23.8.63
מבשרי החג כבר הופיעו וישר לתיבות הדואר שלנו. הלא הן גלויות הברכה שמוסדות זריזים מקדימים לשלוח לבתינו. לא כדי לברך אותנו, חס וחלילה, בחג שמח לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אלא כדי שאנו נברך. רוצים לזכות אותנו במצווה. יפה, מה?!
יפה מאוד. אלא שבתוך המעטפה הזו, המלאה כרטיסי-ברכה חלקים שאפשר למלאם ולשלחם לידידינו ולקרובינו ואף למוסד הדואג, יש גם מכתב עדין המבקש לשלוח תמורה בעבור הדאגה: שש, עשר, שתיים עשרה! לירות, בעבור 6-12 כרטיסי ברכה.
ייתכן שאין פסול בדרך זו של התרמה. כי היא יעילה. וכי מי יטרח ויחזיר בחזרה את הברכות-למכירה, לאחר שפתחנו את עטיפתן בתום לב ובקצת רגש של נועם. רגש של נועם משום שחשבנו שמברכים אותנו וכבר עכשיו. אבל החיוך קפא חיש על פנינו כשגילינו את האמת. היתה לנו הרגשה, שאולי אינה מוצדקת, שנפלנו קורבן להערמה. וזה רגש לא נעים...
המוסדות אשר קיבלו את ההיתר לדרך עקיפה זו של התרמה, או שלא קיבלו היתר כזה ועושים זאת על דעת עצמם, הם מוסדות מוכרים ומכובדים. היינו מייעצים להם, לטובתם, לא לעורר בנו רגש, "שסידרו" אותנו. בחשבון הסופי יצאו המוסדות הללו מפסידים, באבדן פרסטיג'ה ואהדה.
כאמור, הללו פונים בלשון אדיבה ומשאירים בידיך את הברירה "להחזיר את הסחורה לסוחר". כלומר, להכניסה למעטפה ולשלחה למוען. אבל הסדר זה, אולי, יפה כשהוא נוגע במשרדים. עקרות-הבית, למרות הביורוקרטיה השלטת בכיפה אצלנו, סולדות מכל נייר משרדי. הן מצליחות, איכשהו, לשכוח סידור עניינים הקשורים בדואר ובמעטפות. ואין זה מחובתם של מוסדות מתרימים לדאוג לחינוך המשרדי של עקרות-הבית הישראליות.