4.11.60
אחד מעובדי הדפוס העיר לי שאני עושה לעצמי יותר מדי תעמולה. הנה אני נוסעת לחו"ל, חוזרת מחו"ל, יוצאת לחופש, חוזרת מחופש- ומודיעה על כך בטור שלי… על כן, אני אשתוק ולא אספר על כל המחמאות ורוב הנחת ששאבתי ממכתבי הקוראים ומכתבותיהם. אך אל דאגה. לאיזון הנחת קיבלתי מכתב מכוער מנתניה, מלא השמצות דו-משמעיות וגידופים חד-משמעיים, שגזל את שנתי בלילות. חשבתי לדרוש ועדת-חקירה מטהרת. ריהאביליטציה – דרשתי. ואז אמרו לי: "שטויות. מי זה יודע מה כתבה לך אותה בחורה אכולת הקנאה?!" חוכמה! ומי ידע על הפרשה הגדולה לפני שהתחילו לברר אותה, הא!" אז אמרו לי – "ומי יודע אותה עכשיו…"
ואגב "הפרשה", השמתם לב מה קרה במשך ארבעת השבועות האלה של חופשתי? לא רק הארץ, כל העולם חלה בהפרשות ממין מסוכן על רקע רומנטי. אין על מי לסמוך.
בי.בי. – חלום לילותיהם של כל הגברים מגיל שש-עשרה ועד שישים, וקנאת לבן של כל הנשים בעולם (בלי הבדל דת, גזע ומין), - נמאס לה לחיות. היא מתאבדת מתוך אהבה נכזבת, ונעשית אנושית יותר, חמודה יותר. ל"חתיכה" הזו יש נשמה, אני מגלה לפתע, סולחת לה את יופיה, ונושמת לרווחה כשזו יוצאת מכלל סכנה.
וגם חרושצ'וב, כנראה, אינו אדיש לגבי בי.בי. וירוס האהבה פוגע בו קשות. "בלוטות-המגן" מעבירות אותו על דעתו, והוא מוכן לפוצץ את העולם כולו בנעלו הגברית, ובלבד שישרור שלום ושלווה למען בי.בי. ודומותיה. שתוכלנה – להתאבד ביעילות.
על במות החיים שלנו עולות טרגדיות יווניות, שבהן, כידוע, מרעילים, - אך תחילה מגלים הכל, הכל, למקהלה שלמה. ואם גם באמת נורא הדבר, ואכזרי עד בלי קץ, נצבט הלב משהו באותה צביטה קטנה שבתקווה: "עזה כמוות אהבה"...
וגם קומדיות מולייריות לא חסרו במשך ארבעת השבועות הגורליים הנ"ל ולשתי במות כמעט וגרמו לטרגדיה. לפתע פתאום חייבים היו להוציא קטעים עצומים מן הטקסט המשעשע. איזה חוסר התחשבות! והמבין יבין.
מה הפלא איפוא שעל התיאטרון הישראלי עובר משבר המאיים בפשיטת רגל? איזה תיאטרון יכול להתחרות במשחק החיים שלנו, שנכתב לפי מיטב המתכונת של מולייר וזולא, אבריפידס ושקספיר. ומה איפוא הפלא שנחמה הנדל החליטה להצטרף מאוכזבת למתבודדים באכזיב ושושנה ש"דם-אריה" נוזל בעורקיה ובקולה שואגת "הביתה" – ובאמת היא מקיימת ובעוד ימים אחדים תיסע לארצות הברית.
ומה דעתכם על הבזיונות שספגנו בזירה הבינלאומית של כדור-הרגל. איך עודדנו אותם, ואיך ניחשנו, וסיאול הפכה ל"שיא-עול" כנראה, שלא תהיה ברירה אלא לנסוע לניקוסיה לצעוק, ולהתפלל – לחמסין.
כמעט ושכחתי את הסערה שקמה סביב "חולות לוהטים" שמרוב השמצות הפכו ל"חולות זהב". וזה מזכיר לי את המשמיצה הפרטית שלי. חמודה כזאת. אין זו אשמתה שאין לי דם לפרסם את מכתבה ולזכות סוף-סוף במעט פרסומת.
נ.ב. לכל אלה אשר טרחו ושלחו מכתבים וכתבות, לסופרים ולעקרות-הבית, לאימהות ובנותיהן, לחיילות וחיילים, למורות ומורים, תלמידים ותלמידות – לכולכם, לכולכם שלוחה תודתי ותודת בני. הוא אוסף בולים.