"האמנונים בע"מ"

1.2.74
מול הארמיה השנייה

פגשתי באמנון ב"מועדון" ארגזי התחמושת, אי-שם על קו הגבול החדש בין טסה-ג'ידי-מיתלה.

לילה קר בחוץ, ועוד מעט קט ינטשו הבחורים את שבת-האחים סביב התנור החם, לטובת ג'יפ הסיור הפתוח, ייצאו לסייר בקו, בקטע שלהם שמול הארמיה השנייה.

בינם לבין עמדות המצרים, מבדילה רצועה צרה, אזור "מפורז" גדור-תילים וזרוע מוקשים וטנקים דוממים. שלנו!

יחידת הסיירים הזו לא ידעה יום אחד של מנוחה, או לילה אחד של שינה, לא במלחמה ולא אחריה. אצלם לא נגמרה המלחמה ולא פסקה האש עם הסכם הפסקת האש ולא עם הפרדת הכוחות. והימים האלה והלילות האלה תבעו ותובעים את קרבנותיהם...

"לא, לא. הסיירת 'טץ' ווד', לא איבדה במלחמה זו אף איש אחד. אבל החטיבה שלנו איבדה אנשים, במלחמה, ולאחריה, וכן אבדו לנו אנשים שבאו מחיל ההנדסה. איזה בחורים! כל הכבוד לחיל זה. אבדו פה הרבה אנשים בהתבצרות. במתיחת הגדר, במיקוש, ועכשיו עוסקים בהעתקת הגדר, בסילוק המוקשים..."

*

כשאדם יוצא להבטיח גבול ביטחון לארצו, יוצא הוא למשימה! כשאדם מסכן את חייו כדי לסלק מוקשים ולהבטיח התקדמות לכוחותינו – לנקות את השטח לפני חי"ר ושריון – אופף אותו רגש של הקרבה למען חברים. אבל כשמנקים שטח בנסיגה, אפילו המוקשים יקרים וחבל להשאירם בידי האויב – או כדי שהאויב יקבלו נקי (כי כך הובטח בהסכם הג'נטלמני) – יש רגש בושה לכעס. כואב שחייך יקרים פחות מחייהם!

"ועכשיו אתם עוסקם גם בפינוי הגופות?"

"גם עכשיו, גם קודם, אין מנוחה בלב כשאתה רואה את הטנקים הדוממים. הם צועקים מתוך הטנקים."

העורף צוחק לחזית

נהיה לא נוח ב"מועדון". עצבות מזדחלת ובאה לשבת עמנו ליד התנור. השפנפנות המתפנקות, המעטרות את הקירות, נראות מגוחכות מאוד במערומיהן. בדיחות שלא במקומן. כל מערך ההקרבה, כל ארבעת חודשי ההתחפרות בחולות, גיחות הלילה, ימים שנתבלבלו בלילות, הבחורים הדוממים בטנקים הדוממים, המשפחות השכולות שבעורף המתחננות לחלקת קבר, הגעגועים לאישה, לילד, התרוששות כלכלית של רבים וטובים מחיילי המילואים – הכל נראה כמו בדיחה שלא במקומה. גם הנסיגה הזו – ובייחוד על הקו.

"אבל אני מבין, אומר אמנון, ואין בי מרירות. לאלה שמחליטים, יש כל המידע ואני מאמין שהם שקלו יפה. ההסכם ישחרר כוחות מילואים – וככה לא היה אפשר להמשיך. בכל זאת הייתי מוכן לשבת כאן עוד שנה. כולנו היינו מוכנים לשבת כאן עוד שנה – לוא בישיבה הזו ניתן היה למצוא פתרון שכולם ירגישו בו פתרון סופי, בטוח, של שלום או שיביא את השלום. הייתי מוכן לשבת כאן עוד שנה, כפי שאמרתי, לולא לעג כך העורף לחזית. העורף עושה מאיתנו צחוק, צחוק הוא עושה מאיתנו. מתעשר על חשבוננו... ומרושש אותנו. את המגויסים!"

"מי הוא העורף. המשפחות שלכם?!"

"לא לעורף הזה אני מתכוון. לעורף המשטרי, להנהגת המדינה, לסדריה..."

"במה דברים אמורים?"

לא רצה לפרט, הדרך אצה לו. צריך ללבוש את הדובון ולצאת לסיור. עבודה היא עבודה. אבל החברים נטפלו, ובראשם המג"ד – הזדמנות נתגלגלה לידם להביא לידיעת הציבור שערוריה שאין דוגמתה. 

