4.8.61
מאז המשפט, תקף את הארץ געגוע אל האתמול. מין יתמות ירדה עלינו – על כל אחד מאתנו שבא מאירופה "הנאורה"; וביחד עם הרצון העז להיחבא מעין השמש, להיחבא בין כתלים ולזכור – רצים לבקר אצל ההורים, הדודים, הדודות והדודנים... קרבת הדם, שהקלנו בערכה, והתייחסנו אליה כאל דבר מובן מאליו, קיבלה את משמעותה הנושמת, המחייבת, המזכה. ואלה שאין להם קרובים ממש, מהלכים בשבילי החיים, צמאים ורעבים, מחפשים ב"נרות נשמה", לפחות מישהו שבא "ממקומותינו".
*
האיש הזר שצילצל בדלת, התנשם בכבדות. ביד עייפה ומיובלת, מחה את פניו הלחים מזיעה. המדרגות הרבות – לא בשביל גילו, הרהרה."
מותר להיכנס פנימה?" שאל.
משישב על הכיסא שהוצע לו – שאלה בעלת הבית: "במה העניין?"
הוא הביט בפני המארחת ועיניו זהרו. "איזה דמיון" – לחש – "איזה דמיון... קודם כל אציג את עצמי. אני תושב עכו, אבל אני יהודי אמיד. באמת אמיד. יש לי בית משלי וגן, אני שותף בבית חרושת. יש לי פריז'ידר ומכונית ושטיחים וגז..."
עוד משוגע אחד – חלף הרהור בראשה הכואב.
"יש לי כל מה שאפשר להשיג בכסף."
"אני שמחה מאוד" – אמרה לו רכות. איך מתפטרים ממנו?! – דאגה.
"עכשיו שהגברת יודעת שאיני זקוק לעזרה כספית, אגלה לה את שמי. שמי קזמן" – אמר בקול דרמטי.
"נעים מאוד."
"נעים מאוד?! השם הזה אינו אומר לך כלום?"
"לא. לצערי לא."
"שמך אינו קזמן?"
"לא. לצערי לא."
"את בטוחה?"
"בטוחה בהחלט."
"אבל אמרו לי שכאן, ברחוב גאולה, גרה אישה ששמה מן הבית - קזמן. ואני הייתי כבר בכל הבתים, בכל הקומות ובכל הדירות... ובכן – אלך."
היא ריחמה עליו. "שב רגע" – ביקשה – "תנוח."
"הבוקר, כשקמתי – אמרה לי אשתי: נחמן, אל תלך לעבודה. סע לתל אביב, אולי תמצא. תראה שהיום תמצא. את מבינה, גברת? נתתי כבר מודעות בכל העיתונים; הודעתי ברדיו – וכלום. חשבתי: בגאזיטות אי-אפשר לכתוב 'אני עשיר' – אז פוחדים. עולה חדש...! אלך לחפש – אמרתי אל לבי. אמנם אין אני עשיר גדול כזה, אבל לא חסר לי, ברוך השם... רק שאין לי משפחה. אין לי קרוב! וגם לה, לאשתי שתחיה, אין איש בעולם. ואנחנו כבר אנשים זקנים, ובודדים כמו אבנים. את אשתי הראשונה ושני הילדים שלי – הרגו הנאצים. את בעלה וילדיה – גם אותם הרגו הגרמנים... יש לי ענבים בגני, צריכה היית לראות איזה אשכולות כבדים ועסיסיים, אולי מאה קילו, אולי מאתיים, של ענבי ארץ-ישראל – זרים אוכלים אותם. כבר אפילו סיפרתי, שאני תייר מאמריקה. חשבתי, שזה יעזור. וכלום."
"ומניין אדוני בא?"
"מגארבולין. שמעת פעם על עיירה כזו בפולין?"
"גארבולין! רגע. נדמה לי, שהיתה לי דודה שנישאה לגארבולינאי."
"באמת? ומה שמה? ואיפה היא?! גארבולין היתה עיירה קטנה וכל תושביה קרובי משפחה..."
הם ניסו וניסו למצוא קשר. האישה עמלה וטרחה, אך כיוון שלא היתה בקיאה בתולדות משפחת דודתה, לא יכלה להיות לו לעזר. והוא תהה. כיצד זה אפשר לא לדעת פרטים חשובים כל כך?!
"אם ממקומותינו באה דודתך, הלא תסכימי להיות לי משפחה. מה אכפת לך?..."
*
למחרת, הופיע עם אשתו הקטנה. לבושים היו בבגדי-שבת מהודרים (מלפני עשרים שנה). הביאו איתם ענבים ויין ועוגות ומתנות ל"נכדים".
"זו הקרובה שלי" – אמר בגאווה ואשתו הקטנה בכתה מאושר.
נ.ב. הסיפור אינו בדוי. ואם ישנו מישהו ששמו קזמן, אנא יודיע למערכת – ויעשה חסד.