29.7.73
כשקוראים בעיתון כי תושבי שכונה פלונית חסמו את הכביש ולא הניחו לתנועה להתנהל כסידרה, כמחאה על כך שלא הוצבו רמזורים בהצטלבות קטלנית – הסימפטיה שלנו נתונה באופן מוכני לאותם תושבים ולמלחמתם.

אבל מי ש"נתמזל לו מזלו" לשבת באחד מאותן מכוניות או אוטובוסים שלא הניחו להם לעבור, וספג על גופו את מנת העלבונות שהיתה מכוונת נגד "המשטר" "העיריה", "המשטרה" – וכו' מתקפחת אהדתו כלפי אותם מקופחים. מי שטעם את הטעם של אלימות עיוורת, מי שהיה "בן ערובה" חף מפשע, לא במהרה ישכח את הדבר.

היה זה במוצאי שבת קודש. אוטובוס מאסף של אגד, מספר 37915 יצא מתחנת האוטובוסים המרכזית בתל אביב בדרכו לאשקלון דרך גדרה. היה זה אוטובוס ראשון או אולי שני, שיצא מן התחנה אך יצאה שבת קודש.


האוטובוס היה כמעט ריק. פה ושם ישבו נוסעים, חתך טבעי של "עמך". היה שם איש מזדקן וערירי כנראה, נסע לבקר אצל הנכדים, כך סיפר לשכנה ונאנח. "לא זכתה הסבתא שלהם, לא זכתה" – נאנח בנימה ים-תיכונית מתנגנת. וחזר לפצח גרעיני חמניה. השכנה לספסל אמרה "ז'לקו". לא ידעה עברית, עולה חדשה מרוסיה – אך הבינה את הצער שבקול. מכאן והלאה פיצחו גרעינים ביחד. מין שיח גרעינים התנהל ביניהם.

והיתה שם אם צעירה וילדה כבת שש, ושלושה בחורים מן הגדה שיצאו עם ערב כדי להיות מוכנים לעבודה עם בוקר. וחייל שחוזר הביתה, ותייר מאמריקה ואשתו, התיירת ומצלמות זולות. וידידתי שהיא תופרת, ושארזה חמש שמלות יפות להשאילן לנעמה מן העיר העתיקה של אשקלון, שמשיאה את בתה ואין לה שמלה יפה להיות בה מחותנת.

ברדיו נשמעו צליל מוסיקה של מוצאי שבת, הנסיעה היתה רכה, כי החום פנה הלך לו ורוח קלילה באה אל האוטובוס והיה טוב ויפה לטייל בשדות ישראל.

ולפתע נעצר האוטובוס וירדו עליו בקבוקים, אבנים ומקלות. קטנוע שהוחנה לרוחב הכביש חסם את הדרך, ויותר מן האבנים והמקלות, הכו בנוסעים קללות ויריקות ופרצופים מעוותים שהקיפום, דפקו על הזגוגיות באגרופים, טלטלו את האוטובוס כאילו היה צעצוע.

הסמטה היתה צרה. אי-אפשר היה לסובב את המכונית לאחור, אי-אפשר היה להתקדם, ומכל עבר קהל מאיים.

הזקן הערירי כיסה ראשו בשתי ידיו, ורץ לגונן על העולה החדשה. ציווה עליה להסתיר את ראשה בין ברכיה. "אני מכיר את זה. אני זוכר. זה כמו במאורעות 36'."

"מה קרה, מה קרה?" קראו הנוסעים אך נתעוררו מתדהמתם, קראו בעברית, רומנית, פולנית, ערבית...

"מה קרה?" זעקו הפרצופים שבחוץ, "לא תסעו כאן. כאן לא נוסעים!"

"תנו לי לעבור," ביקש בנחת הנהג. איש כבן חמישים. ראש שיבה. פני הדר, אחד מאותם חבר'ה טובים עוד מן הבריגדה והקצונה שהיו לחברי הקואופרטיב.