8.3.68
ישנו שיר חמוד, ששרה אותו אחת הזמרות המבדרות שלנו על "בת עשרים ושש" השמחה בנעוריה כי היא רק בת עשרים ושש ולפתע היא שוקעת בנוסטלגיה וגם בייאוש, כי היא כבר בת עשרים ושש.
אם לגבי נערה גיל של עשרים ושש הוא כבר על גבול הפחד מפני הזיקנה, הרי לגבי מסורת, עשרים ושש הוא גיל ינקות. אך לא כך בארצנו הצעירה. לגבי צעירים, לגבי כל מה שהוא צעיר, כל עשור הוא כמעט נצח.
אנו חוגגים עתה את יום ההולדת העשרים ושש לשוק ארגון אימהות עובדות. ו"חוגגים" אינה סתם מילה יפה, במקרה זה. שוק ארגון אימהות עובדות היה מאורע וחג גדול בישוב שבדרך למדינה שנים רבות לאחר קומה, וגם עתה. בדרך מוזרה היה ארגון נשים עובדות, חברות ההסתדרות, לנושא המסורת הגדולה של: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". חגיגות הפורים הגדולות והמרשימות, אליהן באים כל ה"מי הוא מי" במדינה וכל יהודי שלב חם לו והוא מתגעגע ל"פורים כמו בבית" – קנו להן שם.
השוק הוא העילה. החג הוא המטרה. וחג זה משאיר אחריו הד חיובי בלב המשתתפים ובלב אלה שנהנים מפירותיו. כי השוק הפורימי של אא"ע, הוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הארגון הגדול הזה, הדואג לילד האם העובדת ולילד הנצרך, ולאם עצמה כאדם עובד. המבקש להתקדם בשוק הגועש הזה ששמו חיים; ביריד הזה ששמחה ועצב, תקוות ואזלת יד, משמשים בו בערבוביה. ב"הו-הה" זה שבלי מסגרת חברתית נטחן בו האדם לעפר ואפר.
*
בערב השוק העשרים ושש, שוחחנו עם הח"כית דבורה נצר, היו"ר של הארגון זו השנה הראשונה, ומי שהיתה המזכירה של ארגון אימהות עובדות מאז היווסדו בשנת 33, במשך 33 שנים. רק בשנה החולפת החליטה לפרוש ואף דאגה למצוא יורשת הולמת, היא אורה נמיר, שנבחרה להיות המזכירה הכללית של אא"ע. השוק העשרים ושש הוא אפוא, השוק הראשון המבוצע בידי "דור ההמשך" ואף השוק הראשון בו לא נוטלת חלק פעיל, ולמעשה לא נטלה בו כל חלק, דבורה נצר.
האם צר לה?
היא אומרת, שבעצמה לא שיערה עד מה אפשר לפרוש מדברים, לעמוד מן הצד ולהשקיף. אולי משום שיודעת היא כי מפעל אשר השקיעה בו הרבה מחייה מופקד בידיים נאמנות. אולי משום שכך הוא: מגיע זמן שמתעייפים ושמחים שהצעירים לוקחים את העניינים בידיים, ואולי משום שפשוט נזכרים ש"הילדות האלה" אינן כל כך ילדות. שכאשר התחילו "הזקנות" במפעל, היו צעירות מן הצעירות של ימינו. אלא שבאותם הימים, היתה הארץ עוד יותר צעירה, וכל עשור של אז היה נצח נצחים...
מה נשתנה מאז?
הו – אלוהים! מחליקה דבורה את שערותיה האסופות ל"קוקו" קפדני. הכל. הכל השתנה. ובעצם, דבר לא השנתה. רק הממדים. התחלנו את השוק בבית ארלוזורוב. איפה זה בית ארלוזורוב? כיום כבר שואלים. כן, באולם שליד "אהל". לעשר שנות קיום אא"ע ערכנו את השוק הראשון. כל הסחורה שצלחנו לאסוף היתה שווה, בהערכה נדיבה, שלושים לירות. מכרנו אותה ב-500. היינו עשירות מאוד... עכשיו אם נאסוף חצי מיליון, לא יהיה בו די לממש את כל התכניות!
