17.10.73
מלחמת יום הכיפורים
עלינו למג'דל שאמס שעה אחרי ההפגזה ביום השישי. ריח מתקתק של אבק שריפה עלה מבינות השיחים ועל ההר שמעל לכפר מתפוצצים פגזים המעלים פטריה סמיכה של עשן שחור. ואילו מג'דל שאמס לבנה ורוגעת.
חנויות אחדות פתוחות במרכז הכפר ומעט קונים בהן. השבאב מסתובב ומפצח גרעינים ריחניים, אך זאת מראית עין. במעלה הכפר, בין הסימטאות הריקות, מופיעים ראשים לכבודנו. זה ארבעה ימים יושבות הנשים ותינוקותיהן בתוך מקלט חשוך ואינן יוצאות משם. שאר האנשים מתחבאים – מספרים בני הנוער – בתוך בית התפילה.
"במלחמה הזאת אנחנו סובלים הרבה. נהרגו פה 12 אנשים. אישה אחת איבדה את שלושת בניה."
נפגעה חנות שעליה מתנוסס שלט "מדינת ישראל, משרד הסעד". הדלתות קרועות וכל הרהיטים הרוסים, כולל שולחן הכתיבה הפרימיטיבי, התיקיה, הכיסא עליו ישב מי שהושיט עזרה וסעד. מזמינים אותנו לשתות קפה ועד שמגיעים לאותו בית רואים עוד בניני מגורים שנפגעו, שדלתותיהם נעקרו, התקרות מטות ליפול.
את השמים קורעים מטוסים ואין רגע של שקט. "זה כלום, זה כלום" – מרגיעים אותנו הילדים. "זה שלנו. זה מיראז'ים!" הילדים ואפילו הקטנים שביניהם יודעים אם זה "מיראז" ואם זה "פאנטום" ואם זה "מיג".
ואם זה "מיג" נמלטים לתוך הבתים, רצים אל המקלטים המעטים, נשכבים ברחובות.
מרכז הכפר פונה והאנשים נמלטו אל בתים שבירכתי הכפר, אל קרובים ואל סתם ידידים. אספקת המים חדלה לפעול ומחלקים מים בפחים.
"רק היום," אומרים הם. "יש קצת הפסקה. אבל ככה, מאז שנפתחה המלחמה, לא ישנים לא ביום ולא בלילה."
"בינינו," אני שואלת. "מי אתם רוצים שינצח?"
מה יכולים להשיב בני העדה הדרוזית הלכודים בין ישראל לבין ארצות ערב. משיב צעיר המדבר עברית טובה:
"מצד אחד אנחנו רוצים שאנחנו ננצח. זאת אומרת – ישראל. אנחנו זוכרים איך היה לנו לפני מלחמת ששת הימים ואיך אצלנו עכשיו. הפועל מרוויח טוב, הבתים שלנו טובים וחדשים, לומדים בבית ספר. מתקדמים הרבה. התפוחים הולכים אצלנו. לירה שמונים לקילו ישר מהעץ והכסף על המשקל.
"מצד שני – בין החיילים הסורים יש לנו משפחה. בני אחים, בני דודים... מצד שלישי: אם ינצחו הסורים – אנחנו גמורים. ישחטו אותנו. מצד רביעי – כל מה שאנחנו רוצים זה שיהיה שקט. זה מה שאנחנו רוצים באמת. ולא חשוב מי יהיה השלטון."
בין שנים-עשר הקרבנות במגדל שאמס, איבדה אישה אחת את שלושת בניה. הראשון נהרג שעה שקטף תפוחים בבוסתן. בן עשרים ושלוש היה. השני נהרג למחרת היום – אף הוא בשעת קטיף, וכך גם השלישי. כי איך אפשר להשאיר תפוחים בשלים על עצים. הם ימותו! וכך מחכים שש מאות ארגזי תפוחים קטופים ועקובים מדם, ואין דורש להם.
ומה ביחס לאותה אישה? לאותה אם שכולה?
מסכנה – היה לה בית מלא ילדים עכשיו אין לה אף אחד. ואפילו אי-אפשר היה לבכות עליהם כמו שצריך. יש לה עוד בן, אבל הוא בבית כלא בישראל, ואולי בשל כך ניצל. הוא נתפס כחבר רשת הריגול שנחשפה בעיירה. הוא ריגל לטובת הסורים. הסורים הרגו את שלושת אחיו.