18.6.76
"עכשיו אני אספר מה קרה לי. תשמעו את החיים שלי..." – עוצם עיניו עארף ו- שותק. וכולם יושבים סביב ושותקים גם הם. כאילו רואים גם הם את המראות הנפרשים לפני העיניים העצומות של האיש הצעיר.
עורף גאה, פנים שחומות, ראש שחור כפחם צרוף נימי-כסף בודדות, ידיים אצילות אצבעות, והאצבעות אוספות את הרגליים הנתונות במכנסי גברדין יקרים לישיבה מזרחית על כורסת פלוש אדומה. נטפלות האצבעות הארוכות הללו לשרוכי נעלי פלאדיום, ומרטטות כמו העפעפיים, כמו רואות גם הן את המראות המשחקים לפניהם כמו בסינימה.
"כמו בסינימה" – עובר הכל לפני עיניו – אומר עארף ותופס נשימה ארוכה.
המשפחה יושבת ומחכה לוידוי. בלא חכמות. דוגרי. האורחים מרגישים חובה לעזור. דוחים את הקץ. מחפשים גם הם משהו להסיח בו את הדעת. להרוויח זמן – כמו שאומרים.
"אלה נעלי פלאדיום אוריגינליות או תוצרת הארץ?"
"מה פתאום תוצרת הארץ. הצבא לא מקמץ על גששים. נותנים להם הכל אלף אלף. אוריגינל. ישר מפריז."
"תתחיל כבר לספר," אומר האח הבכור.
"זה היה ככה" הוא ממשיך "כמו שאתם רואים את האח שלנו שהוא טוב ויפה ונחמד והכל, אז יש לו גם ציפורים בראש, וכשיש 'אפטר' או 'רגילה' או 'חדשית', אז הוא לא תמיד חוזר הביתה ואנחנו משחקים עם הילדים שלו במקום אבא שלהם. ואומרים לאישה, יה נג'מי – בסופו של דבר חוזרים אל הילדים."
"מה לעשות" אומר עארף, "ככה הם החיים, ואין מה להתביש. מה שלאישה לאישה, ומה שלילדים לילדים, ומה שלבעל לבעל." והבעל צעיר; ויש לו דם צעיר, ואם הדם שלו לא שקט – אין אישה ואין ילדים.
"שקט – בטיח איבד את הראש ולא ראו אותו פה. היה כמו חולה."
*
היה כמו חולה. אמת. שנתיים היה כמו חולה. וכל העניין התחיל כך. קיבל חופשה של ארבעה ימים. אמרו החברים: "שמע רפי, מה תיסע הביתה אל האישה ואל הילדים, בוא איתנו, נעשה חיים."
בחורים כארזים החברים שלו. אחד מבאר שבע, ושלושה מקיבוצים. לפעמים לא כדאי לאיש באר שבע לנסוע ליום הביתה, והולך אל החברים שלו שבקיבוצים הסמוכים לעשות את השבת. הולך הוא, הולך גם רפי. זה מבאר שבע, מספר אחרי כן, שהאישה שלו עושה עניינים. צועקת – יעני. אשתו של רפי שותקת. יש לה נימוס. יש לה מזג טוב. אישה בדואית יודעת מקומה. מקומה בבית. ברוך השם בית יפה. מקומה עם הילדים, ברוך השם ילדים יפים.
ויש הרבה ילדים ואין פנאי לחשוב אם הבעל חזר או לא חזר. יש משפחה גדולה ברוך השם. הרבה גיסים והרבה גיסות והרבה בני גיסים ובני גיסות, וסבא וסבתא ובני דודים ובני דודות ושכנים ושכנות.
רפי כבר שכח מזמן שהוא עארף. הוא רפי לכל דבר. כמו גדי ובני ויוניק הוא. ובקיבוצים שלהם הוא כבר עושה תורנות בחדר האוכל. למה לא.
