18.4.69
שהיא נועדה לגדולות, אולי רק היא ידעה. עמוק בלבה. בחוץ, מה ראו בחוץ? אישה קטנה מאוד, אולי מטר וארבעים, עבת כרס ובעלת רגליים קצרות מאוד, אפילו ביחס לגופה הקטנטן. רגליים קטנות ושריריות מאוד ופה מהיר חימה.
כל עוד היו הילדים קטנים, היה על מי לפתוח את הפה. והוא היה פתוח...! אבל כשאלה גדלו, והבת הלכה לצבא, והבן לפנימיה צבאית, והזאטוט לפנימיה לילדים חרשים אילמים – נשארה לבדה בדירה הקטנה שנעשתה לפתע גדולה. הבעל היה חוזר עייף ויגע מנסיעות ארוכות כעוזר נהג במשאית ענקית. ותוך שהיתה שופכת לפניו את מרי לבה, היה נרדם. נוסף לכך זה רק מצחיק לחשוב שבת בצבא ובן בפנימיה-צבאית ותינוק בבית ספר לחרשים אילמים, אינם עולים בממון רב. מ"היומית" שהיה הבעל משתכר כ"עוזר לנהג" בלשון עדינה, ו"סבל" בלשון מעשית – היה קשה מאוד לקיים את הבית הקטן שנהיה גדול, ואת השלוחות בכל מיני המוסדות.
צריך לחפש עבודה. מוכרחים. רצוי באיזה מקום גדול שיש בו גם ועד עובדים. איזה שדה פעולה רחב יהיה לה שם...
וחיפשה וחיפשה, ועם כל ההודעות היפות בעיתונות מטעם שרים השואפים לנצל פוטנציאל העבודה הנשי – איפה הרצונות ואיפה העבודות. זה הכל סיפורי מעשיות. העבודה היחידה שהציעו לה היה במשק בית. ואיפה יש ועד עובדים במשק בית, ובכלל...
והנה יום אחד, כשישבה על הספסל בלשכת העבודה, ביחד עם הרבה אחרים שאין להם מקצוע ואין להם שפה ואולי גם אין להם חשק לעבוד, ויותר מאשר באים לקבל עבודה באים לקבל פתקת מובטלים; יצא המזכיר מאחורי האשנב, יצא החוצה ואמר חגיגית:
"דרושים אנשים לטלוויזיה."
מי שהיה באמצע העישון מעך את הסיגריה בסוליתו. האחרים החזיקו אותה בין האצבעות ושכחו לינוק ממנה, וזו הלכה ועשנה עצמה בין האצבעות.
"שלושים לירות ביום! לא עושים כלום. רק מצלמים. דרושים עשרים איש ואישה. חתך של הישוב."
ואיזה חתך זה היה: אחד שמסלסל שפם וצווארונו מורם בצורה גנדרנית, ושהממתינים בלשכה היו מלחשים עליו, כשאך היה מפנה פה. יש לו בנות שעובדות בשבילו. הוא "מעביד..."
ואחת – ששערה היה בצבע הפשתן, ושעליה כנראה חוברה הבדיחה: "האם את משוודיה?" – והיא עונה בעידון: "נחש..." והחת גרונית מאוד אינה משאירה ספקות לניחושים. ואחת שהית מקללת את בעלה שעזב אותה לפני חמש-עשרה שנים ואחרת – שהיתה מופיעה עם תינוקה. ומיניקה אותו. "ממזר, כמה שנותנים לו לא מספיק." כמו האבא, שלו.. ואחת, טרייה שבאה מאנגליה, ולבושה העיקרי היה פאה נוכרית ארוכה עד הברכיים. וכתריסר עוזרות העובדות לפי שעות ואינן נחפזות לצאת לעבודה, כי הישיבה בצוותא נעימה עד מאוד. ועוד כהנה וכהנה... נערות דיסקוטקטים שעובדות בשביל התלבושת. ורוכל שלקחו לו את רישיון הרוכלות בשוק והוא בא לקבל את הפתק כדי שיוכל לאחר מכן לרוץ לעירייה ולצעוק ולהפוך שולחנות. וגם מהנדס עדין אחד – שתמיד אומרים לו שלא כאן המקום בשביל אקדמאים, והוא חוזר ובא – ושוב אומרים לו, והוא משיב "אהה, מה הכתובת?" רושם וחוזר אחרי יומיים...אז כל נציגי החתך האלה התחילו להסתרק, ולהתרגש. נדחפו לתוך משאית שחיכתה בחוץ, פתחו וקיפלו ושוב פתחו את הפתקים שקיבלו: "לכבוד הטלוויזיה, וכו' – המוכ"ז נמצא / אה מתאים/מה להופעה, נקווה שתתאים גם בעיניכם. צריך לשלם לה/לו שלושים לירות ביום בעבור, שמונה שעות פלוס שעות נוספות, פלוס ביטוח לאומי, פלוס פלוס...קבלו את כולם. וכי היתה להם בררה. כי אמרו: או כולם או אף אחד. והדבר קצת לא נעם לגיבורת הסיפור שלנו, שמכאן והלאה נקראה לה בלה. איפה היא ואיפה הם? הם היו מצטלמים ביחד. כמו עדר. לה נתנו תפקיד. נתנו בידה קערה גדולה עם כבסים רטובים. אמרו לה לעלות על גבעה מלאכותית, צעצועית ולרוץ, כלפי מטה. בצעדים קטנים היו צריכים לרוץ, ואף אחד לא ידע לעשות זאת כמוה. לרוץ מהר, בכל הכוח והמרץ, ולעבור מרחק קטן, שההר ייראה גבוה, וכאילו הדרך ארוכה... ולמה יכלה לעשות זאת היא יותר טוב מאשר כל אחד אחר? ניחשתם. משום שהיו לה רגליים קטנות מאוד. קטנות אפילו באופן יחסי לכל הופעתה הגמדית בת המטר וארבעים הסנטימטר.
