12.5.61
הדבר כבר כואב לי חודשיים. מה היה המקרה? הוא התחיל בכיבוד אב ואם. ערב אחד הוזמנתי לשיחת הורים עם המחנך. כיוון שבאתי ומצאתי, שיהיה עלי להמתין לפחות שעתיים עד אשר יגיע תורי, וכיוון שישבתי בפרוזדור הקריר של בית הספר, נזכרתי בימי נעורי ובאמי שהיתה יושבת, ממש כמוני עכשיו, ומצפה לחדשות על "הגאון" שלה – ומצפוני נקף אותי. הנה שעתיים נקיות לפני. קומי ולכי לבקר אצל ההורים.
קמתי ועשיתי. הגעתי לתחנת האוטובוס ממש ברגע שהוא זז. מילא, חשבתי, אסע ב"שירות" עד כיכר דיזנגוף ושם אתפוס אוטובוס מספר 1 והנה אני בסביבות "מוגרבי".
וכך הווה. אלא שעד אשר הגיע ה"שירות", חלפו להן ללא שוב, עשרים דקות מן השעתיים שלי; חמש-עשרה דקות הקצבתי לנסיעה לתל אביב, עשר לנסיעה באוטובוס, חמש להליכה ברגל, ביחד, כמה זה? לא. לא נותרו לי יותר מעשר דקות בשביל הביקור.
כך אני סברתי, אבל לא כך סבר נהג האוטובוס. כיכר דיזנגוף מצאה חן בעיניו. ואין זה כלל פלא… הוא עמד ועמד ועמד.
"אדון" – אמרה לו גברת זקנה ביותר – "למה אינך נוסע? עברו כבר ארבעה אוטובוסים ואתה עוד עומד בתחנה?!"
"גברת, אין לך פנאי?"
"אין לי" – הצטדקה הזקנה – "אני ממהרת לחתונה ברחוב בוגרשוב, שני צעדים מכאן."
"אז יכולת ללכת ברגל, או לקחת 'ספיישל'. ובכלל, מה אני מתרגז. אני נוסע מתי שהמפקח אומר לי ואינני מקבל הוראות ממך" – בערך כך ענה לה.
"למה הוא מדבר אלי ככה? האם העלבתי אותו?"
"נכון מאוד" – התערבתי – "אתה נמצא בשירות ציבורי ואינך צריך לענות כך לנוסעת, ועוד לאישה מבוגרת."
"אל תתערבי בעניינים לא לך. אני דיברתי אליך?!"
"שמע, בחור, אתה משרת ציבור, אל תשכח זאת."
"אמרת משרת? את בעצמך משרתת," יצאו לעזרתו ארבעה פרחחים מג'ונסים, שחולצותיהם מכופתרות על כפתור אחד ולרגליהם נעליים שחורות מעוקבות, כמו של לוחמי שוורים. "תגידי סליחה, את שומעת! אם לא, אז… מה את חושבת, שבשישה-עשר גרוש הסרוחים שלך, קנית אותו?! ז'וז'ו זוז! תן לראות את החמורה הזו. הביטו עליה" – הוסיף אחד לאחר שאמרתי לו, שיואיל לסגור את לועו – "הבט עליה, מכשפה, קופה אחת. לו היה לי בית מרקחת, הייתי מכניס אותה שם כתרופה להקאה…"
"אל תעני להם, אל תעני להם. את רואה מה שכאן. שקט. צריך לשתוק, אין ברירה" – אמר זקן שישב לידי – "לוא הייתי צעיר, הייתי מראה להם. אבל מה אני יכול לעשות…"
הדמעות חנקו גרוני. פחדתי, שהנה הנה אפרוץ בבכי נוכח הבריונים הללו. אך, לוא הייתי גבר - בערו ידי. רק הזקנה הנפגעת יצאה להגנתי בכלי-נשקה – והחלה לבכות.
מן הראי של הנהג נשקף פרצוף שואב-נחת. לולא היתה ידו אוחזת בהגה, היתה ודאי לוטפת כרסו בהנאה. איזה שד דחף אותי להאמין, שבניגוד לכל יושבי האוטובוס המחרישים – אם מתוך פחד, או מניסיון, או מאדישות – ייצא הוא להגנת נוסעת שלו. אמרתי לו: "אתה רואה איזו התנהגות עודדו דבריך? למה אינך משתיק אותם?"
"גברת" – אמר הנהג לתוך הראי ועיניו הביטו בי בבוז – "הם יותר בני אדם ממך!"
איש יחסי הציבור של "דן", שסיפרתי לו את הסיפור במלואו (כי כאן אני מתביישת, פשוט מתביישת לחזור על כולו, ועל המשכו), הבטיח להעמיד את הנהג למשפט ואפילו להביא לפיטוריו.
זה נראה קצת חמור מדי. אולם לא היה מקום לדאגה.
הנהג קיבל נזיפה חמורה… לא חשוב. זה קרה כבר מזמן. נמנעתי מלהשתמש בשירותים של "דן" עד כמה שהדבר אפשרי בעיר תל אביב.
אלא שנשים זיכרונן קצר. לפני כמה ימים, לא עליכם, אני מגיעה לתחנת המוצא של קו 61, לאחר הצגה שנייה. ממש ברגע שאני וחברתי מגיעות לתחנה, מתחיל האוטובוס לזוז, כמובן. הרחוב ריק מאדם. אני מחייכת את מיטב חיוכי, הנהג עונה לי בחיוך חביב ומאט את הילוך המכונה לכבודי. הוא זוחל ואני רצה לידו, כך שלושים ארבעים מטרים. כשאני מרגישה, שאני יכולה עוד להמשיך בריצה הקלה על עקבי הגבוהים, הוא אינו פותח את הדלת, אלא נכנס ל"ספיד" מלא – ונעלם.
"הלצה גסה" – אומרת שכנתי הבלגית.
"מילא," אני אומרת לה, ושתינו שמות פעמינו אל האוטובוס הבא, החונה בתחנה, שנהגו הזין עיניו במחזה ונהנה הנאה רבה, כנראה.
"בעוד כמה זמן אתה יוצא?" – אני שואלת ומתישבת על הספסל הראשון.
"בעוד עשר דקות, גברת. ובבקשה לרדת מן האוטובוס ולחכות בתחנה."
הלכנו ברגל לרמת גן. בדרך, ליד "עלית", תפסנו "שירות".
ובכן, אני ברוגז עם "דן" ומחרימה אותו. כל הצרה, ש"דן" אינו יודע זאת. אתם חושבים, שזה נעים להתאונן כל יום? ואם אתאונן – מה זה ישנה?