אז לפעמים הם מבלים בקיבוצים, לפעמים נוסעים לטייל ולעשות חיים. והפעם, אותה פעם שהסיפור הגדול של חייו התחיל, נסעו לחורשת טל. ארבעה ימים יפים של "חודשית" לכבוד חג השבועות. ובחורשת טל מה ששם הלך. מדורות וצלי אש ושירים עד אמצע הלילה ועד אור הבוקר, וטל כבד בחורשת טל ועוזרים לשאפות לתפוס מחסה מפני הטל באהלי סיירים...
והיתה שם אחת – כמו תפוח. קטנה, בלונדינית, צחקנית ועיניה יפות ויודעות לדבר רק אנגלית – המסכנה. אבל כשיש אהבה מה אכפת שפה. העיניים מדברות והן דיברו, רפי ואותה עלמה אמריקנית שיודעת לדבר רק אנגלית ולאהוב בכל השפות.
אמר רפי אל לבו החיים יפים. ואולי לא אמר דבר ורק ידע שהחיים יפים. יהיה קצת יופי גם לו, ובשבוע הבא יילך לשחק עם הילדים שלו בביתו, והדם שלו כבר לא חם – והלב שוב יהיה חם מאוד בשביל המשפחה...
*
וכך חלפו ארבעה ימים באוהל סיירים ובג'יפ-גומא-מרחקים והכפיות מתנופפות ברוח.
באפטר השני שוב גמאו מרחקים, והאמריקנית שלו – דבי המתוקה – שערה נשזף בשמש והוא זהב, ופניה כבר לא כמו חלב... וכיוון שהיא קוטפת תפוחים במטע של קיבוץ סמוך למחנה שלו, רק עשרים קילומטר והוא שם, אז הוא שם. וכיוון שמכירים אותו בקיבוץ והוא בן בית בו – עושה גם תורנות חדר אוכל... במשמרת ראשונה של בוקר. כשיש יום פנוי, או כשהמפקד מבין ללבו והשבילים נקיים, ואין פריצות בגדר הצפונית – אומר בִינוֹ המפקד, קח רגליים וסע. אז הוא נוסע. ועוזר על ידה במטע. וקוטף איתה תפוחים. אחר כך הולכים לחדר האוכל, יד ביד, רוחצים בבריכה, עושים מקלחת חמש. ובארון של דבי תלויים בגדיו מגוהצים, טריים, ריחניים.
אחרי חודש ראה שלא טוב. שכל כך טוב עד שרע מאוד. לקח את הנערה לטבריה. ישבו במסעדת-הדגים ליד הטיילת, אכלו דג-על-אש וסלטים וקנחו בקפה קטן וחריף. ודבי – שערה כבר לבן כמו פשתן ופניה כבר שחומות כמו פניו. ולבו של עארף קופץ לגרונו – וקולו לא נשמע לו.
"מה יש רפי. מה יש רפי'לה," שואלת דבי בראשה החמוד.
"לא רפי – עארף. אני עארף!"
ומה משיבה דבי. נלחצת אליו עוד יותר וכורכת זרועותיה סביב צווארו.
"אני בדוויי."
"אני יודעת."
"ואת יהודיה."
"אז מה?"
"זה לא טוב. זה לא אותו מין."
"אז מה?"
"יש לי תשעה ילדים."
"והם יפים. תראה לי תמונה, פיקצ'ר-פוטו."
"לילדים יש אמא. היא אשתי. אני נשוי, מבינה. לא חופשי."
נלחצה אליו, אל צווארו, עד כאב נלחצה.
"אני יודעת, שאתה נשוי. אז מה?"
"לא אוכל לשאת אותך. לא אוכל להיות איתך תמיד..."
"אני יודעת שאצלכם, אצל הבדווים אפשר להתחתן עם עוד אישה... אהיה אשתך השניה, השלישית – לא אכפת לי."
"דבי, דבי יא רוחי."
"לך, דבר איתה. תגיד שאעזור לה עם הילדים."
*
אחרי חודשיים ימים הלך לביתו. הילד הקטן לא הכיר אותו. עארף רצה ליטול אותו אל בין זרועותיו – אך הזאטוט צרח. גם הילדים האחרים לא באו אליו. נקבצו ביחד לקבוצה קטנה של כמו-יתומים והביטו בו כמו רועי צאן שתעו עם צאנם במדבר.