שמונה-עשרה שנים הם ביחד, בסיירת הזו. ראו את אמנון איך עמל ויגע מאז הסדיר. ראו אותו גדל, וכואב להם לראות הפקרות שכזו. לא רק בגללו. גם לוא היה המקרה היחיד שכך גומלת המדינה לחייל בקו הראשון, גם אז כדאי וראוי שייכתב, אבל הוא אינו בן יחיד, יש רבים כמותו, ובכן קדימה – כתבי בטובך ועכשיו.

אבל, כאמור, עכשיו לילה, וצריך לצאת לסייר, הפסקת אש, הפרדה, נסיגה – ושומר ישראל לא ינום ולא ישן.

חברה מסחרית שנולדה בסיירת

הוא הופיע בביתי בפקודת מפקדו וכל המסמכים עמו. שמו אמנון בן יהודה ושם חברו אף הוא אמנון. והשנים נקראים "אמנונים בע"מ", חברה לעבודות עפר. הם הכירו זה את זה בסיירת, לפני שמונה-עשרה שנה, שם צמח רעיון החברה, ומאז הם יחד.

האמנונים ידועים בארץ. מי שמרבה לנסוע בדרכים פוגש אותם בכל מקום. "אותם" כלים גדולים צהובים, טרקטורים, מכבשים, דחפורים. מבקיעים דרכים, סוללים כבישים, מכשירים שדות תעופה, עוסקים הרבה בעבודות ביטחוניות, והולך להם לא רע. בחורים חרוצים הם, ויש להם "צבא" של בחורים העובדים אצלם ומפעילים את הכלים, וזו אחת החברות הדינמיות והאחראיות בשטחם. 100 כלים גדולים זה לא צחוק ילדים.

ומי שיש לו 100 כלים אינו זקוק ל"סעד" – הוא עשיר מופלג, לא כן?

"מי שיש לו מאה כלים ו-40 עובדים והוא יושב ארבעה חודשים בסיני, וכל העובדים שלו מגויסים, והכלים שלו פזורים בכל הארץ, וחלק מן הכלים שאינו מגויס – אורבת לו סכנה גדולה שיזקק לסעד. כלים עולים כסף, ויש להם חישוב של אמוטריזציה, ביטוח וכורח של העסקה לניצול מסוים, כי צריך לשלם הלוואות, איש אינו מסוגל לממן צי כזה בכוחות עצמו ומכספו... אבל לא על זה אני בא לטעון!!

"כשפרצה המלחמה היינו פזורים בכל הארץ – מכביש הצפון ועד אילת. חיינו גם בירושלים, ובשדרות ובת"א והיכן לא."

"ביום הכיפורים הגעתי ראשון למחנה שלנו – ב-10 בלילה. וירדתי דרומה לבלוזה ואילו אמנון השני לגולן. למקלחת הראשונה הגענו אחרי 19 יום, הביתה אחרי 27 יום."

כל אותם ימים לא היה אמנון, שותפו, כי נפצע בגולן ואושפז בבית החולים.

בטרקטור לקנות בשק"ם

אחרי 27 יום כאמור, קיבל חופשה לנסוע הביתה. מן המחנה עד הכביש הקפיצו אותו בג'יפ. וכמו שהוא עומד ומחכה לטרמפ עובר חייל על טרקטור צהוב של "האמנונים בע"מ".

"מה, לאן?"

"לקנות בשק"ם."

"על טרקטור."

"המפקדים לא מרשים לקחת מכונית."

"זה הטרקטור שלי..."

"נעים מאוד."

בלע את רוקו. 

"שמע, ליד הטרקטור הזה עמדה גם מכונית פרייבט שלי!"

*

היה לו ככה צבוט בלב. כשפרצה המלחמה עבדו בעבודות עפר גם בעיר ימית. ושם היו שלושה כלים, וגם מכונית פרטית בשביל המנהל במקום, שהשאיר כמובן את יחידת העפר ורץ ליחידת הצבא שלו. מילא, יצטרך לארגן מעט זמן לאסוף את כל "היחידות" הללו שנשארו בשדה ללא אבא.

כל זמן המלחמה לא חשב על כך. לא היה פנאי ולא היה ראש לכגון אלה. עכשיו באה אותה תקרית קטנה על הכביש, כשהוא עומד ומחכה לטרמפ, וחייל נוסע על טרקטור שלו לקנות בשק"ם, והמפקד שלו לקח את מכוניתו הפרטית...

סכנה לשלום הציבור

היו לו יום וחצי חופשה. יום שרץ בסיני, בהתרוצצות אחרי הכלים. בבית הספיק להיות שעתיים, אולם בבית חיכתה לו עוד בשורה: הודעה מן המשטרה לבוא ולסלק בלי דיחוי טרקטור, שילדים שיחררו את בלמיו והוא גלש לתוך משאית ורק בנס נמנע אסון. הוראה דחופה, בהולה – אחרת...

