13.11.74
לפני ימים אחדים הוזמנתי לבית משפחה מכובדת מאוד, שנכנסה לדירתה החדשה בירושלים, ברמת אשכול. ושוב עמדתי מתפעלת מן הקריה המודרנית, המרשימה ב"כוחה" ותנופתה, ברחובותיה ורחבותיה ומבניה הבנויים אבן ירושלמית – שצמחה והיתה לעובדה במזרחה של העיר.
"קרית אשכול", "הגבעה הצרפתית", "נווה יעקב", הרובע היהודי בעיר העתיקה, השכונה ליד ארמון הנציב – אלה הם סימני קריאה גדולים, האומרים יותר מכל דיבור "אנחנו כאן!"
*
דירת מכרי היא רחבת ידיים – ומחלונותיה רואים את כל ירושלים עד הר הבית ואת ההרים אשר סביב לה – עד ים המלח. ובעלי הדירה, שהינם אנשים בגיל העמידה וקצת מעבר מזה, אנשים שכמותם כבר יושבים קבע ומתכננים דירות לבניהם ובני בניהם – משחקים בדירתם החדשה, מתכננים, משנים, משפצים – כמו זוג צעיר המכין לו את קנו בפעם הראשונה.
לו חיכו עוד מעט – מספרים מארחי – לו המתינו עד אחרי הפיחות, היו מקבלים יותר בעבור הדירה הישנה. אולם דווקא הפיחות שבשער, הוא שגרם להם לא להמתין – כי חבו חובות לידידים, ושאפו להחזיר להם את ההלוואות מבלי שהידידים יצאו ניזוקים. ניתן לומר שהחלפת הדירה והרחבת מגוריהם לא עלו להם בכספים כלל – היות ונתקשרו בדירה זו בטרם מכרו את הקודמת – המחירים עלו בינתיים – והסיפור ידוע.
מכאן לכאן הביעו משהו בין צער לחרטה: יכלו – אמרו – לצאת ברווח ניכר, גם בטרם פיחות, לוא מכרו את דירתם לערבים.
"לערבים? אתם מהתלים בי. הייתם מוכרים ביתכם בישוב יהודי, לערבים?!"
"מדוע לא?"
"לא הייתם מתביישים?"
"להתבייש, למה? וכי אינם אזרחים כמונו? וכי קיים חוק האוסר לעשות זאת? וכי היינו הראשונים שמוכרים את ביתם לערבים? אמנם ביתנו היה במושבה יהודית ונבנה בעיקר ממשאבים שלנו, בהלוואה לא רצינית של מוסדות לאומיים, ואמת – על קרקע הלאום, אבל הנה בנצרת עילית, שנבנתה כולה על ידי מוסדות וע"ח המדינה, על קרקע לאומית שהוחרמה לאחר הרבה ויכוחים ומחאות, ושפכה שמן למדורת האיבה של חוגים לאומניים ערביים ושבלעה הון לאומי רב – ראי מה נעשה שם. לא רק עולים, שקיבלו את דירותיהם בתנאים יוצאים מן הכלל, אלא גם פקידי ממשלה יהודיים בעלי עבר מכובד ומתנדבים שראו אתגר בהליכה לעיר פיתוח בעייתית שחשוב היה "לכבוש" את האזור בהתיישבות יהודית – מוכרים עתה את בתיהם לערביים.
*
ועוד נימוק לחיזוק דעתו – המשיך מיודעי לטעון – בין אלה שמכרו את הדירות ממפעל השיכון הלאומי, מצויים רבים שירדו מן הארץ. הרי העסק הטוב ביותר בימינו, אפילו בקנה מידה בינלאומי – הוא חוק השבות. שווה מאתיים, שלוש מאות אלף לירות לפחות. באים לישראל בלי גרוש, הולכים למרכז קליטה כולל פנסיון מלא ולימוד שפה, חיים פה שנה-שנתיים – בפרק זמן זה מקבלים דירה בחצי חינם, ובהלוואה ברבית נמוכה ללא הצמדה, הלוואות לרכישת ציוד חשמלי ומכני וריהוט מודרני – והכל כמו בנמל חופשי ממכס – אחרי כן מכורים את הדירה וכל האביזרים הללו שנרכשו מתקציב הקליטה לאיסוף פזורות ישראל – מוכרים הכל לערבי. מדוע לא יעשה כן היהודי הישראלי שבנה על חשבונו הוא (או על חצי חשבונו) ואינו עוזב את הארץ וגורלו וגורל בניו קשורים בארץ הזאת ובגורלה?