התפקיד היה זה: לאחר שירדה מן הגבעה במרוצה נוראית, הגיעה לחבלי כביסה. העמידה את הקערה והיתה תולה כביסה. גרביים, תחתונים, חולצות חקי.
ואז מתחילים לרעום התותחים. ופגזים נופלים מסביב. מגומי. והיא נחפזת לתלות את הכביסה. מפעם לפעם מסתירה את ראשה בזרועותיה, אך ממשיכה בתלית התחתונים, הגופיות, חולצות החקי והחזיות. ורק כשהיא תלתה כבר הכל, היא קופצת לבונקר.
*
כל העסק הזה, הריצה מן ההר, הזינוק אל חבלי הכביסה, התליה על אף הכל ולמרות הכל, כל הרוח האיתנה שלנו, של "לא נזוז מפה", כלולה בריצה ובהתמדה ליד החבלים עם התחתונים אינה אורכת יותר מאשר איזה שלוש-שלוש ושליש דקות. לכם זה נראה דבר של מה בכך. זה משום שאינכם יודעים להעריך את הטלוויזיה. על שלוש, שלוש ושליש הדקות האלה, עבדה בלה חודש תמים, שלושים יום כפול שלושים לירות, בלי שעות נוספות. היתה יוצאת יום יום בשעה 6 בבוקר מביתה ורצה לתחנת האיסוף, מגיעה ל"רמת הגולן" שבהרצליה כעבור שעה וחצי, לאחר שהמכונית אספה את כל הסטטיסטים האחרים – ומתחילים לרוץ מן הגבעה. ואז היה מופיע הנער עם חתיכת העץ שלו, נותן מכה כמו בגיליוטינה, אומר: "קט" והכל מהתחלה. לפעמים עבדו גם על דברים אחרים וצילומים אחרים והיא היתה ממתינה, או חוזרת על תפקידה לעצמה, או לפני הבמאי ובלי המצלמה. אבל אחרי חודש יצאו שתיים וחצי הדקות שלה, (כי בינתיים קיצרו אותן) משהו מושלם כזה, שאפילו הבמאי והצלם והנערה הרושמת אמרו: "כל הכבוד. את שחקנית פירסט-קלאס." ובאמת כך גם הרגישה. כי לקראת סיום הצילומים, לא עוד היתה רצה למקום האיסוף, כמו כל הסטטיסטים. היו באים לאסוף אותה. כמו את שאר הכוכבות.
אמנם נכון, היא גרה על יד גילה, הכוכבת הראשית, אבל זה רק במקרה...
עבודת הצילום נגמרה. בלה אמרה "ברוך השם" - וחישבה עוד הפעם כמה זה שלושים כפול שלושים. תשע מאות לירות היא תקבל עוד מעט. רק קצת סבלנות. מה שהיא הכל תקנה בזה... אבל כבר למחרת היום, ניעורה עם מועקה. אמנם זה נעים מאוד להמשיך ולשכב עוד קצת, כמה שמתחשק לה, אלא שהיא התגעגעה למכונית האוספת אמנים, ואך נוסעים לגבול הסוער והמושלג שבהרצליה. והמתיחות הזו שבריצה מן הגבעה ולמטה כשקערת הכבסים בתוכה.
והרגע הגדול הזה שהיא מרימה את זרועותיה ומגינה בהן על ראשה שעה שנופלים פגזים מתותחי האויב. אמנם פגזים של גומי, אבל איך פיתחה את ההבעה על הפנים. איזה מבט של מורא ידעה להכניס לתוך העיניים. איזו התרגשות ללב... איך היו מביאים אז את המצלמה ועושים לה "קלוז-אפ." "קלוז-אפ אובר-די שאל דארס" – ואחר היה רועם קולו של הבמאי "לונג!" לא, היא אינה יודעת אנגלית. אף פעם לא למדה, לא אנגלית ולא שום שפה, אחרת. פרט לעברית שלמדה באולפן, ככה קצת. אבל כששומעים שלושים יום, שלושים פעם ביום, אותם שני משפטים, אז אפילו מטומטם יידע אותם ובהברה אמריקנית מבטן.
