10.6.77
דובי פרש את שק השינה במעבר בין שתי מיטות בית החולים. הילד נרדם סוף סוף. ועם שנרדם חדל לייבב: אבא, אני רעב. אבא, אני מת מרעב. אבא'לה, מה זה? למה לא נותנים לי אוכל?...
הסביר לו. חזר והסביר, שמחר עושים בדיקה. ובשביל לעשות את הבדיקה, חייבת הקיבה להיות ריקה. צ'יק-צ'אק יעשו את הבדיקה. זה לא כואב. באמת לא כואב. ומיד אחרי כן יקבל גלידה, מסטיק, תירס. מה שירצה. כל מה שירצה.
אז גם סירופ תות שדה. גם קצת יין הוא רוצה. כמו אז. כשהיתה מסיבה ורצו שהוא יירדם ולא ישמע איך כולם צוחקים ואיך כולם רוקדים. למה אתם כאלה, הגדולים? לא נותנים לילדים לשמוח.
המסיבה הזו הציקה לדובי. לחשוב שהם עשו חינגה כזו ואפילו לא תיארו לעצמם מה חולה בן הזקונים שלהם. ומחר עובר הזאטוט הזה ניתוח. ירדימו את בנו הקט, יקשרו לשולחן המנתחים, איזמל יחתוך בבשרו הרך, המאמין, הטהור מכל טוהר. כל צלקותיו הישנות של דובי נתעוררו לכאוב. הוא, שהיו מחזירים אותו מן השדה מפויח. הוא, שמישהו כבר הציע לו לעשות ריצ'ראצ'ים בגופו במקום לעמול על תפרים. הוא, שחברים כאחים לו שוכנים קבע בחלקות צבאיות, מביא מחר את בנו לחסד או לשבט איזמל המנתחים, ועולמו כמו חרב.
"תהיה גבר," אמר לעצמו, "גבר תהיה! והתהפך על הצד, עצם עיניו וחיכה לתרדמה הגאולת."
מן החדר השני בקע בכיו של הילד שאין לו דמעות לבכות. ואמו, המהלכת בצל ליד בנה חשוך-המרפא, לוחשת מוכנית: שא-שא, תינוקי שלי, שא-שא, לבי...
מחדר אחר נשמע קול רדום, מזמר חרש-חרש: אבא הלך לעבודה, הלך הלך אבא...
גם הוא הלך תמיד לעבודה. רק לעבודה...
פחות מדי התעסק בבנו. פחות מדי הוא שוהה עם משפחתו. אם יתן אלוהים והניתוח יעבור בשלום, אם יתן אלוהים וילדו יבריא, ישנה את מנהגו. כל חייו ישתנו, שלו ושל המשפחה הקטנה שלו. אמת, המדינה צריכה לו, צריכה לצבא. המפקד הוא מיח-העצמות, לא רק חוט השידרה. אבל אמת, שלא רק מטעמים לאומיים הוא מאחר לשוב הביתה. לא רק מטעמים לאומיים מאחרים לשבת בנשף. יקרה להם החברותא. טוב להם בעולם הגברי והמוגן הזה של חאקי ועשן סיגריות. של כוסית ובדיחה מפולפלת. של מפקדים ופקודים ופקודות ומשימות וביצועים וסיכונים, והצלחות ואי-הצלחות, ואתגרים ותכנונים ומטבח שדה, תרגיל ומלחמה.
אשתו מבקשת ממנו שיעזוב כבר את צבא הקבע. שייצא לחברה החופשית להתמודד. שגם היא רוצה בעל כמו שיש לכולם. נמאס לה לחיות בביגמיה עם צבא שלם. כבר היתה מעדיפה ביגמיה נורמלית: שיקח לו הביתה עוד אישה, ותהיה לה חברה לרדת לחייו, ולא אחת שאי-אפשר להתמודד עמה. שאם לא, אז...
אז מה?
גם היא תלך לה בדרכה.
