9.3.62
מישהו טען שלבו יוצא לחומוס. שהחומוס מופיע בחלומותיו ופשוט מטריד את מנוחת קיבתו ונשמתו.
אמרנו לו שאין דבר פשוט מזה. כל מסעדה, בלי הבדל דת ועדה ומעמד ועיר, מגישה חומוס. שהחומוס כבר יוצא מן האף.
"כאן קבור הכלב" – טען המישהו. – "החומוס שמגישים אצלנו, הוא חומוס מעובר. זה בכלל לא חומוס. זה געפילטע פיש!" – ענה בבוז.
"רק הערבים יודעים להכינו. רוצים לאכול חומוס – בואו איתי לטייבה. שם, בכפרים, אתה יודע עם מי יש לך עסק. ערבי זה ערבי, והאוכל שלו הוא אוכל. מה יש להגיד – אנחנו הישראלים, אנחנו לבנטינים. אנחנו שוביניסטים. כל מנהג, כל מאכל, כל שיר, עושים לעברי יותר מעברית. מבינה? מלאימים! – מבינה?!"
לא כל כך הבינונו אך היינו מוכנים להיווכח שהטיפוס הזועם צודק. הוא בוודאי צדק איכשהו. לפי סומק פניו אפשר היה לראות זאת. גם לפי צליל הקול.
ונסענו.
הטלוויזיה המפורסמת לא פעלה אותה שבת בגלל מזג האוויר ולא יכולנו לראות את לבנון. נערים לבושים היטב, הצטופפו ב"מועדון" ושיחקו שש-בש, הרדיו הרעיש עולמות בסלסולי מנגינה מזרחית מונוטונית.
"הנה, זה מתאים לנוף ולנוף האנושי. זה הווי." הסביר לנו הזועם עת פסענו בשבילים הצרצרים של טייבה, בינות לבקתות רעועות וחיילות רמת גניות יפות.
אשתו של הזועם נזכרה שלא נוכל לבקר אצל הידידים שלהם. רמאדאן, והידידים צמים, ולהיכנס לבית ערבי – מבלי שבעליו יכבדוך בדבר מאכל, לא ייתכן. אם נכנס ונסרב לאכול – לא יקיימו הידידים מצוות הכנסת אורחים. אם נאכל – לא יקיימו את מצוות הצום. וכן – עשינו "אחור-פניה" ובחזרה למכונית.
"רוצים לאכול משהו? "הזמין אותנו בעל מסעדה קטנה שעמד בפתחה.
"חומוס" אמרנו במקהלה.
"חומוס?! אבל את זה אפשר לקבל בתל אביב. לו ידעתי שאתם באים הייתי מכין לכם מעדנים שהמסעדה שלי מפורסמת בהם. מכל הארץ באים לאכול אצלי: קישקה, טשולענט, געפילטע פיש..." |
|
|
|