21.1.77
פטרוזיליה ופוליטיקה
"דם יישפך פה. דם יישפך וספרים לא ננהל!"
"נהפוך את הדוכנים לבאריקאדות!"
"אנחנו לא כמו כולם. אנחנו ייחודיים. אנחנו פסיכים. משוגעים. עבריינים. מעשנים!"
"דברי איתי, גברת. אני מהוועד. שמי משיח."
"ושמי יצחק כהן."
"שמי לוי."
"שמי בן-קיקי."
"אשכנזים לא תמצאי פה. רק את הדפוקים. רק את עדות המזרח. ואת צריכה לדעת, שאם זה היה עסק כל כך טוב להיות ירקן בשוק, האשכנזים לא היו משאירים את זה לנו..."
"אנחנו חולים כרוניים. למשל אני. תראי, יש לי כליה אחת. אני לא מתבייש. מראה לך פה בחוץ. הנה הניתוח. תראי, תראי הצלקת. חתכו והוציאו את הכליה."
"בואי, תראי את הבית שלי. שני חדרים כמו חורים בתוך השוק. עשר נפשות. ואמא זקנה שהולכת למות. גברת, אני חולה. אין לי כוח לראות הסבל של הבן שלי. תראי, תראי איך הידיים שלי רזות. והארון הזה כבר עשר שנים יש לו, ואני לא יכול להחליף. כל הלילה שומעים את רעש המכונות של המשחטה. ונכנס גשם. והאישה שלי מנקה את הבית מן הבוץ והנוצות עד העצמות."
*
"אז ראשית כל אנחנו עם עבר שחור.
כולם יודעים שלא נתנו דוכנים לבני טובים, ושאנחנו לא הלכנו לבית הסוהר מעודף כסף. הלכנו מכאב של החיים. גנבות, אונס, סמים – לא מתביישים אנחנו. עכשיו, ברוך השם, יש פרנסה. יש משפחה. יש משפחה יש כבוד. זה לא נכון שמשחקים בקלפים בקוביה. ששותים רק ויסקי ונוסעים ל'פאן אמריקן'. מה שאת רוצה את מוצאת פה. אבל בן שחלה מאוניברסיטה לא תמצאי. האוניברסיטה שלנו זה 'גהה' או בית סוהר או עזרה סוציאלית. גם במקום בית ספר עממי. תני לי לפרק משאית שלמה ולסחוב על הגב, במקם לכתוב שורה אחת, ואני מוכן. אז רוצים שאנחנו ננהל פנקסים? קודם שילמדו אותנו לכתוב..."
"אל תאמיני מה שאומר בן-שחר. מה שהוא מברבר שם בטלוויזיה. אם הוא כזה גבר אז בבקשה. שיקום כל יום בשעה ארבע בבוקר, ילך לשוק הסיטונאי, יוציא שם את הנשמה, יקנה סחורה בתחרות ויבוא לשוק הכרמל. אני מתנדב לתת לו דוכן. את הדוכן הכי טוב שיבחר לו. יקח איתו ספר יבוא פה ויתחיל לעבוד. ימכור קילו עגבניות – ולרשום בספר. ימכור בצל – ולרשום בספר, נראה אותו אחרי שבוע איך הוא אוהב את החיים ואיך יש לו בראש ניהול ספרים."
"פטרוזיליה. העיקר פטרוזיליה – אני מוכר פטרוזיליה אז תנו לי לדבר. את יודעת מה זה לקנות חבילה פטרוזיליה – חבילה גדולה, לחלק אותה לחבילות קטנות, לזרוק את החצי שנרקב, ואז תבוא גברת ותתחיל ב'זה לא טוב', ו'זה לא יפה'. תקנה בארבעים גרוש ואתה תרשום בספר. פטרוזיליה ירוקה – מה? אבל מי שעובד בפטרוזיליה יש לו ידיים שחורות. מלוכלכות. עם ידיים של פטרוזיליה אני לא יכול לפתוח ספר. לא יכול להחזיק עיפרון ביד.
"הם רוצים שנשתמש בעט. בן-שחר אומר שאנחנו משלמים ששת אלפים פרוטקשן. אני רוצה לראות אותו אחרי שבוע ימים מה יישאר לו ואם יצטרך פרוטקשן..."
"הוא שמע משהו על סיטונאים ומפנה אותו אלינו: אנחנו יהודים קטנים. ב'קאדילקים' לא אנחנו נוסעים. ואם יש 'קאדילק' אז זה עסק של הסבתא שלו. זה באופן פרינציפיוני, אבל למי יש 'קאדילק'?"
כשאני צריך לכתוב מכתב – הולך לרב
יום שלישי בשבוע. שקט ושלווה בשוק הכרמל. כל הדוכנים ריקים. הרחוב ריק ונקי – ניתן לנסוע בו במהירות של 120 קילומטר לשעה.
ענף הבשר והעוף פורח. ערימות של כבדים, של ראשים. פריחה לא נורמלית גם בענף הקטניות. והרבה מאוד דוכנים ריקים של ירקנים.
המלחמה איחדה אותם. נמחקו איבות נושנות, נמחו הסגות הגבול, תחיבות החוטם לעסקי הזולת. כולם יד אחת נגד העט המאיים עליהם.
"תאמיני לי, יותר מן המיסים שנצטרך לשלם, הפחד גדול מפני הנייר החלק, מפני העט. כשאני צריך לכתוב מכתב! אני הולך לרב. כשאני צריך לכתוב פתקה אני חולה שבוע, חודש, שנה. איפה אנחנו ואיפה העט!
"ועוד דבר. למה הם רוצים שנרשום מה שאי-אפשר לרשום? בשביל לתפוס אותנו בגרון. בשביל הבחירות עושים את כל העניין. לא תבחר בנו – נתפוס אותך למשטרה."
*
"אנחנו נלך לבריקדות. דם יישפך!"
"שקט, יה, מג'נון. אתמול עלינו לירושלים. הלכנו לכנסת. מה הם חושבים, שרוכלים ב'שוק הכרמל', ב'מחנה יהודה', ב'התקווה' הם מטומטמים? שאנחנו לא כמו כולם? אז הלכנו לכנסת ואמרנו דוגרי לבגין ולל"ע עצמאיים, והם אמרו 'תסמכו עלינו'."
"אמרו לנו לכו הביתה ותתחילו לעבוד, ואנחנו נלחם את המלחמה שלכם, אבל אם אחרי שבוע-שבועיים לא יזוז שום דבר ושוב ידרשו לנהל ספרים נכריז מלחמה כללית. שביתת ירקנים כללית, בכל הארץ, כל הדוכנים וכל העגלות וכל החנויות. מלחמה עד הסוף. שום עגבניה, שום מלפפון, שום תפוח אדמה, שיירקבו הירקות בשדות – ואז יבואו החקלאים לבכות, ואז ידברו איתנו אחרת... אפילו רבין יקבל אותנו..."
*
"אתה מנהל ספרים?" שאלתי מוכר עופות מפורקים בשוק.
"מנהל. רושם כל מכירה."
"וזה מסתדר לך?"
"מסתדר."
"וירקנים יכולים לנהל ספרים, לדעתך?"
"אצלם זה דבר אחר, וחומר אנושי אחר. חושב שלא."