למשל.
למשל – תתגייסי לוויצ'ו?...
ביום היא שומרת על הילד. בלילות הוא ישן לידו. ובבית החולים מתייחסים אליהם יפה. יפה לראות את הקצין הבכיר, עם כל הפלפלים על הכתפיים, מביא סיר לילדו, מאכיל אותו, מספר לו סיפורים. כל הילדים מכל המחלקות באים לשמוע את הסיפורים היפים על אבא של יואב כשהיה ילד. איך פתאום, והוא אז בן שתים-עשרה, באו האנגלים לחפש נשק במשק. ובמשק היה סליק גדול. בלי לומר דבר, רץ אבא של יואב לסליק, נכנס פנימה וסגר את המיכסה עליו. שמע צעדים של חיילים בריטיים. עברו לידו, עברו מעליו. ממש על הפתח עמדו, והכלבים נובחים, והוא פוחד לנשום פן ישמעו. הוא זוחל פנימה, למין חדרון צר נוסף, רחוק ככל האפשר מן הפתח. הקולות דועכים. הוא מחכה עוד קמעה. בטח מישהו יבוא להודיע לו, שהסתלקו כבר. איש לא בא. הוא נרדם. חולם חלומות יפים מאוד. איזה חלומות? הוא חולם, שהוא יוצא לשדה לקטוף פרחים, יחד עם האמא של יואב, שהיתה אז ילדה יפה עם שתי צמות, גם היום יש לה שתי צמות, אבל זה לא אותו הדבר. והוא קוטף פרחים, וקוטף גם את הצמות שלה, וקולע לזר יחד עם הפרחים, ואמא של יואב, הילדה, שמה את הזר על הראש ואומרת שזה יופי. תודה. שהנה היא תצמיח לו עוד שתי צמות ויהיו לו רתמות בשביל הפוני שנולד בעין חרוד.
ובין כה וכה הוא מתעורר. וחושך בבור הסליק. ושום חריץ לא מכניס איזשהו אור, כי הוא היטיב לסגור את המכסה. ואולי ירד כבר הלילה. הוא מחפש את הפתח ואינו מסוגל למצוא, כי חושך. והוא מפחד לזוז יותר מדי, כי הסליק מלא כדורים ומלא רימונים ורובים טעונים ואבק שרפה. אז הוא מתחיל לקרוא בשקט: אני כאן. בשקט, כי הוא פוחד שהאנגלים עוד במשק ואולי ישמעו. אחרי כן מתחיל לצעוק בקול רם. אחרי כן אין לו יותר כוח לזעוק, כי הוא רעב, הרעב מציק. הבטן נדבקת לגב. הוא מתבייש לספר, אבל הוא בוכה. והוא שותה את הדמעות, כי הוא גם צמא. כל הקיבוץ מהלך עם צמות ופרחים על הראש, קלועים עם רובים. אבל הדמעות מלוחות, אבל יש חלומות ובחלומות הוא שותה ישר מן המעיין, את כל המעיין. וכל הקיבוץ אומר: די, מספיק. הוא יודע, שלעולם לא ימצאו אותו, אלא אם כן תפרוץ איזו מלחמה ויזקקו לנשק. אחרי כן הוא כבר לא יודע כלום. אין לו כוח לקום ולחפש את הפתח.
*
הילדים של כל המחלקות קורעים עיניהם ותוקעים אגרופים קטנים בפיותיהם. אבא שלך הולך למות. אבא שלך ימות. ואתה יתום.
"טמבלים," אומר יואב, "אז אני עוד לא הייתי בעולם, ואבא שלי לא היה אבא שלי. הוא עוד היה ילד. ולילדים אין ילדים. טמבלים. ובכלל, אבא שלי לא יכול למות, עד שאני אוולד. בגללי הוא אבא שלי. טמבלים."
ומה היה הלאה? איך הצילו את אבא שלך?