"את לגמרי השתגעת" – אמר לה בעלה – "הטלוויזיה הזו לגמרי שיגעה אותך. רק זה היה חסר לי. עכשיו כבר לא נאה לך להתלבש אלא כמו כוכבת, קונה לה שמלות של זהב, נעליים על קביים, ואיזה כובעים. כל החסכונות האומללים שלנו כבר הוצאו על חשבון המיליונים ש"הרווחת" בטלוויזיה. ואיפה המיליונים האלה... לא רואים אף פרוטה. עכשיו אני אפילו לא נהנה מן הטלוויזיה שקנינו בתשלומים כי את יושבת ומעקמת את האף. זו לא פוטוגנית, זו לא צולמה מן הזוית הנכונה, זו לא ככה זו לא אחרת. מומחית שלמה. כוכב טלוויזיה יש לי ולא אישה. הרסו אותנו..."
*
ובאמת הרסו. בלה שלנו אינה נוקפת אצבע בבית. יוצאת ממשכבה ישר למספרה. של ויולט. שם מערימים את שערותיה להר גבוה, במשהו דומה בממדיו לגבעה ממנה היתה רצה ברגליים קלות. אומרים לה, בלה זה יצא מן האופנה – אך היא בשלה לתלות את הכבסים. אחר כך היא הולכת למאפרת, כי שוב אינה יכולה בלי מאפרת, איך היו מורחים אותה 4 פעמים ביום בהרצליה... ושם לובשת את "היצירה האחרונה" על פי רוב שמלת זהב מעוטרת בפרווה סביב. נועלת את נעליה על עקבי קביים והולכת להתראיין בכל אותם מקומות שנתנו מודעה "דרושה שחקנית."
נותנים בה מבט לעגני ושואלים "איזה ניסיון יש לך גברתי?" היא אינה עונה. שולפת תצלום, "קלוז אפ אובר די שולדאר" היא מפליטה בשפת אנשי מקצוע, ומפרפרת בעפעפיה הארוכים והמודבקים. "שיחקתי בתפקיד הראשי בסרט הטלוויזיוני הראשון. הפסקתי את היחסים איתם כי לא שילמו לי..."
"הטלוויזיה הזו, היא שערוריה. את ישראלית? לך טוב. לאחרים, לכוכבים מן החוץ, שבאו על חשבונם וישבו בבתי המלון הגדולים והקטנים, אפילו לא שילמו כדי שיהיה להם מספיק כדי לחזור לארצם..." על הסרט שלה לא שמעו – אך הם מתביישים להודות בזאת, כמובן. ורק אומרים "אהה"! אבל תפקיד אינם נותנים. הנבלות.
מי אאריך בדברים. רע ומר היה ודאי חלקה של בלה. היתה ודאי גמורה עד סוף ימיה, לולא בא לעזרתה חוק הלנת השכר. לא רק היא, גם כל ה"כוכבים" האחרים רתחו בשל אי תשלום ובשל ג'וק המשחק שנכנס לתוך דמם. מבחינה מסוימת כולם נהנו שטרם שילמו להם, כי כך היו קשורים למפעל, היו נאספים ובאים ונפגשים ודנים מה לעשות. מה לעשות? בוחרים בוועד. והוועד הולך ומתייצב לפני המוסדות המוסמכים. קודם כול הולכים ועושים לו שחור, למנהל, עד שהאחרון הולך ומתפטר. ושוב אין עם מי לדבר. אז הולכים לשר. ומי מדבר שם – כן, בלה שלנו, בשמלת הזהב ועיטורי הפרווה, והתסרוקת של הגבעה והנעליים על קביים. הכתה את השר בתדהמה כזו, עד שלא התאושש ימים רבים. תחילה ניהלו מו"מ עם כל האמנים המפוטרים, אחרי כן ביקשו לבחור ועד, ומן הוועד – ועד מצומצם. וכמובן שבלה היתה בכולם, ולבסוף – כדי לסתום לה את הפה, הציעו לה להיות מנהלת אגף כוח אדם. דבר שכלל לא הספיק לה. ועד שידעו מה קרה – לא ייאמן כי יסופר, בלה תהיה בהנהלה הראשית ואולי אפילו המנהל הראשי.
*
למעשה, היא שואפת להיות רק שחקנית אין לה שום עניין בעמדת כח. ואך תארגן הכל כמו שצריך ותבחר לה את התפקיד, היא לא תעסוק בעניינים אדמיניסטרטיביים. לא היא. בינתיים רבותי, איך קדים לה קידות. איך מתחשבים בכל מוצא פיה, איך דופקים על הדלת לפני שנכנסים לחדרה..
.איני יודעת אם כל הסיפור הזה נכון הוא – אבל אין קץ להתפעלותי. הכנה...
איך שהנשים הרימו ראש. מאז נבחרה אצלנו אישה להיות ראש ממשלה – אין קץ לאפשרויות הפתוחות לנשים.
ולחשוב שכל הקריירה של בלה התחילה בלשכת העבודה... הידיעה האחרונה שהגיעה אלי היא – ששתי רשתות הטלוויזיה רבות על בלה. הכללית, וזו של תנועת המושבים.