הסינימה שבראשו התחילה להחליף תמונות. תמונה של ילדים בקיבוץ – ותמונה של בדווים אסופים. דבי ששערה לבן כפשתן ופניה שחומות כפניו – והאישה הגוצה והשמנה. שכבר אינה יושבת באוהל כי בויתה, בדווית זנוחה מחוקת פנים, שכריסה בין שיניה, והיא נראית זקנה מכדי להיות אמה של דבי המבקשת להיות צרתה...
נתן לאשתו כסף. ישב רבע שעה, כמו על גחלים ישב. קם וברח. דהר בג'יפ הפתוח בדרך חזרה בוכה ברוח.
יילך ויגיד לדבי, יגיד לה לכי ממני.
לקחו אותו משבטו. לקחו אותו מאהלו – ולבית הכניסוהו. ולא הוא ולא משפחתו יודעים מה לעשות בבית הזה וכיצד לחיות בו, ובמקום אדונים, מלכים, שהאדמה היא רצפתם והשמים הגג וכל העולם ביתם סגרו את העולם לפני משפחתו בקירות. ולו קראו דרור באהלי יעקב – במחנות צה"ל.
ועכשיו באה נערה יהודיה ולקחה גם את לבו. עשתה את אשתו שפחה בעיניו ואת ילדיו אסופים, יתומים זנוחים ללא אבא. והוא עצמו, כמו אילן בלי שרשים. בלבול אחד גדול של יצרנים, ומתחקה על עקבות אחיו מעבר לגבול. טפוי! ירק יריקה והרוח החזירה את היריקה והדביקה אותה אל פניו. והוא לא מחה את פניו.
יילך למפקד ויאמר לו הכל. יאמר לו – אני לא כשר לשרות. פטר אותי. שחרר אותי, לא רוצה את עולמכם. כך יאמר.
משהגיע למחנה לא היה פנאי לדיבורים. מצאו פריצה בגדר, יוחאי, הטוב בידידיו נפצע. אומרים שלא יחיה. הלך בעקבות העקבות, הוליך אחריו את הכיתה בלילה עיוור אל מעבר לגבול. הלכו אחריו בוטחים בו, הלכו אחריו וחייהם בידיו. והוא מופקד על חייהם לטוב ולרע.
חזרו אחרי יממה – ושערה לא חסרה מראשם. עם שבויים. ומה שעבר על רפי באותו יום ובאותו לילה, במחבואים ובמארבים – רק הוא ואלוהים יודע...
וגם דבי יכלה לדעת לוא ידעה ערבית. דיבר ודיבר לילה שלם, וגם צעק.
*
בסוף אותו שבוע חזר ונסע לביתו. אחיו עצר אותו ואמר לו – ככה זה לא יילך. אסוף את עצמך. לא משאירים ככה ילדים ואישה ומשחקים שם עם שרמוטות אמריקניות.
אמר לו רפי: בלום פיך.
אמר לאישה – השכיבי את הילדים. בחוץ היתה עוד שמש, אך הילדים הזדחלו לתוך המיטות בבגדיהם. לא אכלו, לא שתו וזחלו למיטות והתכסו מעל לראש. רעדו.
אמר לאישה כך וכך, והיא רוצה לבוא פה ולהיות שפחתך.
אמרה האישה. "שחק איתה איפה שאתה רוצה. לא בבית הזה."
אמר לה "בבית הזה מלוכלך, היא תבוא ותשטוף רצפות, תכבס, תבשל, תהיה לך חברה נחמדה, תלמד אותך אנגלית. יהיה לך פנאי להסתרק וגם, תראי את תאהבי אותה."
"ביתך לא נקי" אמרה האישה ועיניה כאבו.
"נקי – אבל יכול להיות נקי יותר. מה אכפת לך."
"לא תבוא לבית הזה."
"אל תבכי."
"אני לא בוכה."
"אני עושה רק קצת פנטזיה אתה. אחר כך אבוא הביתה."
"אינשאללה..."
בנו הגדול, בן החמש עשרה, בכה בקול.