אמא שלי הצילה אותו. היא בעצמה סיפרה לי, שהיא כבר אהבה אותו, כי הוא תמיד היה מציק לה ותמיד היה מושך בצמות שלה, והנה עוברים שלושה ימים והוא לא משך. ביום השני כשלא בא, בקיבוץ כבר דאגו לו. חשבו, שאולי האנגלים לקחו אותו. אבל מישהו בהגנה בירר ואמרו שלא. חשבו שברח לתל אביב, צילצלו למכרים ולקרובים, ואמרו שהוא לא שם. אז יצא כל הקיבוץ לחפש אותו. ואמא שלי חיפשה אותו יותר חזק מכולם, ופתאום היא אמרה: הוא בטח בסליק, מפני שפעם הוא הראה לה איך פותחים אותו. פתחו את הסליק ומצאו את אבא שלי והצילו אותו. ואמא שלי בכתה ונתנה לו נשיקה. ומאז הם זוג ואחרי כן התחתנו והולידו הרבה בנים ובנות וחיו מאושרים עד שימותו.
עומד הפרופסור בדלת ושומע בעצב סיפור של אבא-צבר כשהיה עוד ילד.
נו, איך, איש צעיר, הבטן נדבקת לגב... שואל את יואב.
*
אדוני האלו, מצטערת שדרכתי עליך. לא ראיתי. כבר שש, צריך להכין את הילד. – לא צריך להגזים, אלוף מישנה, אחות.
סליחה, אדוני סגן-האלוף. כבר שש. צריך להכין את הילד.
והילד איננו. מצאו אותו מתחבא בפרוזדור ובפיו חצי אפרסק.
כך אתה שומר עליו, אדוני המפקד?
אדוני, שילד קטן יכול להערים עליך. חשבנו שניתן לסמוך על אבא-מפקד... – הפרופסור כעס. חדר הניתוח כבר הוזמן. וגם - - - הזמן דוחק... אני מתכוון, אני מתכוון שהילד היה בצום, ושוב יהיה קשה להכניסו למשטר צום. נס שתפסו אותו בקלקלתו. תארו לכם, הרדמה על קיבה מלאה...
עמד המפקד לפני הרופא בראש מורד, כמו במסדר מביש של הורדה בדרגה. בחזית האבהות הם קטנים מאוד, המפקדים.
די. לא קרה אסון. נתחיל מחדש מחרתיים – אמר פרופסור רותם. – נבדוק עם חדר הניתוח.
כמו שהם עומדים שם, פשטו במחלקה גברים עם זקנים, מגבעות וקאפוטות שחורות.
דובי, המפקד דובי, עצור את הניתוח.
איזה ניתוח אין ניתוח. הילד אכל אפרסק.
דיברנו עם הרבי. הוא רוצה לדבר איתך לפני הניתוח. ועד שלא קיבלת אישור, אין ניתוח. השבח לאל שלא ניתחו בלי ברכה מהרבי!
בין כה וכה עשו שמח במחלקה. הלכו לראות את הפאציינטים הקטנים, בירכו את האחיות ואת הרופאים, הניחו תפילין לכל מי שרצה ולכל מי שלא רצה, ואמרו: - טול ידיים ובוא איתנו. הרבי מחכה. הנה קצת קוניאק, והנה סנדוויץ'. תברך! - - -
*
והרי הוא דוהר עמם במכוניתם. כדבר מובן מאליו הוא הולך איתם, אלוף-המשנה עם חסידי חב"ד. זה לא מן היום. זה התחיל במלחמת יום הכיפורים. אמרו לו לעלות צפונה, לבדוק מה העניינים. מדווחים, כי שומעים רוסים. הגיע למקום, שמע את ההקלטות. חלקים בערבית, חלקים בשפה אחרת.
מישהו יודע כאן רוסית?
איש אינו יודע. כולם ילידי הארץ.
