25.7.69
הנחתת התנהלה בחשאי, אי-שם בים הגדול. המשטח הענקי שקוראים לו סיפון, ומלבד תא פיקו והגה ומכ"ם ועוד מיני מכונות רבות – הִנו כל האונייה כולה – התנדנד קדימה ואחורה ולצדדים, כאילו היה קרש דקיק.
"איך את מרגישה?" שאל קול.
את פניו לא ראיתי. היה חושך שחור כזה. הסילואטה שלו הצטיירה על רקע השמים של מים מתחת ומים מעל. ממוצע קומה, כתפיים צרות, פנים צרות עם אף יהודי וסנטר עיקש, וניב דיבור זר כלשהו.
"אני מרגישה בסדר. תודה. למה אתה שואל?"
"כי אין זו בושה להרגיש רע. נחתת אינה יציבה. יורדי ים מנוסים נתקפים בחילה."
"גם אתה?"
"גם אני, לעתים."
"הרבה זמן אתה יושב על אוניות?"
"חה-חה!"
"כמה זה, חה-חה?"
"עשרים, עשרים וחמש שנים!"
"לפני שנולדת?"
"תודה על המחמאה. אני בן ארבעים ושלוש."
"תגיד תודה לחשֵכה."
"תודה לך, חשכה ותודה לך ים, יורדי ים נשארים צעירים. תמיד."
"זה לא חוק. ראיתי רבים שפניהם קמוטות."
"גם פני קמוטות. אבל זה כלום. אני מתכוון נשארים צעירים. בִּפְנים. כמו כל אלה האוהבים שיש להם אהובות סוערות. ואין עוד אהובה סוערת כמו הים..."
"יה-בה-יה, איזה דיבורים..."
"זה הלילה, והים, והחוף הרחוק שאפילו את אורותיו אין רואים. וזה קולה של אישה באונייה זו. קול שאף פעם אין שומעים אותו כאן."
ושוב אותו ניב זר.
"מניִן אתה?"
"מה זאת אומרת מנין – מחיפה."
"לא. אני מתכוונת, מנין עלית ארצה, איפה נולדת?"
"בפריז."
"וכמה שנים אתה בארץ? עלית לא מזמן?"
"אמרתי לך, עשרים וכמה שנים על הים. אז איך עליתי לא מזמן?"
"אני יודעת? אולי שירתת בצי הצרפתי?"
"יהודי בצי הצרפתי? שטויות. בשנים שיורדי ים מציירים לעצמם כתובות קעקע, צויר על זרועי מספר ירוק. הנה, כאן. בחשכה לא תראי."
מתא הפיקוד נשמעו הוראות ופקודות חדות.
"כלי שאין מזהים אותו," הסביר הקול.
הזרקור שלח אלומות אור. "הכלי החשוד" הזדהה. הכול בסדר. הנחתת המשיכה להתנהל בגאון, עולה ויורדת בנחשולים, אילמת, כמו איזו גנבת בלילה.
"זו סגולתה. שקטה היא. מסוגלת להתקרב לחוף, לפתוח את לועהּ ולהפליט צבא אדיר בלי שהמשמר על החוף אף ירגיש בה. ממש כמו בסרטים."
בראש נתהוותה ריקנות כזו, ריקנות סמיכה של חמסין, ובקיבה שובע ריק של בלון נפוח.
"תסלח לי, אלך לשכב. לילה טוב."
"לילה טוב לך."
מן התא הדחוס עלו קולות של נחרה בריאה. מצאת דרגש ריק ב"קומה השנייה." היה חם מאוד. התקרה רבצה על הראש. לולא פחדתי להעיר את הישנים, אפשר היה להעלות אור בנורה ולקרוא. מחוגי השעון הראו שהשעה כבר שתיים אחרי חצות. מה טעם לקרוא עכשיו. שינה מתוקה, בואי, בואי בכל מחיר. אך זו לא רצתה לבוא. ישבה אי-שם על היבשה וצחקה לי. "רצית להפליג באוניות, בנחתת. חיל הים התחשק לך – אז יש לך."
*
"לא יכולה לישון, מה?"
ישב באותו מקום שהשארתי אותו.
– "אני רואה שגם אתה אינך יכול לישון."
– "חבל לי לישון. רק לעתים רחוקות אני נמצא עכשיו על הים."
– "מה זאת אומרת?"
– "מה זאת אומרת? נגמר. שלחו אותי כבר הביתה."
– "פנסיה?"
– "לא. בדרך. מקורקע."
– "ולא אוהב את זה?"
