתת את המפתחות – אמרו: 'אנחנו נמצא את האוטו ואתה עוד תשלם בעד הגרירה, ואתה תשב בבית הסוהר, זו לא המכונית שלך'. אני אומר: 'קניתי, הנה הקבלות, הנה תשלום בעד העברת בעלות, הנה הרשיונות...' והם: 'מכרו לך מכונית לא שלהם. תמצא את מי שמכר וקח את הכסף בחזרה אצל המוכר.'
"עכשיו אני עובר בתחנה ורואה את המכונית שלי עומדת בחצר, ואני צריך לעבוד כמו סוס לשלם בעד מכונית שאינה אצלי, ואין לי כסף לקחת פועלים לעזרה..."
*
צירוף מקרים ביש? עוול לבחור בראשית דרכו?! האם זה סיפורו של אחד, או של רבים הנמצאים במצב דומה?
הולך אדם לקנות מכונית ב"עיר המכוניות". מקום פתוח על הכביש הראשי, מגודר ומסודר עם הרבה סטייקיות, עם הרבה אנשים, עם הרבה סוחרים מורשים, עם הנהלה ש"אינה ירוקה". הבעלים מוניה שפירא (שם דבר במכוניות משומשות), מתי פלד (לא הפרופ') ומר אלברט מלכין. שטח מגודר שבו ניתן לקנות מכונית מאת המוכר לקונה, בלי שום דמי תיווך, וכל העיסקה אינה עולה למוכר יותר מאשר 25 ל"י שימוש במגרש.
עושה רושם, שבאותו יריד המתקיים אחת לשבוע, תחת שמים ארץ ישראלים בהירים, לא יהיה מקום לחשוש כי מוכרים בו מכוניות גנובות, משועבדות וכו', שיש איזו אחריות של מנהלי היריד, שהם לפחות בודקים את הניירות אם לא נעשו בהם מחיקות (כפי שכנראה קרה במקרה של הבחור הנ"ל). ואם לא בודקים, סביר שהמשטרה עוברת שם לעתים מזומנות ובודקת, ואם גם לא זה, שיהיה כתוב שם באותיות מאירות-עיניים, שאין המגרש אחראי בעד בעלות המכונית, ומצבה המיכני, והקונה קונה על אחריותו, והמוכר מוכר על אחריותו, ורצוי לבקר בעלות במשרד הרישוי, ולא לשים כסף על קרן הצבי...
מנהל המגרש סיפר שמגיעות ליריד לפחות 400-500 מכוניות ביום יריד, ונעשות בו עסקות רבות מאוד. המשטרה באה לבקר לעתים. אבל זהו. לא צריך להיות אידיוט, בעת קנייה צריך לבדוק ולהיזהר. מר מוניה שפירא, שפנינו אליו בבקשה לתת יד כלשהי כדי שהבחור המרומה לא יהיה היחיד הנושא בהפסד – אמר לי שאין בעלי המגרש רואים את עצמם אחראים, שהם בדקו את הנושא בדוק היטב לפני שהתחילו ב"עיר" שלהם, בדקו עם עורך הדין שלהם, והם מכוסים.
פנינו להנהלת בנק בל"ל, הנושה, אך גם כאן נתקלנו בסירוב מוחלט. באותה מידה, אמר לי אדם אחראי, את יכולה, גברתי, לפנות ל"בנק דיסקונט", שיעזרו בתרומה. הבנק מפסיד במקרה של חברת א.ל.ף (בעלת המכונית) הרבה מאוד כסף, והמכונית תכסה רק חלק זעיר מן ההפסד. דיברנו על לב ההנהלה, להסביר מה הם 40 אלף לגבי בחור צעיר, בעל פרופיל של 56 (כדבריו) לעומת בנק – לשווא.
*
והרי את כל הכאב והצער ואי-הצדק ניתן למנוע, לו חויב יריד המכוניות לבדוק את הניירת והבעלות של המכוניות המוצעות למכירה בין גדרותיו, לו חויב על ידי רשות, לו דאג כמחווה של מסחר הוגן ותרומה לו, לבדוק את הניירות והבעלות של המכוניות המוצעות למכירה – אפילו בדיקה שטחית וראשונית, לו זרק עין לראות אם המוכרים אינם טיפוסים פליליים. הן לו היו הרמאים יודעים שכך ייעשה – אולי לא היו מגיעים ליריד. אפילו מתוך דאגה לשגשוג של מגרשם היו צריכים לחשוב על כך.
כאשר קונים מאת מוסר מודעה בעיתון, רואים אותו בביתו – מכירים כתובתו, יודעים עם מי יש עסק. במגרש – אחרי ככלות הכל, המוכר עלום. איכשהו עושים את העסק תחת עינם המקצועית של בעלי היריד וסומכים עליהם.
אינם יכולים לערוך בדיקות כנ"ל? לפחות ידאגו לשילוט מזהיר. מכאן – שבעלי יריד המכוניות – רובצת עליהם אחריות, לפחות, חלקית...
יצרה הממשלה מצב שניתן לעשות העברת-בעלות באמצעות בנק, כדי לחסוך זמן וריצות ל"חולון", חייב הבנק או משרד הרישוי, לדאוג שיהיה אפשר לאמת את הבעלות בבנק, ויהיה ברשותו מידע מעודכן, או לפחות יהיה לו קשר מתמיד עם מרכז הרישוי.
כאשר בחורנו קנה את המכונית – היו כאמור במשרד הרישוי מה שקוראים "סנקציות", ועל כן נדמה לי שגם משרד הרישוי הוא שותף לאבדה, וצריך להיות שותף לתוצאות. משרד הרישוי אינו נקי מלהיות שותף ליצירת תנאים טובים לכל מיני רמאים, על ידי כך שאינו מבטיח ביקורת על בעלות ומרשה לעשות העברות בעלות בלי אישור משרדו...
גם המשטרה אינה נקיה מאחריות, לדעתי, על שלא הצליחה ליצור מורא אצל פרחחים ורמאים, ומאפשרת לסחור במכוניות גנובות – במקום ציבורי מוכר ומיועד למכירת מכוניות. האם עד כדי כך קצרה ידה?
עם כל הצער והעוול שנגרם לבחור המרומה, שהוא עצמו היה ראוי שנתעכב עליו ונקדיש לו רשימה, אנו רואים במקרה זה סימפטום ל"מחלה" הזועקת לטיפול שורש. המחוקק חייב לדאוג לא רק ליחסים שבין האזרח למדינה – לא רק כאשר המדינה אינטרסנטית ודואגת לקבל חלקה בעיסקה בצורת מיסוי, אלא גם כשזה נוגע ליחסים בין אזרח לאזרח.
רצוי, מאוד רצוי, שתמונה ועדה שתבדוק ותמליץ כיצד צריכה להיעשות העברת בעלות על מכוניות משומשות – נכס ניידי העולה בממון רב, בלא לפטור את עצמה בקש, כפי שענו לי בבנק, במגרש המכוניות, במשטרה, כפי שאמרו לי עורכי דין:
"הוא טיפש? הוא תמים? – שיסבול!"