כאן כן עתה נערכה במסגרת השוק הארוחה הגדולה אליה ישב ראש הממשלה, ושרים ומנהיגים. ותפרו שמלות חדשות, והלכו למספרה, אפילו בימים שלא היה מקובל ללכת למספרות, לעשות תסרוקת ולצבוע שפתיים. במסגרת השוק היתה נערכת תערוכה של ציור ופיסול, בעיקר ציור, גואש, שמן, אקוורל. טובי הציירים היו תורמים את תמונותיהם, כמו כן מוסדות, ואם כיום מוצאים אוספים בבתים רבים של חברים ובמוסדות, הלא נקנו והוגרלו יצירות אלה בשוק. אפשר לומר שהשוק קירב את הציור והאהבה אליו וההבנה והצורך ברכישת יצירות – אל שכבות רבות בישוב. לא אדם אחד הפך השוק לאספן. ולא צייר אחד עשה לו שם ובצדק, הודות למפעל השוק. "אני בעצמי רכשתי את כל האוסף שלי בשוק" – מצביעה דבורה נצר על הקירות המקושטים בציורים טובים ועדינים. וכך היא מספרת סיפור מבדח על רישום בספריה של סוסים יפניים. היא קנתה אותם, את הסוסים, באחת מנסיעותיה ליפן והביאה כשי לשוק אא"ע. שם הוערך הציור על ידי ועדה של מומחים. שילמה אפוא את מלוא התמורה וקנתה אותו בחזרה.
*
הבזאר היה פתוח כל היום כולו ועד שעות מאוחרות בלילה. כל משך הבזאר היו מבשלים שם ארוחות, והעסקנים החשובים, מנהלי בנקים, מנהלי חברות, בעלים של חברות אא"ע וסתם ידידי התנועה, היו קובעים את פגישותיהם שם. הארוחות שבושלו על ידי החברות, בהתנדבות וע"ח החופש השנתי שלהן שהיו נוטלות בימי השוק, שמן יצא לתהילה. ותמיד ידעו אנשים אלה "לסחוט" איזו תרומה אצל כל המשתתפים בארוחה, לטובת המפעלים השונים של הארגון. וכל המרבה, הרי הוא משובח. והיו באים לחדרים הקטנים הללו סופרים ומשוררים ושחקנים, והיה שם שמח. שרו, ורקדו והתפלפלו – כמו בחצר איזה רבי. שלונסקי נהג לבקר בימי שוק אלה ועמו קהל חסידיו, "הכנסת הגדולה" נהג לקרוא למסיבות בוקר ויום אלה, עוד בטרם היתה לנו כנסת.
כל ערב היתה מתקיימת הצגה שלמה. חלקית, וספונטנית, תמיד היה האולם סתם כך באווירה הנעימה, ולתת משהו מחוץ לכל תכנית. והכל, כמובן, חינם אין כסף. "אפילו חברי התזמורת הופיעו אצלנו בקונצרטים."
שוק התערוכה היה נערך ללא אדריכלים. עשינו כמיטב יכולתנו ויש לציין שהיה יפה. אולי בזכותה של הציירת המחוננת, ז'ניה ברגר, שהיתה באה ומציירת תפאורה זולה, שלא תעלה הרבה כסף. ופוקחת עין שהטעם האדריכלי של החברות לא יחרוג מגבולות הטעם הטוב.
*
ועוד רבים הזיכרונות המצעיפים את העיניים בדוק דק של דמעה. 26 שנים בחיי תנועה שהיא רק בת 36! איך יצאו בהסוואה של מסיבת פורים, ישר משוק אא"ע לחפירות של יפו בשנת 47. איך הביאו הבחורים צדף גדול לגולדה מאיר, וזו מסרה אותו לשוק. צדף שבא בשנת 48 מאילת! איך גדלו והיו לאימהות עובדות, הילדות הקטנות שחונכו במוסדות ארגון אימהות עובדות, ואיך עובדות הללו בשווקים של היום שנערכו פעם למענן...