– "לא במיוחד..."
– "אבל המשפחה ודאי מרוצה."
– "כן. אבל לא במיוחד. במשך השנים לומדות הנשים שלנו להיות נשואות חלקית. וזה מוצא חן בעיניהן. נשי הימאים לומדות לאהוב את העצמאות. אף כי הן מתאוננות על הקושי שבגידול ילדים והנהלת בית ועול מסים וסידורים, ודורשות "רד כבר מן הים", הוא חסר להן, הים, כשהבעל יושב תמיד על הקרקע. חיי המשפחה הם שונים כשהבעל הוא אורח ומביא עמו מרחקים. לבית יש הרבה יותר שמים ואופקים. ויש ארצות זרות, ויש חוויות, ויש סיפורים, ויש מתנות... זה מסובך, מסובך מאוד."
"וההורים?"
"הורים זה סיפור אחר לגמרי."
"ההורים ודאי גאים שיש להם בן, שהוא מפקד. אתה קצין, הלא כן?"
"קצין."
"עם הרבה כוכבים?"
"בלי כוכבים."
"כן," אני אומרת מעשה מבינה, "לא הלך לו, לחיל הים שלנו. אבל עכשיו כוכבכם עולה."
"לא לזה התכוונתי. אין לנו כוכבים. לנו יש פסים."
"יש לך הרבה פסים"
"די הרבה."
"כמה?"
"ראי."
"לא רואה."
"ארבעה."
"רחבים, צרים?"
"גם רחבים וגם צרים," הוא צוחק לתוך החשכה.
"אני לא מבינה בפסים האלה."
"אף אחד לא מבין.
"והוריך – גם הם אינם מבינים."
"מבינים, מבינים."
"והם גאים?"
"הרי כבר שאלת?"
"לא השיבותָ."ושוב נהיה שקט.
*
"רוצה לשמוע סיפור?"
"ודאי."
"ובכן, אצל ההורים זה שונה. הנה, למשל, אבא. הוא יליד פולין. נולד בעיירה קטנה ועלובה, ובהיותו נער הלך לצרפת. היה חייט, חייט מעולה, ובמרוצת השנים עשה כסף. כסף טוב. והיה ב'בונד', תנועה שמאלנית-יהדית, והחליט שהוא צרפתי בן דת משה. ודיבר איתנו רק צרפתית. ובאספות ה'בונד' דיבר יידיש. ולמרות כל מה שקרה במלחמה, האמין שאת הפתרון לשאלה היהודית חייבים למצוא בין הגויים. וזהו. רק לפני חמש שנים הצלחתי להעלותם ארצה. והוא יושב בשיכון עולים ומדבר יידיש. של דז'יגן. ועדיין הוא מנהיג בקבוצה קטנה של יהודים המכירים אותו משם ובאים לבית הורי. עולים אליו לרגל אבל כשאני בא, אפילו הוא שוכב במיטה, הוא קופץ ממנה ומצחיק להגיד, מתמתח כמו להצדעה. הוא מדבר אלי לא כמו אב, אלא כמו פקוד למפקד. בדרך ארץ כזו, בחרדה כזו."
"ואמא?"
"אמא, איתה זה שונה לגמרי. הנה לפני שנתיים, קפצתי הביתה כדי לראות אותם. רק לעתים רחוקות אני עושה זאת. מתרחקים מן ההורים. מרחק המגורים, מרחק העניינים. העיסוקים שלנו – אני יודע... אין פנאי בשביל הורים. אין פנאי בשביל משפחה, בגיל הפעילות. רק לאחר מכן, כשהילדים שלך יוצאים לעצמאות – נעשים קנאים. יש טינה כלשהי אליהם על שאינם קשורים. על שעושים למענם כל כך הרבה, ורק הגיעו לגיל שכבר לא צריך להחזיק בידיהם, וכבר אין להם פנאי בשבילך. ואז חושבים מחשבות – ולך יש פנאי בשביל ההורים שלך? ומתחילים לרוץ לבית הזקנים. ככה זה. ובכן, בדרך מירושלים לחיפה, עברתי בסביבות תל אביב וקפצתי לראות מה שלומם.
"אבא דיבר אלי באותו קול של סר למשמעת, קשוב ודרוך למוצא פיו של המפקד שבבן, וכשאמא היתה מעירה משהו למשל, 'תאכל. ראה, אתה כבר רק עור ועצמות' – היה שולח בה מבט מאיים, והיא היתה משתתקת לרגע, וחוזרת לסורה.