אחרת מה?

עד שהוא אוסף את מחשבותיו, לא נותר זמן למעשה. עלה על טרמפ וחזר למחנה. אבל עכשיו ידע שמוכרחים לאסוף את הכלים הביתה, שמדובר לא רק באבדן רכוש, אלא גם בסכנה ממשית, אחריות לשלום הציבור רובצת עליו.

בא לסיירת והיא על קו האש, ויש משהו טוב במלחמה, משהו המשכיח ומשחרר מאחריות העורף – המפקיע אותך מן הנעשה בו. ובכל זאת, מעט הרגעים שהצליח לחטוף פה ושם, בין מארב למארב, לא הביאו את השינה.

"וכיוון שאצלנו בסיירת מניח כל אחד את בעיותיו על השולחן, התגלגלה ונפרשה גם הפרשה הזו. אמר המג"ד, "קום, רד העירה וארגן לך את העניינים, קח יומיים-שלושה ותראה מה אפשר לעשות."

ל"אמנונים בע"מ" יש בין הכלים גם "טריילר" גדול, המעביר את הכלים ממקום למקום. זה "טריילר" מורכב משני חלקים: ה"סוס" (המנוע) והעגלה. ימים אחדים אחרי פרוץ המלחמה באו מיחידת גיוס הרכב ו"גייסו" את ה"סוס". ראו בחצר את העגלה – ביקשו גם אותה. אביו של אמנון הסכים לתתה, אף כי לא היתה בשבילה תעודת גיוס, בתנאי שיאספו קודם מכבש שנשאר בכביש הצפון, ויביאוהו לחצר. נסעו הבחורים צפונה, העמיסו את המכבש והחזירו לחצר שבחדרה וקיבלו את ה"סוס" והעגלה. רכוש של רבע מיליון לירות. בתמורה ל-139 לירות ליום! ואת העגלה בתמורה של 25 ל"י ליום.

הלך אמנון ליחידת גיוס הרכב, לבקש שישאילו לו את הטריילר שלו. מצא אותו לפני מחנה הרכב ממתין ל"נאגלה".

היו אדיבים עמו מאוד במחנה. שאלו איך היה במלחמה, אמרו לו שיש לו ציוד מצוין. שהכלים מביאים תועלת. שברצון ישאילו לו את הטריילר שלו לאסוף את פזורותיו – אלא מה. הם רק חיילים שיואיל לגשת למל"ח ולהביא משם אישור.

מל"ח לא עלינו

הלך למל"ח.

וכאן מתחילה פרשה מרתיחה את הדם.

"התחננתי לפניהם שישחררו לי את הטריילר לימים אחדים. שביפו נכנס טרקטור לתוך משאית, שבמקום אחר מילאו ילדים חול במנוע, שבמקום אחר גנבו את הסולר הרזרבי, שבמקום אחר, בסיני, דחפו עם כלים שלנו רפסודות, והכלים דפוקים."

במל"ח אמרו שיואיל לעשות רשימה של כלים, היכן הם מצוים, יחשב את המרחקים, ויגיש להם.

עשה כמצוותם.

ראו את הרשימה, ונדו בראשם. הרבה הסעות אמרו, ציוד רב לך.

"אמת," אמר אמנון. "אזקק ל-4-5 ימים."

"זה יקח לך יותר והטריילר דרוש לנו."

"רק 4-5 ימים. יש עמי נהג הטריילר. נהג טריילר יקבל שחרור לאותם ימים, נעבוד ביחד ונגמור מהר."

"נניח," אמרו במל"ח, ומישהו ישב וחישב את המרחקים, את הקילומטרז' בתוספת זמן – משקל וכו'.

"חבר," אמר האיש ממל"ח. "ההובלות האלה יעלו לך 36,998 ל"י (שלושים וששה אלף תשע מאות תשעים ושמונה לירות). במזומן. מראש."

"אני נורמלי או שיצאתי מדעתי, שאלתי את עצמי.

"לולא היתה המכונה שלי – גם אז זהו מחיר מזעזע. אני עושה הובלות כאלה בזמן נורמלי, כשהמחירים מחושבים בעזרת מחשבים בשביל העברה והובלה, ובחלום הכי ורוד לא הייתי מעז לדרוש יותר בעבור כל העבודה הזו משמונת אלפים לירות. מל"ח אינו מתבייש לדרוש בעבור הובלה מאילת לחדרה (450 קילומטר) – סך של 3825 לירות, ואני אף פעם לא חישבתי יותר מ-850 לירות בשביל הובלה כזו."