אסוף את עצמך והבא הנה מישהו שיודע רוסית. לתל אביב אין פנאי לנסוע. מתל אביב אין פנאי להזעיק אחד דובר רוסית. איפה יחפש? – והימים ימים של תוהו ובוהו. עמד על הכביש, בין טבריה לצפת, עצר מכוניות, עצר אוטובוסים, כל רכב עצר ושאל: יש מישהו שיודע רוסית?
קם זקן מגודל זקן ואמר בקול רועם: - אני יודע רוסית.
לא כל בעל-זקן הוא גם זקן. שלנו נתגלה כבחור צעיר. עולה חדש מרוסיה. חצי שנה בארץ. מכפר חב"ד הוא. נוסע לבקר קרובים שטרם ראה, ובהזדמנות זו יניח תפילין לחיילים, לסתם יהודים. עד שהגיעו למחנה, הספיק לזכות במצווה טנקיסטים אחדים, נתן בידיהם ספרי תהילים ותמונתו של הרבי מלובביץ'. וכל העת היה ממלמל לעצמו: - שהחיינו!
מה שהחיינו?
שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שתפילתי נתקיימה. שכל ימי התפללתי שאזכה לשבת, ולוא פעם אחת בחיי, מן הצד השני של השולחן, ושאני אחקור אותם!
מכאן לכאן נהיה בן בית במחנה. הניח תפילין לכולם. לימד אותם פרק פה ופרק שם. הנעים זמירות, ולחש: שהחיינו. ונשאר איתם כל ימות המלחמה, וכיוון שהיה יוצא מישהו לשדה, מובטח לך שהיה הולך תחילה לחב"דניק ומקבל ממנו ברכת הדרך.
משיצא דובי, נזכר איך לא הלך לבקש ממנו תפילה בטרם יצא למשימה בקונייטרה. ניירות נשארו שם, שאסור כי יפלו בידי האויב. והאויב מתקרב. עלו על ג'יפ, הוא ועוד קצין, והחב"דניק רודף אחריהם ומתחנן: תניחו תפילין. הנה, תלבש ציצית מתחת למעיל. תגידו אחרי...
הגיעו לקונייטרה והיא מלאה עשן. רק עשן. אין פנאי לבזבז. אפילו לא רגע אחד. כוחותינו כבר כנראה לא נמצאים במקום. ואם נמצאים, לא רואים אותם. הסורים טרם נכנסו, ואם נכנסו, לא רואים אותם. מי שיראנו, ולא חשוב מאיזה צד, יירה בו. אך דומה, כי איש אינו מצוי בעיר הבוערת.
החביא את הג'יפ באחת החנויות הנטושות שברחוב הראשי, סגר עליו את דלת הברזל. רץ למפקדה הנטושה, פוצץ את דלת הכספת במפקדה, ועם הניירות היקרים רץ חזרה בכיוון המכונית. אלא שבינתיים השתנה המראה, העיר רועדת בפעמי שרשרות ברזל. טנקים רוסיים!
הבחינו בשניים. כדורים מזמזמים כעדת יתושים מטורפת. מזה הטנקים, מזה עיר ריקה עולה בלהבות, ונפש חיה על שתיים אינה נראית לעין. היה שם מעבר מים, קפץ דובי לתוכו ומשך אחריו את רעו. ישבו בתוך המחלף, כשהטנקים חולפים על פניהם, ושמעו חיילים מחפשים אחריהם.
זמן כנצח ישבו. אולי שעתיים, אולי שלוש. השני התחיל לאבד עצביו. ביקש להסגיר עצמו. דובי ביקש, התחנן, איים עליו באקדחו. סתם את פיו. היה רגע, שירדה גם עליו חשיכה. חזרה אליו חוויית הסליק מימי הילדות בעין חרוד. שיניו נקשו. כבר תפסו אותו פעם. כשהיה נער, תפסוהו יחד עם חברים אחרים. האנגלים תפסו והסגירו לאספסוף מתפרע. הביאו אותם לשוק בית שאן. הפשיטו אותם עירומים ותלשו אברים. כרתו לשון. הבעירו. הוא ועוד אחד הצליחו לברוח. האחרים נשארו נערים לנצח.
