20.4.62
הימים ימי חג ומועד ולא נאה לחשוב ולכתוב, על ענייני חולין. אך מה לעשות. מאז נפל בגורלי ליהפך לראש משפחה, איני חדלה לחשוב ולחיות למען החול שבחיים: מסים, דו"חים של המשטרה, שכר דירה, חשבון המכולת, שכר לימוד, חשמל, גז ואוויר לנשימה. וודאי שכחתי עוד איזה חשבון... כן, קופת חולים, פירעון משכנתא, תיקונים שיפוצים ושאר ירקות.
אינכן משערות כלל, מה טוב להיות אישה. סתם אישה. איזה גן עדן עלי אדמות הוא להיות עקרת בית הצופיה הליכות ביתה, רחוקה ממקח וממכר של שוקי החיים. מי צריך אחריות וחשיבות ושאר קשקושים. מי צריך לפתוח את העיתון בידיים רועדות שמא יצא חוק חדש הבא להגן עליך, כביכול, אך עד בוא אותו יום נפלא – שלמי, חביבה.
למי יש פנאי עכשיו לחשוב על שמלות, לשמוע רכילות קטנה, לחשוב על חופשת נופש, אפילו לחשוב. למי יש פנאי או ראש לקבל אורחים ולאחר בנשף ולראות תיאטרון, לשמוח בחג, לקרוא בספר ושאר דברים בטלים שבלעדיהם אין טעם לחיים - לכולם יש רק לא לראש המשפחה.
וכי ראש משפחה הוא הגבר? – הוא סבל המשפחה. סבל הנושא על שכמו קופה בהיקף של בנין ומשקל של טונה ואולי יותר; התחייבויות וצרות ושאר עינוגי החיים המודרניים.
לא פעם אני תמהה לדעת ממה עשויות כתפיים גבריות אלה. מה יש להם שם במקום עצמות ובשר ודם. כיצד קורה שכתפיים אלה אינן נשברות. ואולי הן נשברות אך אנו מתעלמות מראות. אנו חיות בגן עדן של טיפשוניות.
מצחיק. והגברים שלנו מברכים, כל בוקר בעלי האמונה מתוך ספר תפילה והאחרים מתוך ספר החיים "ברוך שלא עשני אשה."
אולי היתה יפה ברכה זו בימים עברו, בימים שלא היתה בהם חברה מתקדמת ולא סוציאליזם ולא מסים פרוגרסיביים.
בימינו – טוב נעשה, אנו הנשים הנשואות, אם נתפלל: ברוך שלא עשני גבר.