*

משק לשעת חירום, שבא להבטיח את המשק – מפקיע מחירים! מערער את כל הכלכלה. מנין לוקח גוף ציבורי את העוז והחוצפה וחוסר האחריות לתבוע מחירי הובלה גבוהים פי 4-5 מן המחיר החופשי בשוק לעשות רווחי מלחמה!

"אבל שיא החוצפה, נדמה לי, הוא לרמות לא רק את השוק אלא גם את בעל הרכב, לשלם לו פרוטות ולתבוע ממנו מחיר מופקע וספסרי!"

אמנון טרק את הדלת באותו מוסד מלוח. אביו, המצוי בעסקי הובלה ועבודות עפר ניסה את כוחו ביישוב הדעת, אך שם נאמר, מספר אמנון, שאם המחיר אינו נראה לו, זה עניינו, פחות לא יקחו – הוא לא ימצא בארץ כולה עוד טריילר כזה, שהכלים שלהם יוכלו להתחבר אליו... עמדו ושיבחו ומנו מעלותיו של הטריילר, כאילו המציאהו אנשי מל"ח ולא היה רכושם של האמנונים.

פגישה שכזו

מאז, לא קרה מאום.

הטריילר של אמנון עומד בחניון הצבא. עתים עובד בתעלה, עתים עולה לרמה. וציודו של הסייר מתגלגל בכל הרוחות.

פעם, כשנסע אמנון לראות את "אפריקה" בטרם יחזירו אותה, פגש על הגשר היבשתי ב...מכבש שלו.

מכבש – מילה אחרונה של טכניקה. כלי עדין ומשוכלל. וככל שהכלי משוכלל יותר דורש הוא יותר תשומת לב ועדינות. צריך לדעת לטפל בו, לגרז אותו כל יום, ואז הוא מפליא לעבוד. אם לא מטפלים בו כל יום וכראוי – זהו מוות לכלי.

"אני בא לשם ורואה את הכלי העדין הזה שלי. ועל הכלי הזה עובד אדם זקן."

"מה אתה עושה על הכלי שלי?"

"כלי שלך? לא יודע. אני עובד פה בשביל מע"ץ."

"אתה יודע לעבוד בכלי הזה?"

"למאי נפקא מינא. כלי הוא כלי. יודע לסובב את המפתח. לנסוע לאחור וקדימה, לאחור וקדימה."

"ולמדוד שמן אתה יודע? צריך לגרז את הכלי – אתה יודע?"

היה לו לב, לזקן. "אני לא חיה. אני מודד שמן," אמר, והורה על "דיפסטיק" הקבוע ליד המנוע. אלא שאותו מקל לא היה של מדד השמן אלא של מדד המים...

הפשיל הסייר את השרוולים, והוא וחבריו, גירזו את המנוע במגרזה של הג'יפ, הוסיפו שמן – שלא התאים, אבל בכל זאת ימנע שריפת מנוע מידית, ישב ליד הקשיש ולימד אותו להפעיל את הכלי כיאות.

"תיתן לו יחס – אמר לפועל הקשיש – יתן הכלי לך יחס..."

ליד המכבש של אמנון, שהופקע למאמץ המלחמתי של הצבא – והושאל למע"ץ המבצע עבודות קבלנות למשרד הביטחון בתמורה מלאה, עבד מכבש של חברה מתחרה. על מכבש זה ישב פועל צעיר – צעיר מאמנון. פועל שלא גויס. לא הוא ולא הכלי שלו. ואותו פועל ביצע עבודה זהה. אבל הוא מקבל 700-800 לירות ליום עבודה של שמונה-שעות, ואילו לאמנונים משלמים 50 לירות ביום...

הסייר שחוזר מן הכפור

אתמול, שוב ירדתי אל הקו – אל ארץ הצבא המתקפל. אמנון היה בסיור. לא הצלחתי לפגשו. כששב עם בוקר, התחיל הטל שקפא על בגדיו להפשיר, ופניו, ידיו, כל כולו נטף מים.

מישהו תקע לידו ספל קפה מהביל. היה עייף מלשתות. על ענייני ציוד, הפעלה, קיפוח – לא היה מה לדבר. עולם אחר שלא רוצים ולא מסוגלים לחזור אליו. קשה לצאת מן הבקעה שבין הגדרות והשטחים הממוקשים ולחזור למציאות, לעולם החולין הזה של תרבות ישראל, של צדק ויושר והגיון כלכלי של עורף החזית. מה אומר – הייתי זאת אני שהתביישתי להעלות נושא כל כך פרוזאי כמו מחירי תובלה, הפקעת כלים, מול מראה של בחור שחוזר מן הכפור.