"נו, טוב," אמרתי להם לבסוף, "אספתי את התיק והמעיל ואמרתי ללכת."
"כבר אתה הולך? מה אתה רץ?"
"מה הוא רץ? הוא סיפר לך שמחר הוא מפליג."
"אז מה, אם מחר הוא מפליג? אז כבר אי-אפשר להישאר עוד קצת?"
"אבל כבר מאוחר, וצריך גם לישון, ומפקד צריך להיות ער. זה לא משחק ילדים להשיט אוניות. להיות קפטן" – נאום האב.
"קפטן שמפטן. אם הוא כל כך עייף, למה לא יישאר בבית? למה לא תישן בבית ההורים שלך, בן? סוף סוף אתה ילד שלנו. אפילו אתה כבר גדול. ופעם ישנת רק בבית."
"הסברתי לה שמחר, בשעה שש, עלי להפליג. וכי אני אחראי לאנשים. והיא אמרה: 'אז מה? תראה, אם תישן כאן תגרום לי נחת. במקום להיסחב עתה, כשאתה עייף, תקום מחר בבוקר, טרי ורענן. הנה, אכוון את השעון שיעיר אותי. אקום שעה לפניך, אכין לך ארוחת בוקר טובה וחמה – אשתך ודאי אף פעם לא עושה את זה. תגיד את האמת, אברך אותך בברכת הדרך, עשה לי נחת, בן.'"
היא הציעה לו את המיטה וכיסתה אותו בשמיכה נוספת. ישבה לרגליו ופיטפטו לתוך הלילה. והיה זה לילה נפלא של ילדוּת רחוקה של "הכול טוב ויפה ואמא משגיחה." כשניעור, עוד ריחף החיוך על פניו. הושיט ידו אל השעון – ודמו קפא בעורקיו. השעה היתה שבע!
השעון המעורר כנראה לא צילצל, חשב אחוז אכזבה נוראה, שעה שקפץ לתוך מלבושיו.
"בוקר טוב, בן," נשמע קולה של האם, מצלצל ורענן. "אני כבר יושבת שעתיים עם ארוחת הבוקר ומחכה שתתעורר."
"אבל אמא, את יודעת מה השעה?"
"יודעת, יודעת."
"למה לא הערת אותי?" הבטחת."
"ישנת כל כך טוב, בן."
"אבל אמא, מחכים לי. האונייה צריכה להפליג, אני רב-החובל. את מבינה מה זה? מה אני אגיד? האמא שלי לא העירה אותי?"
"תגיד, מה יש?" צחקה היא בעיניה, "אתה יכול להיות אפילו מפקד כל הצבאות, בשבילי – אתה רק הבן שלי..."
*
כשהבוקר התחיל להזדחל ולצאת ממחבואו, אי-שם רחוק בקו הרקיע, הזדחלו ויצאו ממחבואיהם בעלי פרצופים צעירים, כבדי עפעפים. נעו בשקט, בחצי תרדמה, כמו חתולים של לילה. לבשו בגדים, וחגורות הצלה, דומות למעילים קצרים, ישר על הגוף הערום. סירות הגומי נופחו – הדלת הענקית נפתחה; ואחת אחת יצאו אל הים הפתוח. והכול ללא הגה, והיה זה תענוג שפשוט קשה לתארו במילים.
הסירות, שחורות וחלקלקות ועליזות, כמו דגים גדולים ורטובים "טסות" על פני המים. כמו דולפינים, מוציאות את ראשיהן החוצה, מעלה, כמו לזינוק. שבח, גבוה וכבד גוף ועטור הילת סיפורי גבורה, מתיישב על ה"חרטום." "תהיי ילדה טובה," הוא אומר לסירה. מפעם לפעם מתמלאות הסירות מים. מוציאים פקק ומרוקנים אותן. מדביקים את הסירות האחרות, פעם בשורה עורפית, פעם בשורה חזיתית – כמו שרואים בסינימה.
יש מקומות שהמים נמוכים במיוחד ונתקעים על קרקעית הים. אז יורדים הבחורים מרימים את הסירה ודוחפים. עד שהגענו ללשון יבשה. ירדנו מן הסירות, העלינו אותן על כתפינו – וקדימה. כולם מרימים: קצינים, וסתם מלחים, ואני במאסף. "קדימה בחורים" – התרומה שלי.
לבסוף מגיעים אל ימת ברדוויל עשירת הדגים, ומנסים לתפוס דגים בידיים. למה לא, כשיש סבלנות אפשר.
כשהגענו לנח"ל-ים, כבר ישבו שם לארוחת בוקר.