*
לא יצאו שלושה חודשים והגיעו הוריה של דבי. מישהו טרח לכתוב להם כך וכך עושה בתם ובאו, ואולי כתבה להם דבי עצמה. לראות את ארץ ישראל באו – אמרו – ולהכיר את רפי, שבתם אוהבת.
"הורים יפים," אומר עארף, "אי-אפשר לחשוב שזו אמה שלה. אני כבר שכחתי שדבי היא בת שמונה-עשרה, רק שלוש שנים גדולה מן הבן שלי. אני כבר שכחתי שדבי זרה. היא לא היתה האישה שלי, היא היתה אני. כבר הייתי הולך הביתה שלי רק כשהיא היתה אומרת, רפי, מוכרחים לנסוע לראות מה שלום ניג'מה ומה שלום הילדים. אולי חולים. אולי צריכים לראות את אבא. הם יגדלו עם קומפלקסים – תסביכים. יהיו להם פרובלימות פסיכולוגיות."
לפעמים היה רפי מביא עמו את אחד הילדים בשובו מביקור בביתו. אט אט הביא את כל הקטנים. לבד מן הבן הגדול, שהתבייש מפניה ומפניו. ודבי היתה רוחצת אותם, מתקנת את בגדיהם, וכשבאו ההורים, הביאו עמם מזוודה גדולה ובה בגדים לכל הילדים של רפי, כמו סבא וסבתה טובים ומסורים...
רפי נסע כמובן עם דבי להקביל פניהם בשדה התעופה. "לקחתי חופשה, קיבלתי רשות מהמפקד לקחת את הג'יפ וטיילתי איתם בכל הארץ. והסברתי להם הכל, על מלחמת השחרור, על ירושלים, על שיך-אבריק, על מצדה, על קיסריה. ואז הם הסבירו לי מתוך הספרים, ואמרו שבלי מה שאני הסברתי לא היו מבינים את ההיסטוריה, היהודית יעני. אבא של דבי הוא פרופסור. אדם מתקדם, ואמר לי, תראה, זה משמים, ונאנח.
"אתם לא צריכים להסביר שום דבר" אמרתי להם. "אני בעצמי אבא – ומבין. ואצלנו, לוא הלכה בחורה אחרי יהודי – היו הורגים אותה. הורגים אותה והורגים אותו ככה – סכין על הצוואר. אני מבין. אמר ובא לו אפילו לבכות. איך יש רק בת יחידה ושולחים אותה כדי להציל אותה מנשואי תערובת עם איזה בן פרופסור או בנקאי נוצרי ופה היא מתאהבת בבדווי שלא יודע קרוא וכתוב, ויש לו אישה ותשעה ילדים..."
"אמרו ההורים: אתה ישראלי, לא חשוב איזה דת. ואתה בחור טוב. תשגיח על הבת שלנו – אמרו לי. אנחנו רואים שהיא נראית טוב; שהיא שמחה. היא כל מה שיש לנו. תשגיח עליה טוב – אמרו ההורים שלה. וביום שנסעו – אמרו – תראה רפי. אם ביום מן הימים תרגיש כוח לעזוב את המשפחה שלך, אם ביום מן הימים תראה שאתה אוהב את דבי ככה שאתה לא יכול לחיות בלעדיה ושהיא לא יכולה לחיות בלעדיך, תכתוב לנו ואנחנו נשלח ניירות. וניתן לך בית וכסף ואוטו, ותתחילו חיים חדשים. וגם נשלח כסף בשביל המשפחה. אחר כך לא תצטרך עזרה. תרוויח הרבה בעצמך... וכשהילדים שלך יגדלו יהיה להם אבא באמריקה שיוכל לתת להם עתיד.
הלך עארף וסיפר לאחים. והאחים אמרו – עכשיו הם מספרים סיפורים אחר כך יתנו קדחת.
"ולא כך הוא," אמר להם עארף. "הנה, הפקידו בידי שנים-עשר אלף דולר. רק באו," אמרו. "הנה רפי, כסף בשביל הוצאות. תשים אצלך שאנחנו מפחדים לאבד. ואני לא צריך לספר מה זה בשביל בדווי שנותנים לו לשמור על כסף."