אבל אז, כשאמרו להם: דברו – לא היה להם מה לדבר. לא היה מה לספר. וכי מה ידעו? היום, אם יתפסוהו, אלוהים אדירים! אם יזריקו זריקה שאומרים כי מזריקים. אם חלילה יפתח את פיו וידבר. אם חלילה יתפסו את הניירות שידברו בעד עצמם.
וכך, כשיד אחת סותמת את פי חברו, ניסח לקבור את הניירות. על שריפה לא היה מה לחשוב. אבל לא הלך. כיבד את חברו במכה, שהשתיקה אותו לזמן מה. קבר את הניירות. חזר וניסה להעיר את החבר, ששכב כמת. נישק אותו, התחנן לפניו, לשווא. לא ניתן היה לשמוע אם הלב פועל או לא. טנק מצא לו את התל שמעל מחבואם כנקודה טובה לתצפית, והרעים שם במנועים.
נשמע רעש מטוסים. שלנו. תנו להם! והם "נתנו". הטנקים נסוגו. מהר, אין פנאי לאבד... תחת ההפגזה של המטוסים, רץ כמו תחת גשם ברכה. קדימה. כמעט רקד. באיזו ידיעה שפגזים ישראלים לא יפגעו בו, רץ וחברו על כתפיו. הניח את החבר ופתח את דלת הברזל, העמיס אותו, ובלי להביט ימינה ושמאלה, טס דרומה.
הא, לאן אתה חושב שאתה טס? מאיפה אתה?!
כשאמר להם, במחסום, הנידו בראשיהם, קונייטרה כבר מן הבוקר לא בידינו...
בינתיים נתעורר החבר מן העלפון. שם יד לפה והוא מלא דם. שם יד לראש, והקסדה מלאה חורים. אצל דובי היה המעיל מנוקב כולו. חבקוהו. בא החב"דניק שבירך שהחיינו. בנחת בא. ידע גם ידע, שאלוהים שומר עליו. וכי לא הניח תפילין לפני היציאה? וכי אינו לובש ציצית?...
*
שא! די לזיכרונות! עכשיו מצלצלים לרבי. רשום את כל הפרטים. שם. גיל. מה המחלה. מה אומרים לעשות. איזה ניתוח. באיזו שעה. מי ינתח?
לא אתה תדבר. איש מיוחד ידבר. שב ושמע. שמא תהיה עוד שאלה.
הלכו לטלפון וחייגו. כולם נשתתקו מפני הכבוד. כולם כמו אור השכינה שורה עליהם. המזכיר מדווח. יואב בן שש. בנו של גיבורנו, איש חסותנו, המפקד הנערץ דובי. ניתוח כזה וכזה, מחלה כזו וכזו, חלה לפני שלושה חודשים. יש חום. כמה חום?
הכל מדויק. הכל מדויק. מיד נמסור לרבי. חכו לתשובה בעוד מחצית השעה.
ואכן, כעבור מחצית השעה נתקבל הטלפון. הרבי מאשר את האבחנה. הניתוח נחוץ. ויצליח בעזרת השם יתברך. לקיים אותו מחרתיים. מחרתיים הוא יום מוצלח. הילד יחלים. אין מה לדאוג. ונא למסור ד"ש ויישר כוח למנתח. בשמו. וברכה לאם ולאב, שהוא מעריכו מאוד, וברכת החלמה מהירה לילד.
ישב המפקד ובכה כתינוק.
השבוע נותח הילד. מצבו משביע רצון, אגב, הוא שונא אפרסקים. תמיד שנא.
זה לא היה אפרסק – אומרים חסידי חב"ד, - זו היתה אצבע אלוהים. אלוהים שם את האפרסק בפיו, כדי שיהא סיפק לרבי לברך.