21.7.61
תחילה ראיתי את המכונית. איזה "קדילק", כזה יופי של "פורד", או, אני לא יודעת איזה שם, אבל מכונית כזאת עוד לא ראיתי בכל ימי חיי. אני עומדת ומלטפת את המכונית בעיני ואיזה עשרה אנשים עומדים ומלטפים אותה בידיהם בהנאה ובקנאה. אחר כך הופיעו מזוודות. איזה מזוודות! עור-חזיר מובחר, עור-נחש ועור-לטאה. ראיתי שכך – חיכיתי. אחר כך הופיע מעיל פרווה "מינק", כובע, כסיות נהדרות, ארנק תואם, שיער בלונדי בהיר, צבע שפתיים, ובתוך כל אלה, גברת צעירה וזקנה מאוד ואמריקנית מאוד. היא ראתה אותי ואיך אני מיטה על כל התצוגה – ונתחייכה.
לא עברה שעה קלה והאישה סיפרה לי, שהיא אלמנה עשירה, וכי יש לה המון כסף והמון בנים נשואים, שעסקיהם פורחים והמון נכדים, שיחיו, שעסקיהם יהיו פורחים, וכי לא חסר לה בעולמה זה דבר לבד מקצת "יידישקייט" וזהו. בגלל היידישקייט. היא נמצאת כאן עם בנה הנער, שרוצה היא כי ישא לו בישראל אישה. ולא יחסר לצעירה הזו מכל טוב הארץ וצלחות השמים, ואולי אני מכירה אחת כזו. למעשה, עוד באוניה היא פגשה בזוג ששמח מאוד בנער שלה ואשר יש לו (לזוג) בת צעירה בישראל. נו, כמובן, הצעירים נפגשו, והבת – יופי של בת – אבל הבויצ'יק שלה אינו רוצה בה.
למה?
"למה. גם אני שואלת" – אומרת האמריקנית שלי, ובינתיים, הופיע גם הנער שלה, אחד נחמד, אין מה להגיד, ככה בן ארבעים ועוד משהו. האם נתנה לו לירה והוא שילם ל"פורטיה" ועמד והקשיב לשיחה.
"הבן שלי אומר, שאין לה נימוסין. הוא ראה מייד, שהיא אינה מכבדת את הוריה ואמר לי: מאמי, הבחורה הזו אינה מוצאת חן בעיני. אמרתי לו מה החיפזון? תצא אתה, בני. נתתי לו לירות אחדות והוא לקח את הנערה לטייל בירקון. הם שטו ושטו, והנה הבן שלי מביט בשעון. השעה 11. אז הוא אומר לה: את יודעת, כבר מאוחר. ההורים שלך ידאגו."
"שטויות" – אומרת הנערה – "אני כבר מבוגרת..." נוסעים הלאה. ועובר עוד רבע שעה והבויצ'יק שלי אומר: את יודעת, אמא שלך תדאג. אומרת הנערה: שטויות, אתה מצחיק אותי. מי שואל אותה? נוסעים עוד רבע שעה, אז הבן שלי אומר: את יודעת, אמא שלך אולי לא תדאג, אבל האמא שלי תדאג, אנו חוזרים...
אולי את מכירה איזו נערה חמודה בשבילו. וכפי שכבר אמרתי. לא יחסר לה אצלנו מאומה..."
ריחמתי על הנערה הישראלית שהפסידה "מציאה" כזו. באמת, הבחור היה נחמד כזה, בהחלט נסבל ואיזה בחור מנומס, ואיזה בן אוהב... ומה הוא יחשוב על הצבריות החנניות שלנו?
אם יש לי בחורה מתאימה בשבילו? אלף בחורות יש לי. כל ארץ-ישראל. הנה למשל... למשל, מי? לפתע פרחו מראשי כל הרווקות הבלתי-נשואות וכל הרווקות בפוטנציה אך אין דבר. התנחמתי. מודעה אחת בעיתון – ונהיה מוצפים מלכות יופי מכל הדרגות; קלות, סליחה, כלות מושבעות, הכלות להתחתן. פתאום נזכרתי בשושנה. אלוהים אדירים! כיצד העזתי לשכוח יפהפיה כזו, נחמדה כזו שכל כך מגיע לה קצת נחת מחיים.
"יש לי" – צהלתי – בחורה אינטליגנטית, נימוסית, יפה ואמידה, כל המעלות. הנה ניגש אליה מיד" – ניעור בי דם השדכניות מדורי-דורות.
"איך נגיע אליה?" שואלת האם בדאגה.
"מה זאת אומרת איך. במכונית שלכם אחת שתיים."
"ואיפה זה? אולי אפשר לגשת ברגל?"
משנודע ל"מחותנת", שהיפהפיה שלי גרה בפתח תקווה, במרחק עשרה קילומטר מתל אביב, נפלו פניה.
"הוי לא" – אומרת הצעירה הזקנה העשירה – "זאת לא נוכל להרשות לעצמנו. הבנזין כאן נורא ביוקר. את יודעת, שהוא עולה פי שלושה מאשר בארצות-הברית? לא כן, בויצ'יק?"
"יס, מאמי."