קשרתי את חבילת הכסף בהרבה חוטים. שלא יתחשק לי. הכיס בער לי. הרגל בערה לי. היד שפשפה. וכל הזמן הייתי נוסע איתם ומשלם מן הכיס שלי. פרוטה לא לקחתי מהם, הכל שילמתי. וכשנסעו נתתי להם בחזרה את החבילה. אפילו לא פתחתי את החוט.
*
ומה קרה אחרי כן, איך הסתיים העניין, אם נסתיים?
רפי תולה עיניו בחלון. ובחלון הר גבוה עולה בלהבות קרני שמש אחרונות. וכל כך עצוב בשעת בין הערביים, בחדר המלא גברים-אחים, ראשי משפחות גדולות, שבניהם כבר מגודלים, וכבר רואים בשבילם כלות והם, האבות, עדיין נערים עם לבבות מתגעגעים, בארץ חמה ומתירנית, שזנחה יסורי מסורת. ארץ של שפע אהבה ומנהגים חדשים שבאו למדינה.
"מה קרה בסוף?" – בטח. תמיד חוזרים אל הילדים." – אומר עארף.
*
"תפדלו, היכנסו גם אלינו, אל ביתנו..." אמרה אישה קטנה וגוצה – הנושאת בחיקה ילד קטן, ועוד אחד בין שיניה, העשירי במניין... והרינו בביתו של עארף-רפי. מנורה אחת דולקת אי-שם במטבח, וכדי שיהא לאורחים נוח ונקי, פיזרה האישה ביד נדיבה חומר מחטא, הורג זבובים במכה אחת, כמו שאומרים, והורג כל אפשרות לשהות בין קירות הבית. בפעם אחרת, בהזדמנות אחרת, מתגוננים, אך היא בשלה. סליחה שריססה. לא ידעה שלא אהבנו את הריח. אפשר להיכנס ל'סלון'. אבל הטוב ביותר – לחדר השינה שם לא ריססה. ויש גם היכן לשבת.
ועוד מדברים והיא רצה למטבח, עם הילד בידיה ועם אחד בין שיניה, וכבר מצוי הקפה על האש וגם עוגות מעוגות שונות מופיעות על המגש הקטן והעגול, ואנו יושבים על מיטות יפהפיות מכוסות בשלל צבעים ססגוני, מזמין, סדינים כשדות פורחים של רוסו, משבצות של קרדין ופסים בחום ובז' של איב-סאן-לורן, ומגבות רכות תואמות.
הסדינים מאמריקה. גם המגבות. גם המפות. השמלות היו קטנות. הנה – צרות מדי במתניים. שמא יהלמו אותנו. ברצון תתן. שלה הם. מספיק סבלה בגינה של זו, המַסְכִינָה.
שנתיים היתה גרה, זו האמריקנית, עם בעלה שלה. היא למעלה, על ההר, וקוראים לה גברת עארף כמו שקוראים לה. והוא בא פעם בשבועיים לתת כסף. אפילו אין לו סבלנות לראות את הילדים שלו. לפעמים לוקח את הילדים שלו. ומביא אותם בחזרה יפים כמו יהודים... והילדים שלה מפסיקים ממשחקם כשהיא מתקרבת. משחקים באבא ודבי. הוא בא, והיא אינה אומרת לו כלום. עושה לו קפה. ויד על הפה. רק בלילות בוכה. וגם הבן שלה הגדול בוכה. וגם הגיסה שלה בוכה והולכת לדבר עם דבי. אבל משהו בפנים אומר לה שאסור לדעת. וכל אימת שבעלה בא גבוה ונקי וזר היא מבינה שהוא בא מן המחנה וחוזר אליו, "שישמור אלוהים צעדיך ויברך אותך בדרכיך." ככה היא אומרת לו. ופעם הוא אמר לה – "עוד מעט תעבור הפנטזיה ואני אשוב." והיא, כמו אינה מבינה.