*
אמר מה שאמר בחיוך, וקשה היה להחליט אם בחיוך של התגוננות, או של לעג, ואם בצער. ואולי חמד לו לצון. קשה היה להאמין שאכן כך הם הדברים. לא רוצים להאמין. וביקשנו מהכתבת של "מעריב" בנצרת – לבדוק את הנושא. וזו בדקה ודיווחה בנאמנות. אמת, במה שקרוי שיכון צבא קבע שומעים יותר ערבית מעברית, מחצית השיכון שם וגם במגורי העולים – הולך ורב מספר תושבי נצרת התחתית. האחרונים מוכנים לשלם מחיר גבוה בעבור המגורים ברובעים היהודיים, וכך גם ברובע עובדי המדינה. הכתבת תיארה את המצב כך, שפה ושם צצה השמחה על העיר שאוחדה יחדיו – על שבת עמים גם יחד. על נצרת עילית דו-לאומית (נצרת תחתית כפי שהיתה תמיד – על טהרת הערביים). אחרית הימים הגיעה.
אני מודה ומתוודה – קשה לי מאוד להיות שותפה לשמחה זו. כל כמה שרוצים היינו לראות במהרה בימינו פתרון מלא לבעיה היהודית-הערבית בארץ ישראל, ושכנות ומגורים בצוותא עשויים לתרום לקירוב לבבות, ההיסטוריה הקצרה של הישוב בטרם מדינה, וההווי בארץ, הוכיחו את ההיפך. אולי לא הגיעה עוד העת לכך – ועצם העובדה שלא נמצאו רחובות מאוכלסים על ידי יהודים בנצרת תחתית, תעיד – שהפתרון הנ"ל אינו רצוי על הערביים.
איני אומרת שאפשר לחוקק חוקים האוסרים מכירת רכוש יהודי לערביים. אבל קיימת גם "תורה שבעל פה" – קיימים חוקים לא כתובים הקשורים בציונות, ביושר לאומי, בחלום הבית הלאומי. קיימת איזו שבועה שבדם לגאולת קרקע, ויישוב הארץ מצווה גדולה היא מן התורה. הרי למען כך באנו הנה.
אדמה זו נגאלה בהרבה דם ודמים. הקופה הכחולה שעליה גדלנו מגן הילדים, מלחמות העם היושב בציון על כל שעל אדמה, הממון הרב והלב והמסירות של העם היהודי באשר הוא – כל אלה יהיו נתונים לתאוות הבצע המעבירה את הישראלי על דעתו?! ההצדקות הצבועות של שוויון אזרחי – אינן מלבינות את החטא.
*
אמת. אנחנו חייבים לשאוף לכך שכל אזרחי המדינה יהיו שווים במדינה הזאת. יהודים כערבים, כנוצרים ובני לאומים אחרים. אין להטיל תחומי ישיבה, כפי שהטילו עלינו בגולה. כאשר יבוא השלום – אני בטוחה שנגיע לכך.
האם חשב מישהו על האפשרות שאותן "רכישות" עלולות להיות לא כל כך תמימות? מחצית שכונה אינה נמכרת על דרך המקרה. כל אדם נוח לו יותר לחיות בין עמו, בסביבתו – בייחוד כל הערביים, שאוהבים ונוטים לחיות לא רק בין עמם, אלא בתוך משפחותיהם. ופתאום – נתרחבו האופקים, לכסף אין ערך, העיקר לגור בין היהודים שעל ההר?!
אולי יד מכוונת אותם. מי יערוב שלא היד הארוכה המגיעה לכיס המנופח של הנפט הערבי. מצד אחד חיילים מונעים התנחלות אחיהם היהודים – ומצד שני פשוט נמכור את ארץ ישראל לאט לאט: דירה דירה, בית בית, מגרש מגרש, משק, רחוב, חצי שכונה, שכונה שלמה, כפר, עיר?
למה לא בתל אביב, חיפה, יפו, ירושלים? למה לא ברמת אשכול – שצמחה והיתה לעובדה במזרחה של העיר, שהיא כה טובה ללב היהודי הישראלי החרד לבאות? למה לא למכור בגבעה הצרפתית, בנווה יעקב, ברובע היהודי בעיר העתיקה – השכונות שאומרות יותר מכל: "אנחנו כאן." שיגידו, "היינו כאן..."
*
מדינה אינה יכולה לחוקק חוקים המפלים אזרחים לרעה. אבל לפחות ברכוש שהיא העניקה בחצי חינם, בשל זכויות כמו עליה, ותק, עובדי מדינה, אנשי צבא קבע – שיכונים ובתים על קרקע הלאום, מכספו של העם היהודי – היא יכולה לחוקק חוק שיחייב את המשתכנים לא למכור כעולה על רוחם, ובמחיר העולה על רוחם, אלא שהרכוש יוחזר למדינה, יעבור לידיים אחרות בפיקוחה ובאישורה. ואין להמתין אפילו שעה אחת נוספת.