לעולם, לעולם, לעולם אסור שהבעל יֵדע שהאישה יודעת. אסור גם שהאישה תדע שהבעל יודע שהיא יודעת.
כשאין בושה אין משפחה.
*
אף פעם, אף פעם בחיים שלו כבר לא יֵדע את הרוך שידע. לעולם לא יהיה כה מאושר ולא יהיה כה אומלל כמו שהיה עם דבי. ידע זאת כשהיה איתה, ויודע זאת עכשיו. אבל בלי כאב, במין השלמה יודע. אך משנקפו שנתיים ודבי נזקקה לנסוע להוריה – אמר לה סעי, אני אבוא אחריך.
האב שלח שני כרטיסים, ודבי השאירה בידו את האחד. גם המסים שולמו. הביא אותה לשדה התעופה ועמד מביט אל המקום שבו נהפך המטוס לנקודה, עד שתקפה אותו סחרחורת. מקץ חודש הלך לחברו-ידידו כאח, הביא נייר ורוד ומעטפה ורודה ואמר לו כתוב:
"דבי שאהבה נפשי, דבי שהיא תפוח חיי, שהיא עיני, ראשי, לבי ונשמתי. לא אוכל לעזוב את ביתי, לא אוכל לעזוב את אשתי – אך בעיקר לא אוכל לעשות לך מה שאסור כי יקרה לך. יותר מדי אני אוהב אותך ויותר מדי אני מכבד אותך. אני, אני בדווי שלא יודע קרוא וכתוב – את המכתב הזה אליך כותב לי חבר, אני לא יודע לאכול ולא יודע לשתות כמו שצריכים אצל אנשים מלומדים. העולם שלי קטן, פשוט. של חומוס ופיתה. אני לא אעשה אותך גברת גדולה, אני אוריד אותך איזה מאות שנים לאחור. לעולם לא אעזוב את ילדי, ילדתי, אהובתי, שיכולת להיות בתי, ואצלנו יכולה להיות רק שפחה. ועם הזמן, מי יודע, בטח גם האהבה היתה דועכת ולא היית יודעת מה את עושה עם הבדווי הזקן שלך. את יפה וצעירה וצריכה להתחתן עם אחד משלכם, צעיר ומלומד ושדם טוב נוזל בעורקיו. דם כשלך. וללדת ילדים יהודים. אני יודע שההורים שלך אומרים שהם אוהבים אותי, גם אני אוהב אותם, אבל אני גם יודע שהם אומללים. לוא בתי התחתנה כמו שאת רוצה להתחתן. הייתי מת מצער.
אז תסלחי לי – ואני לא אבוא – ואני מבקש שאת לא תשובי אלא אחרי הרבה שנים ועם ילדים ובעל קנאי שלא ירשה לי לראות אותך. כי אני אוהב אותך. ואת הכרטיס תמכרי ותקני לך טבעת ממני."
בערך כך הכתיב את המכתב בתיקונים ושיפורים של ידידו-כאח, שהתרגש מאוד.
ובשביל להכעיס אותה, שתראה שבדווי הוא בדווי, לקחתי את כל הדברים שלה את הסדינים ואת המגבות ואת המפות ואת הכלים ואת השמלות – ונתתי לאשתי.
*
גם את הנעליים שלה הביאה. אשתו נג'מה. תראו איזה רגל קטנה היתה לה. תביטו. ועמדו שם סנדלים קטנים ועדינים, ונעלי ג'ינס של ביטניקית, ומגפים כמו של ילדה בת עשר – וכל כך נכמרו הרחמים על הנערה שנעלה אותם, על פרח האהבה שפרח בשדה זר.
על המנחה שהביא הבעל לאשתו...
*
"שמעי," אמר לי פעם אבי ז"ל, כאשר דברנו על עניינים שבלב "את יודעת מה ההבדל בין מאהב יהודי למאהב לא-יהודי?
לא-יהודי, כשיש לו אהובה לוקח הכל מאשתו ומביא לאהובתו.
יהודי כאשר יש לו אהובה – לוקח הכל מאהובתו ומביא לאשתו..."
גם הבדווי...